לקיחת בקבוקי פלסטיק ממתקן האיסוף

לקיחת בקבוקי פלסטיק ממתקן האיסוף

שאלה:

נשאלנו מס’ פעמים האם מותר לקחת בקבוקי פלסטיק ממתקן המחזור?

תשובה קצרה:

בקבוקי פלסטיק משעה שהונחו בתוך מיכל האיסוף, נכנסו לרשותה ולבעלותה של החברה האחראית על מחזור הבקבוקים. לפיכך לא ניתן לקחת בקבוקים או חפצים אחרים ממיכל זה בלא הסכמה עקרונית מבעלי החברה.

תשובה מורחבת:

המכלים לאיסוף בקבוקים, נחשבים לכלים של החברה למחזור בקבוקים. חברה זו קיבלה את הזיכיון לאסוף בקבוקי פלסטיק מסוגים שונים ולמחזר אותם, ולצורך זה היא הניחה מיכלים המיועדים לכך בהסכמת הרשות המקומית / עירונית שמוסכמת לתת רשות כזו. לפיכך, כל חפץ שהונח שם לצורך מחזור, מיד זוכה בוחברת האיסוף עפ”י ההלכה ש”כלי של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו…” (עפ”י מס’ ב”ב פה ע”א, רמב”ם הל’ מכירה פ”ד ה”א, שו”ע חו”מ סי’ ר סעי’ ג). לדעת הרבה פוסקים דינם של כלים אלו כדין “חצר המשתמרת”, שאם הכניסו לתוכה חפץ כמתנה עבור הבעלים, הם זוכים במתנה זו, אף אם בשעת הכנסת החפץ הם כלל לא ידעו שהחפץ נכנס לחצרם. כפי שפסק השו”ע ש” חצירו של  אדם קונה לו שלא מדעתו אע”פ שאינו עומד שם כיון שהגיעה מתנה לחצירו כאילו זכה בה אחר”. והיות וסתם כלים מוגדרים כ”חצר המשתמרת” כפי שכתב נתיבות המשפט (חו”מ סי’ ר ס”ק ג עפ”י רש”י קדושין מד ע”בד”הניעור) שמדין כלים אלו לומדים שכל חצר המוקפת מחיצות ויש דלת לפתח שלה, אע”פ שאינה נעולה במנעול, חשובה כ”חצר המשתמרת”. אם כן הוא הדין מיכלי האיסוף, הרי הם מתוחמים במחיצות, יש להם מכסה או דלת אע”פ שאינם נעולים במנעול – כפי שעיננו רואות, ש”ילדים וילדות משחקים ברחובותיה” ויוצאים ונכנסים לתוך המיכלים – מ”מ הם עדיין מוגדרים כ”חצרהמשתמרת”. משום כך, כשאדם מניח בתוכם בקבוקי פלסטיק למחזור זכתה בהם חברת המחזור. אכן יש הסוברים שחצר המשתמרת נחשבת רק אם היא נעולה במנעול, שאם לא כן היא נחשבת כ”חצר שאינה משתמרת”. אך גם לפי הבנה זו עדיין קיימת יכולת זכייה לבעלי המיכלים, לפי חלק מהפוסקים. שאמנם לפי השו”ע (חו”מ סי’ רמג סעי’ כ-כא) לא ניתן להקנות חפצים ב”חצר שאינה משתמרת” אלא אם כן בעלי החצר, שבמקרה זה אלו בעלי החברה, יעמדו בכל פעם שמביאים להם חפצים, ויאמרו שחצרם זכתה להם – דבר שכמובן אינו מעשי. אך לדעת הרמ”א (חו”מ סי’ ר סעי’ א בהגה) די בכך שנותן המתנה יעמוד בסמוך לחצר או לכלי בשעת הקניין, ובכך זוכה כבר הקונה שהוא בעל החצר. וכשנשווה זאת למקרה שלנו, בשעה שאדם מניח את הבקבוקים, מטבע הדברים הוא עומד בסמוך למיכל. ממילא כבר זוכים בעלי החברה בבקבוקי הפלסטיק אף לדעת הפוסקים שמגדירים את מיכלי האיסוף כ”חצר שאינה משתמרת”, דבר שכאמור אינו מוסכם על כולם. יתירה מכך, יש מן הפוסקים הסוברים שבמתנה בתוך “חצר שאינה משתמרת” כמו במקרה הנידון; זוכה בעל החצר או הכלי, גם אם אין שום אדם שעומד בסמוך לה, כגון ששלח את החפץ ע”י ילד קטן שאין לו דעת להקנות (קצות החושן סי’ רס”ק בעפ”י שיטה מקובצת, נחלת-דוד ב”מ יא ע”ב).

מסקנה:

מכלי האיסוף הם כלים של בעלי החברה למחזור בקבוקים, והם הוצבו ברחובות הערים בהסכמת הרשות המקומית המוסכמת לכך. לפיכך, כל מי שמניח בתוכם בקבוקי פלסטיק וכדו’ נחשב בפשטות כאדם שנותן מתנה בתוך כלי ואו חצרו  של אדם שהונחו שם ברשות. לפי מה שנתבאר לעיל, בעלי החברה זוכים באותם בקבוקים מכמה נימוקים. לפיכך, אם אדם רוצה להוציא בקבוקי פלסטיק לכל שימוש שהוא, נראה בפשטות שהוא צריך לקבל הסכמה עקרונית מבעלי החברה.

_______________________________________________________

מתוך תורת הארץ, מאמרי הלכה והגות , תורת הסביבה והקיימות. בהוצאת מכון התורה והארץ.