כל חזון, כל פעולה, שאדם מעוניין לעשות בעולם נובעת מחיסרון. אם נזהה מה החיסרון המוביל אותנו למעשה, החזון שלנו יהיה מדוייק יותר וכך גם העשייה. החיסרון קיים גם בעולם שבחוץ וגם בעולם שבפנים. מעגל הבוקר יעבור על שלושת היבטי המעשה: חיסרון, חזון, מעשה מבורר.
רבי נחמן אומר שכל חיסרון שאדם מרגיש בתוכו הוא חיסרון של המלך (אלוהים, התוכנית הקוסמית). לתחושה של כאב לא ברור בתוכנו, קוראת החסידות- “צער השכינה”. הכאב הוא לא רק שלנו, הוא של המציאות כולה. אם כל אדם ייתקן את החיסרון שבו נגיע למציאות השלמה. אפשר לקרוא לה שבת, אחרית הימים, או פשוט החברה המתוקנת האידיאלית..
משך פעילות: עד 25 דק.
ציוד: מדורה או גזייה. פינג’ן. כוסות. קפה או תה. פתקים כמספר החניכים עם ברכת “בורא נפשות”. פתקים כמספר החניכים עם “שיר המעלות. אשא עיניי..”.
>> בוקר טוב. נפגשים בחוץ בבית ספר שדה. יושבים סביב מדורה ומחממים מים בפינג’ן להכנת קפה או תה. המדורה צריכה להיות כבר מכונה כשהחניכים מגיעים.
>> סבב הודיה. על מה אנחנו מודים הבוקר? כל חניך יגיד בשניים שלושה מילים על מה הוא מודה הבוקר.
בסיום המעגל אם המים רתחו ניתן להוריד אותם מהאש, להכין את הקפה/תה ולחלק לכולם.
>> המדריכה אומרת: “לכולנו יש על מה להודות. אבל בנוסף לדברים שיש לנו ואנחנו מודים עליהם, יש דברים שחסרים לנו. בכל אחד מאיתנו קיימת תחושה של חיסרון. כשאנחנו רוצים משהו זה בגלל שאנחנו מרגישים חיסרון ומאמינים שהדבר שאנחנו רוצים ימלא את החיסרון. לפעמים זה יכול להיות משהו כמו בגד חדש שאמור למלא את החיסרון של הצורך שיראו אותנו, לקבל אהבה מהסביבה, וזה בגלל שחסרה לנו תחושה שאנחנו אהובים. לפעמים זה יכול להיות משהו גדול, כמו רצון להיות מדריך בתנועת נוער. גם הרצון לעזור למישהו אחר יכול להגיע מכל מיני חסרונות בנו. אולי זה בגלל שחסר לי ביטחון עצמי ותפקיד של מדריכה יאפשר לי להרגיש חשובה? זה לא חייב להיות דבר שלילי. אני יכולה לגלות שמה שחסר לי זה אפשרות לתת אהבה, בבית אולי קשה לי יותר להביע את האהבה שלי. זה לא שלילי ולא חיובי. זה מצב שכדאי לדעת אותו ולהבין אותו לפני שעושים משהו.
חיסרון מביא לפעולה. אפילו עכשיו כשאני עייפה בבוקר, אני מכינה לי קפה כי אני צריכה משהו שיעיר אותי. אתם רואים, התנועה של היד, ההכנה של הקפה, הכל נובע מכך שיש משהו שחסר לי. אם לא היה חסר לי כלום, אולי גם לא הייתי עושה דבר. זאת שאלה..
חיסרון זה לא משהו רע, כי זה מה שמאפשר חיים, עשייה בעולם. יש לנו אפילו ברכה בה אנחנו מברכים על כך שאלוהים ברא אותנו עם חיסרון.”
>> המדריכה מחלקת פיסת נייר עליה מודפסת הברכה “בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שֶׁבָּרָאתָ לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל חָי. בָּרוּךְ חַי הָעוֹלָמִים:”
קוראים את הברכה והמדריכה ממשיכה להסביר: “ברכת בורא נפשות, מודה על כך שיש לנו חיסרון. חיסרון הוא גם רעב וצמא ואת הברכה הזאת מברכים אחרי שאוכלים. אחרי הפעולה של אכילה האדם עוצר לחשוב על כך שיש לו חיסרון, שהוא הרעב, והוא עוצר להודות על כך.
הברכה ממשיכה ל ‘על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי’. עכשיו הברכה הופכת להודיה על התיקון של החיסרון שמאפשר חיים בעולם. מתוך המודעות לחיסרון מגיע חיים לעולם, מגיעה עשייה.”
>> אחרי ששותים אפשר לברך ביחד את הברכה. לא חייבים בשם ומלכות. אפשר גם לשנות את הפנייה בברכה. לדוגמא: ברוכה את יה שכינה. או ברוך מקור החיים.
>> מדיטציית חיסרון וחזון. המדריכה אומרת: “גם אנחנו, אפילו שאנחנו צעירים ואולי דווקא בגלל זה, יכולים לראות חיסרון בעולם. אנחנו יכולים להצטער כי יש רעב בעולם. אנחנו יכולים לחוש כאב כי פוגעים בבעלי חיים. אנחנו יכולים לכעוס כי נשים מופלות. הרבה דברים מפריעים לנו ונראים כחיסרון בעניינו בעולם.
אבל הטריק הוא לא להתקע בחיסרון. אם נחשוב טוב טוב מה חסר לנו בעולם, נוכל לדמיין יותר טוב מה אנחנו היינו רוצים שיהיה במציאות. מה יהיה שונה. איך העולם יראה אם החיסרון שמטריד אותנו יתוקן.
החזון לעולם מתוקן נולד מתוך ההבנה של החיסרון.
אנחנו נעשה עכשיו מדיטצייה קצרה, מעין דמיון מודרך בן שני חלקים. בשלב הראשון תעצמו עיניים ותחשבו טוב טוב על איזה חיסרון שקיים בעולם ומטריד אתכם. תעצמו עכשיו בבקשה עיניים. הדבר הראשון שעולה לכם לראש תחשבו עליו. איזה חיסרון קיים בעולם שמטריד אתכם? מה מצער אתכם? מה הייתים רוצים שיהיה שונה? איך נראית המציאות בגלל החיסרון הזה? מה הנזק של החיסרון הזה בעולם? איזה צער, איזה כאב, איזה בעיות זה מביא? מי נפגע בגלל זה? איזו סוג פגיעה?
אחרי שיש לכם תמונה ברורה של החיסרון אני רוצה עכשיו שתחשבו על מציאות מתוקנת. איך יראה העולם אם החיסרון הזה יתוקן? מה יהיה שונה? איך אנשים יתנהגו שונה? מה יהיה שונה ביומיום שלהם? איך זה ישפיע על העולם כולו? איך אנשים ירגישו בעולם כזה? על מה ידברו בחדשות? מה יעסיק אנשים? איזה פעילויות הם יעשו?
תנסו לדמיין את העולם המתוקן לפרטי פרטים. תחשבו על הפרטים הקטנים- מה יהיה סדר היום, איך יראו הרחובות, מה ילמדו בביתי הספר.. כמה שיותר פרטים שיכולים לתאר את החזון שלכם. אני אתן לכם כמה דקות לבד להמשיך לעצום עיניים ולדמיין את החזון”.
>> אם יש זמן, אפשר לעשות מעגל שיתוף שמי שרוצה משתף מה היה החיסרון ומה החזון שלו.
>> דיבור על מעשה מבורר. מחלקים פיסת נייר עם פרק קכ”ו בתהילים:
א שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת:
בְּשׁוּב יְהוָה, אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן– הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים.
ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ– וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה:
אָז, יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם– הִגְדִּיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה.
ג הִגְדִּיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ– הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
ד שׁוּבָה יְהוָה, אֶת-שבותנו (שְׁבִיתֵנוּ)– כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.
ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה– בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ, וּבָכֹה– נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע:
בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה– נֹשֵׂא, אֲלֻמֹּתָיו.
המדריכה אומרת: “רבי נחמן אומר שאת פרקי תהילים צריך לקרוא לא כתפילה שכתב דוד המלך, אלא כתפילה שאני כתבתי. כל אחד שאומר פרק תהילים, צריך להרגיש שזה שלו, שזאת תפילה אישית שלו שהוא כתב ומתפלל עליה.
במשך דורות עם ישראל היה בגולה ואמר את פרק התהילים הזה כאילו זו תפילה שהוא כתב. כל אחד הרגיש שייכות לתפילה הזאת. כל אחד חלם לשוב לארץ ישראל, חלם על שיבת ציון.
מתוך החיסרון של תחושת השייכות, תחושת הבית, נולדה התקווה לשוב לארץ ישראל. היהודי שחי בגולה, היה זר, הוא לא היה במקומו. הוא הרגיש חזק מאוד את החיסרון של מולדת. הוא התפלל וחלם על ארץ ישראל. היה לו חזון שלם על ארץ ישראל אליה יום אחד ישוב.
לא רק להרצל היה חזון מפורט. לכל יהודי שהתפלל את פרקי תהילים היה חזון מפורט. לכן החולמים הציוניים גם פעלו לממש את החזון. כשהם החלו במימוש החלום של שיבת ציון, הם פעלו בהתאם לחלום. הם ניסו לממש את החלום על החקלאי שקוצר ברינה. הם בחרו בחקלאות לביטוי מימוש החזון, כי זה מה שהם חלמו עליו בכל שנות הגולה.
חזון טוב הוא חזון בו יודעים מה החיסרון שהוליד את החזון, ובו יוצאים למעשה. רק כאשר יש הבנה ומימוש של כל השלבים, המעשה יביא לתוצאות. לכן אנחנו צריכים להקשיב טוב טוב לקול החיסרון שבנו ולאפשר לעצמנו לחלום רחוק מאוד מאוד. ככה המעשה שלנו יצליח מעבר לכל דמיון. או בזכות הדמיון…”.