מהמים במדבר למים בארץ ישראל
שלוש פעמים בתורה אנו מוצאים התייחסויות לשאלת המים במסעי בני ישראל במדבר.
1. שמות טו, כב-כז :וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה’ וַיּוֹרֵהוּ ה’ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה’ אֱלֹקיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה’, רֹפְאֶךָ. וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה–וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.
- הפסוקים הללו מתחרשים שלושה ימים לאחר קריעת ים סוף, כאשר הם הולכים ללא מקור מים, ועד שהם מוצאים- המים מרים.
- תלונתם של בני ישראל מוצדקת, שכן שלושה ימים ללא מים מהווה סכנת חיים ממשית. מהו הניסיון שה’ מנסה את עם ישראל?
- התחנה הבאה של עם ישראל במדבר הוא באילים. מה מצפה להם מה, מה המסר של הדברים?
2. שמות יז: א וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי ה’; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם. ב וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-ה’. ג וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא. ד וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-ה’ לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי. ה וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת-הַיְאֹר–קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. והִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. ז וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, מַסָּה וּמְרִיבָה: עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת-ה’ לֵאמֹר, הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן.
- ניתן לראות שהימצאות המים או חסרונם מבטאים בלב העם את המצאות ה’ בקירבם אם אין. אין הם למדים מהניסיון הקודם- שה’ הביא אותם אל אילים שם חיכו להם 12 עיינות, אלא פותחים במי-מריבה.
הפעם השלישית בה התורה מספרת על המים הוא בשנה הארבעים לבני ישראל במדבר:
3. במדבר כ: א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה’. ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה’, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה’, אֲלֵיהֶם.
ז וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ה’, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.
- במה שונה התיאור בפסוקים אלו מהתיאור הקודם?
- מהו צמאון למים? במה הוא שונה מאשר רעב?
4. צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי – הרב יהושע שפירא
מהו הצימאון למים? המים הם הבסיס לחיים על פני האדמה והמחסור בהם מערער את עצם הקיום. בלחות שבהם, הם מספקים לגוף את עצם החיות- הדינמיות, התנועה, האיזון והקירור מול מזג האוויר. המזון, מספק לאדם אנרגיה, צרכים גשמיים נמוכים וכושר לחיות אך המים לעומת זאת, מוציאים את החיים אל הפועל, מן הכוח הגלום כגולם ביסוד העפר אל החיות, התנועה והדנמיות, מעלים ומרוממים את האדם. הצימאון למים שייך ליסוד האש. יש בו מתוך להט המדבר בעירה ושאיפה כלפי מעלה, למילוי החיסרון. ככל שתחושת הרעב גוברת, האדם נחלש ועלול להתמוטט ולהעלם מחמת האנרגיה החסרה בו אך לעומת זאת, ככל שתחושת הצימאון גוברת, נזקק האדם בבעירה עצומה למלא צרכו. גם לאחר שמחמת הצמא האדם מתעלף ונשבר, מיד הוא חוזר לתנועה אדירה לבקש לו מקור מים חיים.
הצמא למים הוא הביטוי החריף ביותר לצורך הקיומי והבסיסי של החיים על כן הוא משמש כביטוי ומשל לבקשת הקשר עם ה'[ט]. תחושת הצימאון מבטאת את עומק הערגה והכמיהה של האדם לאלוקיו, מקור מים חיים: “צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם”[י], “כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים, צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי”[יא]. אדם ההולך במדבר, ואינו מוצא מים מבין כי כל חייו תלויים בבוראו אשר בידו נפש כל חי ורק הוא אשר יוכל להרוות צימאונו ולהשיב לו חייו. זוהי תמציתם של ארבעים השנים בה הוליכנו ה’ במדבר, מקום ציה וחרבה, מקום שיש בו כורח פנימי של חיפוש, ערגה, כמיהה ובקשת ה’.
- במדבר האדם תלוי בבורא, במציאות ניסית, בשונה מארץ מצרים ובשונה מארץ ישראל:
5. דברים יא: י כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם: אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. יא וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם. יב אֶרֶץ, אֲשֶׁר-ה’ אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי ה’ אֱלֹקיךָ בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.
יג וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹותַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם–לְאַהֲבָה אֶת-ה’ אֱלֹקיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ. טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹקים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. יז וְחָרָה אַף-ה’ בָּכֶם, וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה, לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר ה’, נֹתֵן לָכֶם.
אם נתבונן בפסוקים נראה כי:
- במצרים אין תלות בבורא- מצב של שפע
- במדבר יש רק את הבורא- מצב של חוסר
- בישראל- שילוב בין שני המצבים ההלו, על ידי תלות בגשם- השפע שבצמצום
המעבר בין המצבים- שפע-חוסר-צמצום – דורש מעבר פנימי-אמוני של העם הנכנס לארץ ישראל.
המעבר הוא בתנועת מטוטלת- מן הקצה של שפע בלתי מוגבל אל הקצה השני של תלות גמורה באל, וממנה אל קו האמצע- השפע שבצמצום, שזוהי ההתמודדות של ארץ ישראל- ללמוד לחיות באופן מקיים עם המשאבים שיש לך.
הברכה נמצאת בארץ, השפע קיים, אך מצומצם, ויש ללמוד להשתמש נכון במשאבים בכלל, ובמשק המים בפרט.. וזהו סוד הקיימות.. הסוד שנמצא בארץ ישראל ויכול להשפיע על העולם כולו..