וַיָּרַח ה’ אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי
בראשית , פרשת נח, ח כא
מקום האדם בעולם/ עינט קרמר
מהו היחס האמיתי בין האדם והעולם בו הוא חי – האם האדם הינו תכלית הבריאה שבאה לשרתו ולענגו ותפקידו מתמצה בהנאה משפע העולם והודיה לה’ יתברך, או שמא הוא משרתו של הקב”ה בתחתונים – ותפקידו לשמור על הבריאה ולטפחה? איזו התנהגות סביבתית מתבקשת על ידי כל אחת מהגישות?
מבנה מוצע ללימוד:
חלק ראשון- במליאה: מנחה הלימוד מקריא את שני הטקסטים מבראשית א’ ו-ב’ , כאשר לאחר כל טקסט הקבוצה דנה בשאלות המצורפות בהתייחס לאותו המקור.
אפשרות נוספת – באופן אישי: כל משתתף קורא לעצמו את הטקסטים מבראשית א’ ו-ב’ ומנסה לברר לעצמו את ההבדלים ביניהם באמצעות השאלות המופיעות בראשית הדף.
חלק שני- בחברותות : חלוקה לקבוצות קטנות על פי מספר המשתתפים- רצוי בין 2-5 אנשים בכל קבוצה . כל קבוצה לומדת בצוותא את קטעי המקורות ודנה בשאלות המצורפות.
חלק שלישי- במליאה: כל אחת מהחברותות מציגה דבר אחד שהתחדש לה בלימוד. המנחה מוביל דיון לגבי הדרך להעביר את תובנות השיעור לחיי היום יום .
קטעי העשרה- מצורפים שני מקורות מן הספרות העוסקים בשאלות בהן עוסק השיעור. מנחה השיעור יכול להשתמש בהם בכל שלב בשיעור כקטעי העשרה או להחליפם בחלק מהקטעים הנלמדים בחברותות.
חלק ראשון- במליאה
קראו את שני המקורות מספר בראשית המתייחסים לבריאת האדם וענו על השאלות הבאות, בנפרד לגבי כל מקור.
• אילו מאפיינים ישנם ל”סיפור הבריאה” במקור שלפניכם?
• איזו מערכת יחסים מוצגת במקור בין האדם והעולם?
• איזו “דמות אדם” מציע המקור (אילו תכונות יש לו? איך הוא רואה את תפקידו בעולם?)
• איזו התנהגות סביבתית נגזרת מתפיסת העולם המוצגת במקור זה?
בראשית א א-לא
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. {פ}
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי. {פ}
בראשית ב ד-יז
ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן–מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן–הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן–הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת. טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת…
חלק שני – לימוד בחברותות
• קראו את המקורות המצורפים למטה ודנים במקום האדם בעולם. באיזו דרך כל אחד מן המקורות “מפשר ” בין תפיסת כל אדם את עצמו כתכלית הקיום ובין הצורך לשמור על הבריאה ולטפחה?
• עם איזה רעיון אתם מזדהים יותר?
• לפניכם תמצית של פרדיגמות (תפיסות) סביבתיות הקיימות היום. איזה פרדיגמה (אם בכלל) מתאימה לתפיסת עולמכם?
I. שומרי הטבע: אמונה בחשיבוּת הטבע בזכות עצמו – הטבע הינו יצירה שלמה ההולכת ונהרסת על ידי בני האדם המונעים על ידי אינטרסים צרים. יש לפעול למזעוּר פגיעת האדם בטבע – בין השאר ביצירת שמורות טבע, הגנה על מינים נכחדים ושמירה על פרחי הבר.
II. שומרי האדם (איכות הסביבה): הבנה כי אין לנו עוד כדור-ארץ – כמוּת המשאבים והשטח לאחסון פסולת בעולם מוגבלים, ואם לא נתחשב בכך אנו פוגעים בעצמנו. יש לפעול למען בריאות הציבור, מניעת זיהום אויר ומים והתרעה בפני דלדול משאבי כדור הארץ.
III. הדגם הסביבתי-חברתי (קיימוּת) –כל אדם יוצר מגוון מערכות של קשרי גומלין עם העולם (הסביבתי והאנושי) ובכולם הוא צריך לפעול מתוך תחושת שייכות, מחויבוּת ואחריות. יש לפעול לקידום נושאים חברתיים וסביבתיים ללא הפרדה בין האנושי והטבעי- כגון ועדי שכונות בעיר העומדים על זכותם לאויר נקי, גינות קהילתיות המשמרות מינים מקומיים וכו’.
מקום האדם בעולם:
קהלת רבה, ז’
ויקח ה’ אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה” (בראשית ב’, 15). “בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי , שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך”
תוספתא סנהדרין פ”ח הל’ ז-ט
אדם נברא באחרונה… למה נברא באחרונה? שלא תזוח דעתו עליו, אומרים לו: יתוש קדמך במעשה בראשית… דבר אחר, כדי שייכנס לסעודה מיד. משלו משל, למה הדבר דומה, למלך שבנה פלטרין וחינכה והתקין סעודה, ואחר כך זימן האורחים”
ר’ נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר”ן ה
כי צריך כל אדם לומר :כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז) . נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם. ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם.
איש הדת הרי הוא סובייקטיבי ביותר… על ידי זה מתבארת הסתירה הגדולה בנפש איש הדת ביחס להערכת עצמו. מחד גיסא הרי הוא מרגיש בשפלותו ובקטנותו, בחלישותו ובאפיסת כוחו, שאפילו “יתוש קדמו, שלשול קדמו”. הוא רואה את עצמו כיצור חלוש ורפה אונים. מבחינת יצורי הטבע הרי הוא היצור הביולוגי, שהקדיח את תבשילו ויצא לתרבות רעה. ומצד שני הרי הוא מכיר בגדלותו ורוממותו, כי רוחו בוקעת ועולה עד לרקיע, נוקבת ויורדת עד התהום. הלא הוא עטרת הבריאה, שהקב”ה השליטו במעשה ידיו… הוא נאחז תמיד במעמקי תודעתו בסבך שני כתובים המכחישים זה את זה; כתוב אחד אומר ‘כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובין אדם כי תפקדנו’, וכתוב אחד אומר: ‘ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו’. ועדיין לא בא בשביל איש הדת הכתוב השלישי שיכריע ביניהם.
ברם, איש ההלכה מצא את הכתוב השלישי – ההלכה. גם הוא סובל משניות זו ומקרע נפשי זה, אבל הוא מאחד את הקרעים על ידי מושג ההלכה והדין…
הגרי”ד סולובייצ’יק, איש ההלכה, עמ’ 62-65
קטעי העשרה
מתוך “הודו –יומן דרכים” / עזריאל קרליבך
…”עליכם לסלוח לו” אמר בעל הבית והצביע עלי , “הוא בא מארץ נחשלת מאוד”…”תושבי ישראל שייכים לדת היהודית שהיא משונה ומפגרת ביותר. יש להם ספר, שלא הגיע אל חלק העולם שלנו – התנ”ך. ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם כיצד מתארים הם לעצמם שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, וירח וכוכבים, ואחר כך יבשת וימים , ואחר כך חיה ועוף, והכל למען גולת הכותרת שלו, בחיר היצירה ומטרת כל היקום, ויודעים אתם מי הוא אותו עליון מכל?
איש מבין המסובים לא ידע. ניחשו אבל לא מצאו.
“האדם !” אמר בעל הבית בתרועה
כולם פרצו בצחוק אדיר. הזקנים כרסם רעדה מצחוק, והצעירים גיחכו מבוישים משהו, כאילו סיפר מי בדיחה של ניבול פה.
“אם כן” שאלו ” למה נבראו הכוכבים, שאין לו לאדם כל תועלת בהם? חי חי חי . שהאדם אינו יכול לגור בהם? חא חא חא … ולשם מה כל הנשרים והברבורים, הינשוף והזרזיר, העיט והקוקיה, התוכי ובת היענה? ומה צורך בנמר ובזאב, ביחמור ובשועל, בכלב הים ובליש? ובשביל מי הרי ההימלאיה הגבוהים ואיי הים השוממים, ולשם מה צוקי סלעים ויערות עד – מה טעם עולם ומלואו? מה? היכן השכל וההגיון?
בעל הבית התחייך חיוך רחב.
“ההגיון, ” אמר “פשוט מאוד. הם המציאו לעצמם את האגדה הזאת, כדי שיוכלו לעשות ככל העולה על שרירות ליבם. כדי שיוכלו לרדוף אחרי תאוותיהם בלא כל רסן. הם אמרו שהאדם הוא תכלית הבריאה, כדי שיהא לו צידוק לדרוך על כל היצורים, להתאכזר לכל היקום, לשעבד לעצמו את כל אשר עיניו רואות, להשמיד להנאתו מכל הבא לידו – שכן הכל נחות דרגה לגביו, הכל נוצר רק למענו, עולם נבנה על מנת שהוא יהרוס אותו… הוא שאמרתי… פראים…”
……
“ומכאן”, סיכום בעל הבית ” גם כל המלחמות שלהם. הכל נובע מספרי הקודש, המורים אותם אמונה טפלה זו, שהעולם לא נברא אלא למענם, וכל שעיניהם מגלות לא נועד אלא לספק את יצריהם. ומכאן, מבינים אתם, גם פצצת האטום…
עכשיו נתבהר להם הכל…
מתוך “ישמעאל” /דניאל קוין
– “וכאן מגיע סיפור הבריאה שלך לקיצו? ולבסוף הופיע האדם”
– כן
– ומה זה אומר
– זה אומר שאחר כך לא הופיע דבר חדש – זה אומר שהבריאה הגיעה לקיצה
– הכל הוביל לקראת זה
– כן
– כמובן. כל אחד בתרבות שלך יודע את זה – השיא הושג עם האדם. האדם הוא שיאה של כל הדרמה הקוסמית של הבריאה
– כן
– כשהאדם הופיע לבסוף, הבריאה הגיעה לקיצה היות ומטרתה הושגה. לא נותר עוד דבר לברוא
– נראה שזו ההנחה הלא מבוטאת
– היא לא נשארת תמיד ללא ביטוי , הדתות הרווחות בתרבותך אינן מחרישות בנושא . האדם הוא התוצר הסופי של הבריאה. האדם הוא היצור שלמענו נבראו כל השאר – העולם הזה, מערכת השמש הזו, הגלקסיה הזו, היקום עצמו.
– אמת
– כל בני תרבותך יודעים שהעולם לא נברא בשביל המדוזות , דגי הסלמון או הגורילות. הוא נברא בשביל האדם
– נכון
– וזה לא מיתולוגיה ?