משמעות האור – דף מקורות

אור ומשמעותו

עריכה: מיכל ברגמן

להוסיף אור או להפחית?

מצוות חנוכה – נר איש וביתו.
בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך – פוחת והולך.
ובית הלל אומרים:  יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך…”

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ, עמוד ב

חנוכה – תחילת התגברות האור על החושך בטבע

וראוי היה זה שיהי’ בכ”ה בכסליו, שאז האור יוצא. כי בכ”ה באלול נברא האור בעולם, כי העולם נבראה באחד בתשרי (ראש השנה י, ב) ובו נברא האדם שנברא בששי ימי בראשית, והאור שנברא ביום ראשון היה זה בכ”ה באלול שנברא האור. ויש לאור ד’ גבולים, הגבול האחד, שהאור הוא בתכלית התגברות שלו והחושך בתכלית המיעוט ומשם ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר, וזהו בתמוז. ויש גבול, שהאור והחשך הם שוים ומכאן ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר, וזה בחודש תשרי, שאז האור והחושך שוים ומכאן ואילך החושך מוסיף ומתגבר על האור. ויש גבול, שהחושך גובר על האור לגמרי, וזהו בחודש טבת, ומכאן ואילך מתחיל האור להתגבר. ויש גבול, שהאור והחושך הם שוים ואחר כך הולך האור ומוסיף, וזהו בחודש ניסן, שאז האור וחושך שוים ואחר כך מתגבר האור יותר עד חדש תמוז, וכן הוא חוזר חלילה. והנה התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ”ה כסליו, כי בריאת אור עולם בזמן שהוא שוה היום עם הלילה וזה היה בכ”ה באלול או בכ”ה באדר למאן דאמר (ראש השנה יא, א) בניסן נברא העולם, אם כן התחלת האור הוא בכ”ה בכסליו שאז מתחיל האור להתגבר. ולפיכך נעשה הנס בשמן, והיה האור בכ”ה אף שלא היה שמן להדליק, והיה הנס כל שמונה כאשר אותו זמן הוא מיוחד להתחלת האור.

המהר”ל מפראג, נר מצווה, הוצאת יהדות, בני ברק תשל”ב, עמ’ כ”ג

האור הוא השלום

ויש לך לדעת, כי אין נקרא שלום רק האור בלבד, מפני שהוא נותן הבדל בין הדברים, וזהו הש/לום כאשר יש הבדל בין הדברים. כי כאשר נקרא החושך ערב, מפני שבחושך הדברים הם מעורבים, ואין ניכר זה בפני זה, והם מעורבים יחד, והאור נקרא בוקר שעל ידי האור יש ביקור בין הדברים בין זה לזה. וכאשר יש ביקור בין דבר לדבר. הוא השלום אשר בין הדברים, ואין אחד נכנס ומתערב בחבירו רק כל אחד בפני עצמו. ולפיכך נקרא נר שבת שלום […]

המהר”ל, חידושי אגדות, ח”א, שבת, עמוד ח

האור הוא היפוכם של הבלבול והערפול

בפרשת הבריאה נאמר לא רק שהאור נברא, אלא שהקדוש ברוך הוא הבדיל בין האור ובין החושך. מה היא הבדלה זו? האם האור אינו מובחן כשלעצמו מן החושך?  מסתבר שלא. שהרי אור יכול להיות, למשל, גם בערפל: יש הערפל, יש אורות מעומעמים, יש אורות מעומעמים, יש אורות מעורבים. הבדלת האור היא אפוא דבר, היא מעשה מסוים – יצירתו של אור בהיר, בלתי מעומעם ובלתי מעורב. ההבחנה בין האור ובין החושך אינה הבחנה פשוטה בין טוב ורע, אלא הבחנה בין שתי מהויות. המהות האחת היא האור, דהיינו: היצירה הראשונה, שיש בה היגד חיובי, אמירה מסוימת: ואילו החושך עדיין קשור לתוהו ומבטא אותו. לפיכך המאבק בין אור וחושך איננו מאבק בין יש ואין, אלא מאבק בין הדבר הנוצר, הגדל, המובחן והמוגדר לבין התוהו. ורק אחרי זה יוצאים אורות אחרים, אורות נוספים.

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, ‘יהי אור – האור כבריאה ראשונה’,  בתוך ‘אורים’, א. בילסקי, א. מנדלסון, א. שנאן (עורכים), תל-אביב 2005, עם עובד וקרן עדי

מעט מן האמת נוצח[מנצח] הרבה מן השקר, כשם שהמעט מן האור מסלק הרבה מן החשכה.

רבנו בחיי, תורת חובות הלבבות, “שער ייחוד המעשה”, מתורגם מערבית על-ידי הרב יוסף
קאפח, הוצאת פלדהיים, ירושלים, 1984, עמ’ קע”ב

התגברות האור כהתגברות הרצון בתיקון עולם

בראשונה דולק נר אחד, עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחרים. החושך יחלוף כליל. בתוך הצעירים, בני דלת העם, ייבקע האור בראשונה, ואחר ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק והאמת, החופש והקידמה האנושית, היופי, ובהיות הנרות כולם דולקים, ישתאו וישמחו על העבודה שנעשתה. ואין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר מתפקיד השמש, משרת האור.

בנימין זאב הרצל, ‘המנורה’

לא יהיה ניצחון של האור על החושך,
כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה,
שבמקום להילחם בחושך יש להגביר את האור.   

אהרון דוד גורדון

האור הגנוז מתגלה במעשים

אמר רבי אליעזר:
אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.
כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובודר הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם.
ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא.   
(בראשית רבה ג)

שאלו חסידים: היכן גנזו?
השיבו: בתורה.
שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?
השיבו: ימצאו וימצאו.
שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?
השיבו: יגלוהו באורח חייהם.

מרטין בובר, ‘אור הגנוז’

אור חנוכה כהשפעת הטוב על החוץ, על הנעשה מחוץ לבית

אורות החנוכה דלקו בבתים היהודיים במשך שמונה ימים. ההארה התפשטה לאטה,  בקצבה של פראזה מוסיקלית ההולכת קרשנדו”. אבל אור זה, המתרחב והמתפשט, שונה מן הלהבה הבוערת בבית. אור זה, גם אם הבית פתוח לאורחים, מיועד לבני הבית. ואילו נרות החנוכה מאירים בחוץ: מצווה להניחם בפתח הבית, ברשות הרבים. זה המקום שבו “הבית פתוח אל עבר הרחוב, והחיים הפנימיים נושקים את החיים הציבוריים”.                                                                           

עמנואל לוינס, הבהיר והאפל, בתוך- חירות קשה

האור כסמל וכחובה לאיכות חיים

מה הותירה המסורת ממלחמות החשמונאים?
    לא סמלי גבורה, ולא אביזרי מלחמה, אלא נר.
    חובת הדלקת נר בכל בית היא כסמל לניצחוננו
          על כוחות החושך והרוע,
    כסמל לחובת איכות החיים שלאחר הניצחון.
    
    בחנוכה אנו חייבים להדליק נר בכל ערב,
          המוסיף והולך עד שמונה נרות.
    יותר אור פנימי אישי. יותר אור במשפחה.
    יותר גילוי אור באומה:
    “חישפו אור, גלו אור, בני המכבים” קורא המשורר.

    וממתי צריך להדליק? “משתשקע החמה”.
    החושך הוא הגולה, החושך גובר סביבנו באיבת שכנים.
    לכן נקרא כל בית יהודי להדליק נרות על פתח ביתו  
          ובחלונו – כלפי חוץ וכלפי פנים.

אריה בן גוריון, ‘הגדת האור’

אור ואש – האור כתיקון האדם והעולם לעומת האש המכלה ושורפת את הרע

שאלה זו יש להציג בנר חנוכה: מה מצוותה, להדליק אש או לעשות אור? מצינו מצווה באש: קיום המערכה על גבי המזבח, “אש תמיד תוקד על המזבח” (ויקרא ו, ו), ומצינו מצווה באור: נר שבת, משום שלום בית (מסכת שבת, כ”ג, ע”ב). ובכן: מה גידרה של מצוות נר חנוכה?

כשתימצי לומר, נחלקו בדבר אבות העולם, בית שמאי ובית הלל: “פוחת והולך”, או “מוסיף והולך”.

האור משמש ביטוי לנר מצווה ותורה אור, לנר ה’ נשמת אדם. אור הנשמה צריך לחדור לתוך כל הפינות הנידחות של האדם (“חופש כל חדרי בטן”) ולהאיר את כל הרמ”ח והשס”ה שלו. ואור התורה צריך שיחדור ועתיד לחדור, לתוך כל הפינות הנידחות של העולם ולהאיר את כל מחשכי תבל ומעמקי ארץ. והא בהא תליא, האדם עושה את העולם. “גם את העולם נתן בלבם” (קהלת ג’, י”א). כשבני האדם יאירו את נפשם הם, יתרומם אף העולם כולו לדרגת האור העליון של תורה אור.

והאש מסמלת את ביעור וכליון הרע. האש שורפת ומבערת את כוחות הרע שבנפש האדם פנימה, כדבר שנאמר: “ובערת הרע מקרבך”. והאש שורפת ומכלה אף את כוחות הרע הפועלים בעולם כולו. והא בהא תליא, “כי את העולם נתר בלבם”, עד שיגיע היום עליו נאמר: “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ” (זכריה י”ג, ב), “והרשעה כולה כעשן תכלה”.
וודאי, אנו זקוקים לשני הכוחות, לאש ולאור, אבל נחלקו שני ה”בתים” של שמאי והלל איפה להעמיד את הדגש החזק, מהו העיקר ונקודת הכובד בעבודת האדם. בית שמאי, כדרכם, מחמירים. אי אפשר לאדם להתרומם להאור העליון אלא אם כן יבער וישרוף את כל כוחות הרע שבקרבו. “כי לא יגורך רע”. אחרי ביעור הרע ממילא יתקרב לאור הקדושה. בית הלל מקילים. אדרבה, על ידי אור של התורה ממילא יגרש את החושך של הרע. מעט אור דוחה הרבה חושך מאליו וממילא, כל שכן הרבה אור […]
ובימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, היו שתי התופעות הללו: אש ואור […]
ונחלקו בית שמאי ובית הלל על איזה משתי התופעות אנו עושים את הזיכרון לדורות. בית שמאי לשיטתם, אומרים: הזיכרון הוא לאש, לביעור הרע וכליון הטומאה, ובית הלל, לדרכם, סוברים: הזיכרון הוא לאור. וודאי, בשעתה היתה המלחמה נחוצה, ואם נחוצה היתה – עשינו אותה, אבל אין עושים מזה סמל ופולחן, אין האמצעי וזמני הופך למטרה תכליתית. לא זהו הלקח לדורות. הלימוד לדורות הוא האור.

ומאליו מובן, שאם העיקר הוא שריפת הרע ובעורו, הרי כל מה שהאש שורפת יותר, הולך, ופוחת יותר הרע המתבער, עד שיגיע הזמן של “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ” לגמרי “והרשעה כולה כעשן תכלה” כליל. פוחת והולך. ואם הזיכרון הוא האור, הרי כל מה שגדול יותר, מאיר יותר. כל מה שמשתמשים יותר ב”נר מצווה ותורה אור”, הרי הם מוסיפים לה או יותר ויותר. “ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור ער נכון היום”. “הולך ואור”, מוסיף והולך.

והלכה כבית הלל…

הרב שלמה יוסף זוין, אוֹר או אוּר?, “לתורה ולמועדים”, הוצאת בית הלל, ה’תשל”ט

על קבלת אור בחנוכה מהזולת – לימוד של הסיפור ‘מעשה מאורח בעל כנפיים’ של רבי נחמן מברסלב

הרב דוב זינגר לומד את סיפורו של רבי נחמן ומדגידש את משמעות חג החנוכה בסיפור:

מעשה באורח בעל כנפיים