נשים וצריכה
מסופר על אלכסנדר מוקדון, כובש העולם הקדום (ומייסד השושלת ההלניסטית), כי במסגרת כיבושיו נסע למדינת אפריקה שמעבר להרי החושך, ושם אירע לו הסיפור הבא (בבלי, תמיד, לב א-ב):
"הלך [אלכסנדר מוקדון] הגיע למדינה אחת שכל שליטיה נשים,
רצה לערוך נגדן מלחמה.
אמרו לו [הנשים] : [מה יצא לך מזה?] אם תנצח ותהרוג אותנו – יאמרו עליך: ניצח אלכסנדר נשים [לא נחשב לכבוד גדול] ואם אנחנו ננצח אותך- יאמרו עליך: מלך שניצחוהו נשים!
אמר להן: הביאו לי לחם [ =נכרות ברית שלום].
הביאו לו לחם מזהב על שולחן מזהב.
אמר להן אלכסנדר: וכי אפשר לאכול לחם מזהב?
אמרו לו: אם כל רצונך הוא בלחם לאכול, וכי חסר בארצך לחם שבאת עד לכאן….?
כאשר יצא והלך לדרכו, כתב אלכסנדר על שער המדינה: אני אלכסנדרוס מוקדון הייתי טיפש, עד שהגעתי למדינת הנשים שבאפריקה, ולמדתי חוכמה מן הנשים."
הסיפור מתאר לפנינו את אלכסנדר מוקדון, הכובש הגדול, עשיר מופלג, תלמידו של אריסטו,כאשר במסגרת מסע כיבושיו הוא מגיע למדינה ש"לא עובדת לפי הכללים" אותם הוא מכיר. אלכסנדר מגיע למדינה ומיד רוצה לנצח (מחשבה גברית טיפוסית). אך המדינה היא מדינה של נשים, בה מלחמה אינה מובילה לניצחון בכל מקרה. הנשים, לא רק שמבטלות את האופציה של המלחמה, אלא שאל מולן גם אופציה של שלום היא לא רלוונטית – , כאשר המסע כולו חסר תוחלת לשיטתן היות ומטרתו הראשונית הינה העצמת האגו ומילוי הכיס.
אנחנו חיים בעולם של תרבות הגמונית המגדירה "הצלחה" בדרך שאינה מאוד שונה מהדרך בה מדד אותה אלכסנדר . תרבות המערב של ימינו מחליפה גם היא אושר בעושר והצלחה בהצלחה חומרית ובצבירת כח. אחת ההשלכות של תרבות שכזו הינה הרס כדור הארץ בשל צריכת יתר – אנחנו צורכים יותר מדי ממשאבי כדור הארץ ומייצרים יותר מדי פסולת המעמיסה על המערכות הקיימות.
גם בימינו, הדרך להתמודד עם התרבות ההגמונית אינו ב"מאבק חזיתי" אלא בטיפוח חברה הפועלת על פי אמות מידה אחרות. חברה בה העשיר הינו מי ששמח בחלקו, הגיבור הינו השולט ביצרו, ומפגש בין אנשים לא מסתיים תמיד במנצחים ובמפסידים.
וגם בימינו, הכח לכונן מציאות כזו, עובר במידה רבה דרך הנשים. נרצה או לא נרצה, הנשים עדיין הינן הצרכניות העיקריות במשפחה והן קובעות מה יעלה על השולחן ומה יהיו עיסוקי ה"פנאי" של המשפחה. ביכולתנו לרקוד לפי הכללים של התרבות השלטת, ולהפוך לאותה סטיגמה נשית אליה פונות הפרסומות. אך, ביכולתנו להראות במעשים כי אצלנו הדברים "פועלים אחרת" וכי גם בדורנו תרבות ישראל מציעה אלטרנטיבה לא רעה בכלל להגמוניה.
צרכנות מקומית, אקולוגית ומוסרית, הקפדה על מפגשים משפחתיים סביב שולחן האוכל ועל דאגה לחלשי החברה למזון (בין אם בעגלות התרומה במרכולים, בין אם בהתגייסות לבשל לחולה וליולדת ובין דרך מבצעים כגון משולחן לשולחן) הינם צעדים קטנים אך חשובים המזכירים לנו כי אנחנו אוכלים לחם ולא זהב וכי חברה ראויה היא ערך ששווה לדבוק בו.