איש הדת הרי הוא סובייקטיבי ביותר… על ידי זה מתבארת הסתירה הגדולה בנפש איש הדת ביחס להערכת עצמו. מחד גיסא הרי הוא מרגיש בשפלותו ובקטנותו, בחלישותו ובאפיסת כוחו, שאפילו "יתוש קדמו, שלשול קדמו". הוא רואה את עצמו כיצור חלוש ורפה אונים. מבחינת יצורי הטבע הרי הוא היצור הביולוגי, שהקדיח את תבשילו ויצא לתרבות רעה. ומצד שני הרי הוא מכיר בגדלותו ורוממותו, כי רוחו בוקעת ועולה עד לרקיע, נוקבת ויורדת עד התהום. הלא הוא עטרת הבריאה, שהקב"ה השליטו במעשה ידיו… הוא נאחז תמיד במעמקי תודעתו בסבך שני כתובים המכחישים זה את זה; כתוב אחד אומר 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובין אדם כי תפקדנו', וכתוב אחד אומר: 'ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו'. ועדיין לא בא בשביל איש הדת הכתוב השלישי שיכריע ביניהם.
ברם, איש ההלכה מצא את הכתוב השלישי – ההלכה. גם הוא סובל משניות זו ומקרע נפשי זה, אבל הוא מאחד את הקרעים על ידי מושג ההלכה והדין…
אם 'מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל', יום הכיפורים – מה טיבו? מחילה וסליחה – מה פירושן? עבודת היום, ייחוד הכוהן הגדול עם קונו בבית קודשי הקודשים – מה מטרתם? קדושת היום, שהיא מכפרת, מה עניינה ומהותה? מושג חטא ועוון מצד אחד, וחובת התשובה מצד אחר – למה באו? הלא ההלכה הציבה את האדם בטבורו של עולמה, ויום הכיפורים עצמו מעיד על זה… הריני בן עולם, שדמות דיוקנה של השכינה משתקפת בו; הריני לומד את התורה, כלי שעשועיו של הקב"ה, והעליונים נכספים לקבל תורה מפי; הרי אני מתרפק עכשיו על דודי ואוהבי…
במעוף עין נהפך השפל שביצורים לבחיר הברואים, שהקב"ה הבדילהו מראש והכירו לעמוד לפניו! עמידה לפני ה'! כמה הערכה עצמית יש כאן!"