על שמיטה, זמן מחזורי והתכווצות מכוונת: מחשבות מימי הקורונה

על שמיטה, זמן מחזורי והתכווצות מכוונת: מחשבות מימי הקורונה

גדעון אלעזר

הזמן המודרני הוא לינארי ומתמשך עד אין קץ. את המודרניות עצמה ניתן לראות כמאמץ מרוכז להתגבר ולהעלים חלוקות טבעיות בזמן. החל מהמצאת החשמל המאפשרת לנו לטשטש לחלוטין את ההבדלים בין יום ובין לילה (תחשבו על מיעוט החלונות בקניונים שנועד להעלים מאיתנו את התקרבותו של הערב ובכך להתגבר על האינסטינקט הבסיסי לחזור הביתה עם החשיכה), ליכולת ההולכת וגוברת שלנו להתעלם מעונות השנה בצריכת המזון שלנו בזכות טכנולוגיות שינוע ושימור, וכמובן לפעולה המכנית של מפעלים ומכונות לזמן בלתי מוגבל. 

אחידותו והתקדמותו של הזמן המודרני עומד ביסוד המבנה הכלכלי שלנו המבוסס על מסחר וצריכה בקצב מתגבר ואינסופי. הרעיון הזה הוא כל כך תשתיתי שאנחנו בקושי שמים לב אליו –  מערכת כלכלית נמדדת על פי קצב צמיחה כשהשאיפה היא לצמוח כל זמן. על מנת להניע את מנוע הצמיחה קדימה אנחנו נאלצים לצרוך באופן בלתי פוסק – מאמץ רב ומגוון מושקע בהימנעות מהאטה בעקבות העדר צריכה. לצורך העניין, רכישת מוצרי צריכה שונים ומגוונים זה לא מספיק – יש צורך גם להחליף אותם בתדירות גבוהה. לשם כך מוצרים חייבים להיות בנויים כך שחיי המדף שלהם יהיו קצרים למדי ואנחנו כצרכנים חייבים להיות משוכנעים כי מכשיר חדש יספק לנו יתרונות משמעותיים, בתחום ההון החברתי ובעיקר בחסכון זמן (זוהי חרדתו הגדולה של האדם הצרכני – התחושה כי הזמן הוא משאב מתכלה שלא נוצל עד תום). בתשתיתה של המערכת כולה מסתתרת הגירסה העכשווית של אידיאל הקידמה: התפיסה כי האנושות נעה היישר קדימה אל עתיד טוב וכי העתיד עליון תמיד על העבר. תפיסה זו נחלשה בעשורים האחרונים אבל צדו האפל של האידאל הזה עדיין איתנוו – הפחד כי כל האטה מנוגדת לטבע (ומכאן שמשמעה קטסטרופה וגלישה חזרה אל הנחשלות של ימי הביניים). ולמרות זאת ההאטה היא מציאות מוכרת. למרות רצונה להתפשט עד אין קץ ולהחיל את דפוסיה על כל העולם, המערכת הכלכלית שלנו בכל זאת נקלעת לקשיים מפעם לפעם. קשיים אלה הם מטבעם בלתי צפויים ועל פי רוב הם מופיעים על מפתן דלתנו בוקר אחד ללא כל התראה. הם נובעים ממגוון סיבות, שעל רובם המכריע אין לנו שליטה. לעתים קרובות הם דרמטיים, לפעמים אפילו הרי אסון, בין היתר משום שהם נוגדים את הגיונה הבסיסי ביותר של המערכת שהוא כאמור ההתקדמות הבלתי מוגבלת.

למבנה הכלכלי-חברתי הזה יש גבול אחד ברור והוא העובדה שאנחנו בעלי גוף – אורגני, מתכלה ונתון לתנודות. התיאורטיקן אנרי לפבר דיבר על המאבק במוגבלותו של הגוף בהקשר של יצירת המרחב המודרני המתמטי והמתוכנן, מרחב שלא נותן מקום לאוטונומיה וליצירתיות של הגוף, וקרא ל”מרד של הגוף” על מנת ליצור מרחבים אחרים, המותאמים לצרכינו האורגניים ולא לצרכיה המופשטים של המערכת. בחודשים האחרונים אנחנו עדים למעין מרד כזה. לא תנועה מושכלת ורציונלית אלא הופעה פתאומית, כמעט מביכה, של הגוף על כל פגיעותו. וירוס הקורונה שיתק את כל המערכת שלנו באבחה אחת.

עבור רבים זהו משבר ככל המשברים: ארוע שיש לנהל אותו בזריזות על מנת להחזיר את גלגלי המערכת לפעולה. אני רוצה להציע אפשרות אחרת – אפשרות של הקשבה לפגיעותו של הגוף ולסדקים שהפגיעות הזו פוערת בהגיונה הלינארי של המערכת. הטענה הראשונה שלי היא קריאה להתפקחות – הרעיון שהשוק שלנו הוא מעין מכונת על היכולה להתקדם ללא עצירה היא טענה כוזבת. הופעתו של וירוס הקורונה איננה קשורה ככל הנראה במישרין, לפחות לא ברובד הפיסי של המציאות, לפעילות כלכלית זו או אחרת. היא כאמור, נולדה מן הטבע, הטבע שעדיין נמצא כאן למרות התכחשותינו ארוכת השנים לקיומו. אבל הכלים שיש לנו להתמודד עם משבר מן הסוג הזה הם אפסיים, משום שאנחנו כחברה, לא יודעים האטה מה היא.

ההצעה השניה שלי היא שיש באוצרותינו הגנוזים מודל אחר – מודל של התכווצות כלכלית מכוונת ומתוכננת, אנטי-תיזה מובהקת לרעיון הצמיחה האינסופית. אני מתכוון כמובן למצוות השמיטה ובאופן נרחב יותר לכל תפיסת הזמן המחזורי של התורה. מה שעומד בבסיס הזמן המחזורי הוא קשב לתהליכים שונים במציאות, חלקם חברתיים, חלקם כלכליים, חלקם גלויים לעין כל וחלקם נסתרים. אנחנו מבינים את זה באופן טבעי כשמדובר על המחזור השבועי – אדם עובד נזקק למנוחה גופנית ונפשית קבועה. הצורך הזה במנוחה והתחדשות חל גם על מחזורי זמן גדולים יותר ואפילו גדולים מאד. כך למשל מצוות היובל טומנת בחובה קשב עמוק לתהליכים חברתיים ארוכי טווח,  ונסיון למנוע מצב של שעבוד חוצה דורות ולהתמודד עם התרחקות ארוכת שנים של אדם מאדמתו.

הקשר בין התחדשות להאטה טמון בליבה של מצוות השמיטה. שש שנים של פעילות כלכלית  ויצרנית אינטנסיבית נעצרות בשנה השביעית. בניגוד לעולמנו הנוכחי, הקשב למחזור הזמן מאפשר התכווצות כלכלית מתוכננת וידועה מראש ורואה בהתכווצות הזו הכרח. באופן עמוק יותר, השמיטה מכניסה את כל תפיסת הקניין שלנו להתניה מחזורית ובכך משחררת אותנו, לפחות באופן פוטנציאלי, מן ההזדהות המוחלטת עם הפעילות הצרכנית שלנו כביטוי לעצמיותנו. בכך מאפשרת השמיטה גם האטה כלכלית והתכנסות פנימה, וגם כלים להתבוננות בהאטה הזו ובמשמעותו של המחזור כולו. למרות הריחוק שלנו מן המסד החקלאי של מצוות השמיטה והיובל בעולמנו התעשייתי, העקרון עומד בעינו – החזרה אל הארץ היא ההכרה וההודאה בגופניות שלנו ובכפיפותנו למחזור הזמן והטבע.

האם האדמה שבתוכנו ומחוצה לנו דורשת את מנוחתה בכח כאשר היא לא מקבלת אותה ברצון? האם אימוץ השמיטה כמנגנון התכווצות מכוון ימנע את המשברים הבלתי מתוכננים שיסחפו אותנו בעל כורחנו מפעם לפעם? יש מקום לחשוב שכן – חלק גדול מהמשברים הרגילים נובעים מן המפגש בין פעילות כלכלית מואצת באופן דמיוני לקרקע המציאות. אך שאלות אלה הם במידה רבה שאלות של אמונה בברכה האלוקית (ויקרא כה, כא). כך או כך, משברים כמו משבר הקורונה חושפים את העובדה כי אין ברשותנו כלים כלכליים או נפשיים להכיל את רעיון ההאטה וכי כל התכווצות של היקף הצריכה נתפס אצלנו כמתכון לקריסה. אימוץ ופיתוח רעיון השמיטה והזמן המחזורי יאפשרו לנו לקבל את הצמצום הכלכלי כחלק חיוני ומבורך מחיינו מבלי לבטל את הצורך שלנו להתפשט, ליצור ולצבור בששת שנות העשייה. בדומה למשבר הקורונה, השמיטה היא אמצעי להתפקחות מחלומות ההתפשטות האינסופית, על כל מחיריו החברתיים, הסביבתיים והנפשיים ודרך חזרה לאדמה.