צער בעלי חיים

 צער בעלי חיים

טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו

חלק א’ אדם וחי בבראשית

1. בראשית א,  כז: וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.

• •מה הותר לאדם לאכול?
• • מה הותר לחי לאכול?
• •מהי משמעות הרדיה המוזכרת בפסוק כח? איזה משמעות אחרת ניתן לתת ל”רדו”?

2. הרב אברהם יצחק הכהן קוק- חזון הצמחונות והשלום, “לחי רואי” עמ’ רז: אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות שהרדיה האמורה בתורה “ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ, איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות ליבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה, שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה’, הטוב לכל, ורחמיו על כל מעשיו שאמר: “עולם חסד יבנה”.

• איזו משמעות שונה / חיובית יכולה להיות למונח “רדייה”??
• מהי רדייה שבונה עולם של חסד?

3. רמב”ם- מורה נבוכים,חלק ג ,פרק יב , יג: והבחינה האמיתית היא- שכל אישי מן האדם הנמצאים, כל שכן זולתו משאר מיני בעלי החיים, הוא דבר שאין לו שיעור כלל בערך המציאות כולו הנמשך- כמו שבאר ואמר: “אדם להבל דמה וגו'”, אנוש רימה ובן אדם תולעה”…וכל מה שבא בדברי ספרי הנביאים מזה העניין הנכבד, גודל התועלת בידיעת  האדם ערכו. ולא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו  לבד.
ובגלל הדבר הזה הדעת האמיתי אצלי, לפי האמונות התוריות והנאות לדעות העיוניות, הוא שלא יאמן בנמצאות כולם שהם מפני האדם לבד, אבל יהיו גם כן שאר הנמצאות כולם מכוונות לעצמם, לא מפני דבר אחר.

• הרמב”ם מציע גישה בה המציאות- הטבע ובכללו בעלי החיים- הם בעלי קיום משל עצמם ללא קשר לאדם.

סיכום חלק זה:
בגן עדן, האדם והחי היו כמעט באותה מדרגה, לפחות בתחום המזון..  אמנם, ניתנה לאדם רשות לרדות בחי, אך ניתן להבין את לשון המילה רדו- כאחריות שיש לאדם על החי והעולם.  כמו כן מפרט הרמב”ם, שיש לכל הבריאה, ובכללן לזולתו- החי- זכות קיום בעולם, כפי שיש לאדם. [מוזמנים להרחיב בנושא מקום האדם בעולם- בדפי לימוד – בראשית א , בראשית ב]
המצב משתנה, לאחר 1000 שנים עם סיפור המבול (בראשית פרק ח), בו האדם השחית את דרכו על הארץ, ה’ החליט על מחיית האנושות למעט נח וצאצאיו  ו’בריאת עולם חדש’ בתיבת נח, מעין רחם הנישאת במים אל העולם שאנו מכירים היום. [מוזמנים להרחיב בנושא נוח ומבול בפרשת נח]
לאחר יציאת נח מהתיבה, התורה מתירה לאדם לאכול מן החי, ומשהו במשוואה של יחסי אדם-וחי- משתנה.  [מוזמנים להרחיב בנושא זה בדף לימוד ‘חברותא ירוקה-אכילת בשר‘ ]

חלק ב’- צער בעלי חיים – סביב העיסוק במזון

בבראשית- דיברנו על היחסים שבין האדם והחי- דברים שנכונים לכלל האנושות. עם התפתחות התורה והמצוות, נוצרה ‘רשימת מצוות’ הקשורות לנושא הכשרות  הייחודיות לעם ישראל:

1.    ויקרא פרק כב פסוק כח: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד
2.    דברים פרק יב פסוק כא: וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה’ לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִך,ָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ: (תיאור של מצוות השחיטה)
3.    רמב”ם, מורה נבוכים ג, מח: וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא בנחירה ולא יחתך מהם אבר כמו שבארנו, וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר ב”ח, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם, והיה זה הדין מיוחד בשור ושה, מפני שהם מותר לנו אכילתם מן הבייתות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם את הולד, וזהו הטעם ג”כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה, ואם אלו הצערים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם.
4.    בראשית פרק ט פסוק א ופסוק ד: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם… אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ, לֹא תֹאכֵלוּ:
5.    דברים פרק יב פסוק כג:רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:
6.    שו”ת משנה הלכות חלק ד סימן רלט ד”ה וגדולה מזו:  וגדולה מזו הקפידה תורה עלינו שלא לצער בהמות לא רק זאת צער גופני אלא אפילו צער נפשי אף שאין להם לבהמות דעת מכל מקום צער טבעי אית להו (=יש להם) וצוותה התורה שלא לאכול אבר מן החי ונתנו ז”ל הטעם כיון דאסור  לצער בעלי חיים ואין לך צער ואכזריות גדולה בעולם מזו שיחתוך אבר או בשר בע”ח בעודנו חי לפניו ויאכלנו לעיניו עיין חנוך מצוה תנ”ב ובספרי סמ”ה שם, וגזרה חכמתו יתברך שמו שלא לחרוש בשור וחמור יחדיו וה”ה לכל ב’ מיני בהמות שאחת היא טהורה ואחת היא טמאה ולאו דווקא חרישה אלא ה”ה לכל מלאכה שאסור לעשות והטעם היות דכח השור גדול מהחמור ואם יזווגם בעבודה יצטער החמור הרבה וצער בעלי חיים דאורייתא עיין בספרי סמ”ה מצוה תק”נ והחינוך מצוה הנ”ל כתב דידוע שיש למיני הבהמה והעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינן מינן וכל שכן לעשות עמהם מלאכה וכמו שאנו רואין בעינינו באותן שאינן תחת ידינו כי כל עוף למינו ישכון וכל הבהמות ושאר המינין ג”כ ידבקו לעולם במיניהם ויש בזה צער בעלי חיים אם יזווגם שני מינים וסיים וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם כמו צדיק ורשע והנקלה בנכבד שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינן בעלי שכל כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם. עד כאן לשונו.

סיכום חלק זה:
התורה מגבילה את האדם סביב העיסוק במזון,  (לא פרטנו כאן שיש רשימה גדולה של חיות שאסור לאדם לאכול ומכאן גם לשחוט..) אם זה באיסור הריגת האם והבן ביום אחד- לשם שימור המין. ואם במצוות השחיטה הבאה להקל על החי באופן ההריגה ואם זה באיסור אבר מן החי כמו שמפורט במקור האחרון.  אך לא רק בתחום המזון יש לאדם הגבלות.

חלק ג’- צער בעלי חיים- יחסי עבודה

בעבר, בשונה מהיום, בעלי החיים שמשו כלי עבודה- אם לצרכי חקלאות- חרישה וכד’.. ואם לצרכי נסיעה והעברת מסעות ממקום למקום. גם כאן התורה לא נשארה אדישה- וחלים איסורים שונים בתחום זה:

1.    שמות פרק כג פסוק ה: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאו, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּו:
2.    דברים פרק כב פסוק י : לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:
3.    דברים פרק כה פסוק ד: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ:
4.    שמות כ’ פסוק ח: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵשֶת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְבִיעִי שַבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶר בִּשְעָרֶיךָ. כִּי שֵשֶת יָמִים עָשָה ה’ אֶת הַשָּמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶר בָּם
וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּבָּת וַיְקַדְּשֵהוּ  .

ניתן לראות כי המקורות האחרונים באים לרסן את האדם במקום הכי רגיש…  גם אם רווחת בעלי חיים בא על חשבון ‘יעילות כלכלית’ – הרי האיסור לעבוד בשבת, לחסום שור בדישו, לחרוש בשור וחמור יחדיו- כל אלו יכולים לעקב את החקלאי בעבודתו.

סיכום דף הלימוד:

בדף לימוד זה, ראינו כי התורה מציגה יחס חיובי כלפי בעלי חיים ברבדים השונים-
הן ביחס הראשוני- אדם- וחי.  והן ביחסי עבודה ומזון. דבר שמעיד על יחס מעוגן שורשי ומקיף.

טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו
תהילים קמה, ט.