קורח ורכוש

קורח והיחס לרכוש

חלק א’- קורח והרכוש

הפסוקים הבאים מתארים את רגע ‘הבליעה’ שימו לב מה עוד התכלה עם קורח והעדה:
(מומלץ להביא תנ”כים וללמוד את הרקע למחלוקת קורח ועדתו (נספח 1).

במדבר פרק טז

 כו. וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם:
כז. וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:
כח. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְ־הֹוָ־ה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי:
 כט. אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְ־הֹוָ־ה שְׁלָחָנִי:
 ל. וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְ־הֹוָ־ה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְ־הֹוָ־ה:
 לא. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם:
 לב. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ:
 לג. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל:
 לד. וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ:
לה. וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְ־הֹוָ־ה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת:

דברים פרק יא פסוק ו

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל:

שאלות לדיון:

• בציווי לבני ישראל מצווה כל העדה לא לגעת ב”כל אשר להם”. בעת ההשמדה בולעת האדמה את קורח, אנשיו ו “את כל הרכוש”. מדוע לדעתכם מודגש עניין זה בעונשם של קורח ועדתו?
• מה לדעתכם פירוש הביטוי ו”אֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם” המתייחס לעונשם של דתן ואבירם?

קראו את פירושו של הכלי יקר לדברים יא ו – כיצד קושר בכלי יקר בין שאלת הרכוש לחטאו של קורח ועדתו?

ואת כל היקום אשר ברגליהם. פירש רש”י זה ממונו של אדם המקימו על רגליו. וכי מי שאין לו ממון חיגר ברגליו ולא עמדה לו כל חכמתו ושאר המעלות האנושיות ?! ונראה שבגנות קנין הממון הוא מדבר (רש”י)… ויהיה נתון תחת ממשלת האדם לעשות בממונו מה שירצה, אבל לסוף מוחלפת השיטה שממונו מתגבר עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו ועלה מן הארץ משפל מצבו כאשר יקום איש על רעהו כך יקום ממונו עליו ושליט בו ומעבירו על דעתו ועל דעת קונו, לכך קראו היקום אשר ברגליהם כי זה העצב נבזה האחוז בחבלי בוז ונתון תחת כפות רגליו הוא היקום אשר יקום עליו למשול בו, וכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כג כו), כך קנין זה מביא את בעליו בסכנות רבות והוא אשר המית את קרח כי בטח בעושרו ונפל, לכך קרא לממונם של קרח ועדתו היקום אשר ברגליהם:

סיכום חלק זה-

נראה כי העונש שכלל את הרכוש ולא רק את החוטאים, בא לבטא שהדברים תלויים זה בזה. כפי שמפרש הכלי יקר, שידוע שקורח היה איש עשיר, ובעצם חטאו טמון חטא הגאווה והרצון לעוד, עד כדי כך שהעבירו על דעתו.  היות ושורש החטא הינו הרצון לשלוט ולהשיג עוד מוזהרת העדה ‘אל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם’ .

חלק ב’- עושר שמור לבעליו לרעתו

• שוחחו בחברותא – האם חויתם חוייה בה עושר היה דבר שלילי? מה הופך רווחה כספית בעיניכם לדבר חיובי או שלילי?

קראו את המקורות הבאים וענו על השאלות לדיון :

1. קהלת פרק ה פסוק יב  : יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ:
2. רש”י קהלת פרק ה פסוק יב : עושר שמור לבעליו לרעתו – כעשרו של קרח שעל ידי כן נתגאה וירד לשאול:
3. שמות רבה (וילנא) פרשה לא : אם כסף תלוה את עמי, הוא שכתוב בקהלת ה:  יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו ואבד העושר ההוא בענין רע.
 אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו שאין בריה שאין הקב”ה מנסה אותה, העשיר מנסהו אם תהא ידו פתוחה לעניים, ומנסה העני אם יכול לקבל יסורין…  אבל העשיר שעינו רעה הולך הוא וממונו מן העוה”ז שנא’ (קהלת ה) ואבד העושר ההוא בענין רע שעינו רעה כנגד גבאי צדקה למה שגלגל הוא בעולם לא מי שהוא עשיר היום עשיר למחר ומי שהוא עני היום עני למחר, אלא לזה מוריד ולזה מעלה שנאמר (תהלים עה) כי א-להים שופט זה ישפיל וזה ירים.
בא וראה יש עושר שהוא עושה רע לבעליו ויש עושר שעושה טוב לבעליו, עושה רע לבעליו זה עשרו של קרח שהוא היה עשיר מכל ישראל וכתיב (במדבר טז) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה..  ושהוא טוב לבעליו זה עשרו של יהושפט שנאמר (דברי הימים ב יח) ויהי ליהושפט עשר וכבוד לרב, ומה היה לו ויצעק יהושפט וה’ עזרו… לכך נאמר עושר שמור לבעליו לרעתו.

שאלות לדיון-

• מתי, על פי הכתוב כאן עושר הופך לדבר שלילי?
• מתוך כך, מתי עושר הינו דבר חיובי?
• מה ניסיון בו צריך לעמוד האיש העשיר?

סיכום חלק זה-

עושר כשלעצמו אינו דבר חיובי או שלילי.
באם  העושר “שמור לבעליו”, שאינו מסוגל לראות מעבר לו , באם מדובר בעני הנזקק או בזמניות הקיום האנושי ועושר עמו, אזי העושר פוגע בבעליו. באם בעל הרכוש מבין  שמה שיש לו אינו באמת שלו וכי מצב השפע הוא מצב זמני, אזי הוא מוכן לשתף בשפע שלו את מי שנזקק לו ונהיה שותף לקב”ה.

הצעה מעשית-

מוזמנים לחשוב מתי אנחנו ‘קנאים’ לרכוש שלנו? מתי אנחנו מוכנים לשתף בו אחרים?
מהן התחושות בכל אחד מהמצבים?
כיצד ניתן להרחיב את מעגל השפע והנתינה?

נספח 1-

הרקע למחלוקת קרח ועדתו , במדבר  טז פסוקים א-יט:

א וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן.ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה’; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה’. ד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו. ה וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע ה’ אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו. ו זֹאת, עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה’ מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר ה’, הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי. ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח:  שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי.  ט הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו–לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה’, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם.  י וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה.  יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ–הַנֹּעָדִים, עַל-ה’; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו.  יב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה.  יג הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר.  יד אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה.  טו וַיִּחַר לְמֹשֶׁה, מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-ה’, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם; לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת-אַחַד מֵהֶם.  טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ, הֱיוּ לִפְנֵי ה’:  אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן, מָחָר.  יז וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה’ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ.  יח וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, קְטֹרֶת; וַיַּעַמְדוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד–וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.  יט וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה’, אֶל-כָּל-הָעֵדָה.  {ס}