א. שבת 2.0: מסרים מתחדשים עבור העידן הצרכני
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה’ אֱלֹקיךָ.
דברים ה י”ב-ט”ו
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת ליי אֱלֹהֶיךָ – לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה’ אֱלֹקיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה
עַל כֵּן צִוְּךָ ה’ אֱלֹקיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.
השבת, יום המנוחה השבועי, הינו אחת ממתנות תורת ישראל לאנושות. הרעיון של יום מנוחה שבועי, שבעת העתיקה נתפס כ’עצלנות’ וכפגיעה בכלכלה, מקובל כיום בכל הכלכלות המתועשות, כיסוד הכרחי לקיומה של תרבות אנושית שפויה.
אך השבת היהודית היא יותר מיום מנוחה לעובד. היא משביתה לא רק את העבודה אלא גם את הצריכה, בניגוד מוחלט לתרבות הצריכה חסרת הגבולות השולטת בחברה המודרנית. ההגיון שמוביל להכרה בערך יום המנוחה השבועי כמוסד תרבותי משותף (בשונה ממנוחה בסבב על פני השבוע), תופס גם לגבי הצורך ביום מנוחה מצרכנות. יש כאן פן חיוני של צדק חברתי, שכן הצריכה של אדם אחד בשעות הפנאי הנה העבודה של מישהו אחר –על פי רוב משכבה כלכלית נמוכה יותר. השבת היהודית המלאה מציעה יום מנוחה אמיתי כיום חופשי הן מייצור והן מצריכה, המאפשר מרחב מוגן לקידומם ופיתוחם של ערכים אחרים כגון משפחה, קהילה, תרבות ורוחניות שעשויים להידחק לשולי התודעה כאשר הייצור והצריכה נמצאים בזירה. חוליי התרבות מביאים גופים שונים להכריז על ‘יום ללא מכוניות’, ‘יום ללא טלפונים’ או ‘יום ללא עישון’; תורת ישראל מציעה וקובעת מאז ימי קדם יום שבועי שכזה. יום המיטיב לסביבה, מיטיב לאדם, מיטיב למערכות האיזונים היקרות כל כך של החברה האנושית.
כמו תכנון מרחבי, בו כללי התכנון (במידה והם ברי-קיימא) מגנים על צרכי הכלל באמצעות ויסות והכוונת כוחות השוק, כך תכנון הזמן מציב גבולות ויוצר ‘מרחבים’ שונים ומובחנים בזמן. זאת בניגוד למגמה הרווחת ליצירת ‘הומוגניות’ של הזמן (24/7) והמרחב (‘הכפר הגלובלי’) באמצעות השלטת מסרים אחידים של מסחר, ייצור וצריכה נטולי גבולות ונטולי גיוון.
“לייחד יום בשבוע לטובת החירות, יום שבו אנו מפסיקים לסגוד לאלילי התרבות הטכנית, יום בלי כסף, יום של שביתת נשק במאבק הכלכלי באחינו בני-האדם ובכוחות הטבע. האם קיים רעיון אחר כל-כך מלא תקווה לקידום רוח האדם מאשר השבת?
[…] בשבת אנו חיים, כביכול, עצמאיים מציביליזציה טכנולוגית, אנו נמנעים בעיקר מכל פעולה שמטרתה היא לשנות או לעצב חפצים חומריים. הזכות המלכותית של האדם לכבוש את הטבע מושעית ביום השביעי.
[…] כל הרוצה ליכנס לקדושת היום חייב להפרד מכל מלאכת ידיים וללמוד להבין ולדעת, שהעולם כבר נברא ויתקיים אף בלא עזרתו של האדם. ששת הימים בשבוע אנו נאבקים עם העולם, מפיקים רווח מן האדמה. ביום השבת אנו מייחדים את דעתנו על זרע הנצח השתול בתוך נשמתנו. ידינו נתונות לעולם, ואילו נשמתנו שייכת לאדון העולם. ששת ימים בשבוע אנו מתבקשים למשול בעולם – וביום השביעי אנו משתדלים למשול בעצמנו” (הרב אברהם יהושע השל, ‘השבת’)
“שקיעת השמש ביום ו’ פותחת פרק זמן שבו פרחי השדה עומדים מול האדם כחברים שווים ביקום. אסור לי לקטוף פרח או לנהוג בו כאוות נפשי. בכניסת השבת הפרח נהיה עצמיות בפני עצמה, שיש לה זכות קיום ללא כל קשר לערך שלו עבורי, האדם. אני עומד בדממה בפני הטבע כלפני חבר לבריאת האל, ולא כלפני חפץ שאוכל לשלוט בו, ואני חייב להתמודד עם העובדה שאני אדם ולא אל. השבת מנסה לרפא את היהירות האנושית של התרבות הטכנולוגית” (הרב דוד הרטמן)
הובלת תהליך קבלת החלטות ברמה המקומית, דיון ציבורי מושכל ורחב שמטרתו עידוד פעילות המגבירה את המפגש האנושי והקהילתי בשבת והגבלת פתיחת מרכזי קניות המובילים את התנועה ההפוכה, יובילו לקיום השבת כמרחב זמן משמעותי ומאפשר לכלל תושבי מדינת ישראל.
מתוך – צמיחה בת-קיימא: עמדה ישראלית ממקורות היהדות . נייר עמדה כלכלי-סביבתי לועידה הבינלאומית לפיתוח בר-קיימא בריו דה-ז’נירו תמוז תשע”ב (יוני 2012)