יהי רצון מלפניך שירבו זכויותינו כרימון
הרימון הפך לסימלו של ראש השנה לא רק בזכות מיתארו המלכותי והכתר שבראשו אלא בעיקר בזכות מבנה גרגיריו ומורכבות אכילתו.
מבנהו הרב גרגירי המסתתר תחת קליפה קשיחה ובלתי אכילה הוא השרש לדרשת חז"ל על פסוק האהבה והכמיהה אותו משגר הדוד האלוקי לכנסת ישראל אהובתו בשיר השירים – כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ – פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, דכתיב – כפלח הרמון רקתך, אל תקרי רקתך אלא ריקנין שבך (בבלי חגיגה כז.) פושעי ישראל כמו רימון הם, נראים ריקים בסקירה חיצונית קליפתית אך מלאים, גדושים ומתוקים הם בפנימיותם.
אל תאמין לקליפתי הנוקשה, זועק הרימון, התאמץ בביקועה ותזכה להנות מעסיס רימוני. חדור את קליפתם החומרית והמרתיעה של פושעי ישראל ותזכה להגיע לדבר האמיתי הגנוז בנשמתם, חדור את קליפתה הגשמית של המציאות ותזכה להפיק את הנקודה האלוקית אשר גנז מלכו של עולם בכל מכל כל.
כמובן שאורח הכבוד באכילת הרימונים על שולחן החג הנו רבי מאיר תלמידו של אלישע בן אבויה "אחר" אותו גדול עולם שיצא לתרבות רעה והוקעו שמו ותורתו מתוך בית המדרש, אולם רבי מאיר תלמידו הגדול אינו חושש למעמדו והולך אחריו בכדי לדלות עוד ועוד גרגרים מתוך נשמתו המסוכסכת וידיעותיו המופלגות – תנו רבנן: מעשה ב"אחר" שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו…רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק! (בבלי חגיגה טו.).
הרימון הוא פרי העמקנות, הפרי הקורא לכולנו לקלף את המציאות ואירועיה, להרחיק את קליפתה הנוקשה ולדלות מתוכה את עסיסה המרווה והמתוק.
אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי
אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי:
(שיר השירים ח,ב)
הרב נעם פרל הוא ראש הישיבה הסביבתית בסוסיא.