התפתחות ההלכה והשאלה הסביבתית

לעבדה ולשמרה

לא יאבדו אפילו גרגר של חרדל

התפתחות ההלכה והשאלה הסביבתית

אהרון אריאל לביא

 

   במהלך פיתוחה של תפיסה יהודית-סביבתנית תיאורטית יש לדאוג גם לכך שהיא תתורגם להתפתחות הלכתית. לדבר ישנם כבר מספר יסודות כגון בספר החינוך, אשר כותב שדרכם של החסידים ואנשי מעשה הנה ש’לא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם’ (מצוה תקכט). אך נכון לעכשיו כמעט ולא קיים עיסוק הלכתי רציני בשאלות סביבתיות, ובמעט המקרים בהן הן עולות בכל-זאת מדובר לרוב בשאלות פרובינציאליות, כגון תליית הכביסה באופן שמפריע לשכנים והדבקת מודעות ברשות הרבים. אין ספק כי גם נושאים אלו הנם בעלי חשיבות רבה בפני עצמם, אך הדבר מורה על ראשוניות המחשבה בתחום ועל הפיתוח הרב שנדרש.

   ניתן למצוא כמה סיבות לרתיעה מעיסוק הלכתי בנושא הסביבה. סיבה בולטת אחת הנה המחסום התרבותי, שכן כיום התנועות הסביבתיות נגועות במידה רבה בעבודה-זרה, פריצות וחיבור לגורמי שמאל קיצוניים. כך שבציבור הדתי הרחב נוצרה נטיה להניח, ובמידה מסויימת של צדק, שקיים איזשהו מתאם בין הנושא הסביבתי לבין חילול קדשי-ישראל. אך ישנן סיבות עמוקות יותר לרתיעה הנ”ל. יסוד לדבר ניתן למצוא למשל בדבריו של רשב”י: ‘המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו’ (משנה אבות ג, ז). הטבע מוצג כאן כדבר-מה המסיח את הדעת מן העיקר האמיתי שהוא תלמוד התורה. אם נמשיך מרשב”י במעלה ההיסטוריה היהודית נגלה סיפורי-עם ממזרח אירופה בהם מוצג הטבע באופן שלילי ומפחיד, ניזכר באנקדוטה על הרב ו’הקורקבן הקדוש’ ולבסוף נגיע לדבריו של עגנון: ‘מיום שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו אין לנו עסק עם כוחות הטבע ואין לכוחות הטבע עסק עמנו, אלא לרעתנו’ (קורות בתינו, כרך האש והעצים, עמ’ כו). נדמה שלאורך הדורות בחרו מרבית היהודים דווקא בהתרחקות מן הטבע, למרות שרבים ממקורות היהדות הקדומים (ומחידושי הקבלה והחסידות) קוראים לחיבור עמוק ומשמעותי עמו. אין בדברים שהבאנו בכדי להמעיט מכבודם וערכם של למדני התורה חלילה, שכן על כתפיהם אנו עומדים וממעיינותיהם אנו שותים. אך יש לשאול האם לא נוצרו בזמן הזה הצורך והאפשרות להרחבת תחומה של התורה ולהחלתה על תחומי-חיים נוספים, ובהם שאלת האדם והטבע. הגישה היהודית שאנו מנסים לפתח במדור זה איננה מתנגדת לתלמוד התורה או סותרת אותו, אלא ההיפך הגמור מכך – היא באה להשלימו ולהרחיבו, וכאן גם נכנס תפקידה החשוב של ההלכה בעיצוב המחשבה הסביבתנית היהודית.

 

המפתח להתפתחות

   במידה ואנו מקבלים את הטענה בדבר הצורך של ההלכה להתפתח בנושא הסביבתי אזי ננסה לשרטט כמה קווים להתפתחות זו. יש לומר שלדברים המובאים להלן אין יומרה להיות בעלי תוקף הלכתי כלשהו, ועיקר מטרתם הנה פיתוח השאלה כשלב ראשון.

   כמטרת-על חיובית ניתן להציע שעל היהודים לעמוד בחזית המחקר, הפיתוח והיישום של טכנולוגיות ירוקות, וזאת הן כהגשמת חלק ממהותה הפנימית של היהדות והן מתוקף תפקידם לשמש אור ודוגמא לגויים. אך קשה להתייחס לטיעון זה כתירוץ הלכתי, ולכן נלך על דרך השלילה ונאמר שעל ההלכה להתייחס לנושא הסביבתי לפחות מצד שיקולים של גזל הרבים ופיקוח נפש כפשוטם. שייכות הגזל לענייננו נובעת מתוך דברים שאמרנו בעבר בנושא הכלכלה, שם ראינו שההשפעות הסביבתיות הנן למעשה שימוש במוצר ציבורי ללא מתן תשלום הולם עבור עלותו האמיתית. נתבונן לדוגמא בספינה המפליגה לאורך חופי הים-התיכון בדרכה לתחנת-הכוח של חדרה, כאשר על החוף מטייל לו ידידנו ראובן. לרוב תותיר הספינה אחריה משקעי זפת בתוך המים אשר יסחפו אל החוף, וכשראובן מתיישב על החול הרך מכנסיו מתלכלכים באותה זפת ונהרסים. דוגמא פשוטה זו מראה כיצד זיהום של גורם אחד גורם עלות ישירה לגורם אחר. כמובן שניתן להקשות על דוגמא זו ולומר שראובן יכול היה פשוט להיזהר ולהתיישב במקום אחר, אבל מי שעיניו בראשו יבין שדוגמא זו אינה יותר מאשר הפשטה לצורך הדיון ושהמצבים עמם אנו מתמודדים כיום הנם מסובכים וחמורים שבעת מונים: בריאותו של ראובן נגזלת ממנו ע”י זיהום האויר של תחנת-הכוח הסמוכה; אפשרויות-הבילוי שלו מצטמצמות מכיון שנחל חדרה כבר איננו ראוי לרחצה; ומחקרים רבים מוכיחים שגם בריאותו הנפשית מתערערת עקב ‘זיהום הרעש’ ההולך וגובר (בעיקר מצד כביש החוף שנמצא מאחוריו). בתחום זה כבר נוצרת חפיפה בין תחום הגזל לבין פיקוח הנפש, וכפי שהסברנו במספר מקומות המשבר הסביבתי כיום איננו עניין לחובבי-טבע אלא שאלה של חיים ומוות כפשוטה (כזכור, בערך אלף איש מתים כל שנה כתוצאה מזיהום אויר באיזור גוש-דן בלבד, וזהו ככל הנראה רק קצה הקרחון הנמס של הנתונים האמיתיים).

   לעניות דעתי, קיומו של מצב של פיקוח נפש דרבים (ואפילו ספק פיקוח נפש) מחייב התערבות גם מצד ההלכה, כולל בתחומים עליהם אין לה השפעה ישירה (ושם נסתפק בהצהרה עקרונית בלבד מצידה). מצד שני יש לזכור כי להלכה יש אפשרות נרחבת להשפעה שכן הכלי ההלכתי מאפשר ליהודים לשנות דפוסי צריכה והתנהגות של אנשים רבים תוך טווח-זמן קצר ביותר באופן יחסי. פסיקת ההלכה לא חייבת להיות מכוונת כלפי המזהמים עצמם, אלא דווקא כלפי הצרכנים ושם גם כוחה גדול יותר. יצירת לחץ צרכני הנה הדרך היעילה ביותר להניע שינויים מרחיקי-לכת בכלכלה תחת משטר של שוק חופשי (כפי שנוכחנו לראות בנושא הכשרות, אשר הצליחה לשנות את אופני-הייצור של תאגידי-ענק שביקשו לזכות בגישה לקהל הצרכנים שומר-המצוות). במובן זה יכול העם היהודי להוות אור לגויים באופן ממשי, ולתרום תרומה משמעותית להצלת הסביבה ע”י פיתוח צרכנות זולה, יעילה ומקומית (כזכור, ההובלה הכרוכה בייבוא הנה מהגורמים המרכזיים להתחממות כדוה”א)  – ואולי בכך יסתייע גם עניין פרנסתם של ישראל. כאן המקום לציין שבניגוד למיתוס הרווח צרכנות ירוקה לא תהיה יקרה יותר בהכרח. זאת הן משום שמוצריה עמידים יותר ודורשים פחות תחלופה, והן משום שברגע שהביקוש למוצרים נקיים יגדל (במקביל לירידה בביקוש למוצרים מזהמים) מחירם ירד (במקביל לעליית מחיר המוצרים המזהמים).

   לא נוכל להאריך כאן בבחינה מפורטת של השאלות המרכזיות אשר יש לעורר דיון הלכתי סביבן, אך באופן כללי נוכל לומר שהן כוללות שאלות של שימוש בתחבורה, הנחיות לגבי השקעות כספיות (אולי איסור על השקעה בחברות המזהמות שלא לצורך), מעבר לשימוש במוצרים ירוקים ומתוצרת הארץ וכן הלאה. עבודה רבה עוד נותרה לפנינו בתחום הלכתי חשוב זה, ומי יתן שנזכה לנוע גם בו בעזרת השם.

 

_________________________________________________________

המאמר פורסם במעבר במוסף שבת בעיתון מקור ראשון.