עץ אינו חמץ
“תשביתו שאור מבתיכם” (שמות יב,טו)
שריפת חמץ היא מהמצוות החביבות (על ילדים, אך לא רק…), שפעמים אנו נוטים ‘להדר’ בהן הרבה מעבר לשיעורן. הדבר בולט לנוכח כמות החמץ המגיעה לשריפה, שלא אחת חורגת בהרבה מעשרת הפירורים שנאספו בבדיקת החמץ. שריפת חמץ, ככל שריפה ומדורה אחרת, מזהמת את האוויר ומכלה את החומר הנשרף. אלא שבמקרה של שריפת חמץ – כילוי החומר (החמץ) הוא-הוא מהווה חלק מהותי של מצוות השבתת החמץ מבתינו, וככזה – זוהי פעולה מבורכת. לעומת זאת, זיהום-האוויר אינו מהותי למצווה כלל וכלל, וממילא יש לראות בו תוצר לוואי שלילי שראוי לצמצמו ככל האפשר.
לפני שבועיים ראינו שאפשר לצמצם את כמות החמץ הנשרף ע”י מכירה לגוי של מוצרים שאינם חמץ גמור. השבוע נבקש לתת את הדעת על הנשרפים יחד עם החמץ, ואינם חמץ בשום אופן: א. “עצים למדורה”; ב. אריזות למיניהן: פלסטיקים, ניילונים קלקרים וכו’ .
האם שריפת-חמץ דורשת חומרי-בערה נוספים? האם אלו חייבים להיות דווקא עצים?
לשאלה זו בדיוק נדרש הרב יצחק יעקב ווייס בשו”ת מנחת-יצחק (ב,נג):
שאלה: על-דבר אם מותר לשרוף החמץ באש הנעשה מפחמי-אבנים וגז, או נייר, וכל-שכן בקש.
תשובה: לפי מה שכתב רמ”א דהמנהג לשרפו, והטעם כתב בטורי-זהב כיון דיש פלוגתא בין רבי-יהודה לחכמים אם בעיא שריפה, ורבו הפלוגתא בין הפוסקים, על-כן יש לנהוג כמחמירים עיין-שם. ואם-כן צריך לקיים לפי המנהג כדאמר רבי-יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה,… ע”כ היה הגזירה שישרפו, אבל אין נפקא-מינא במה: אם בעצים או בסיד וגפסיס כיון דנכלה מהר, כן היה נראה לפי דעת החתם-סופר…
ושוב פקחתי עיני, וראיתי במנחת-חינוך (מצוה קמג סוף אות א) דכתב, על דברי הרמב”ם במעשה-הקרבנות הנ”ל, והנה בקדשים הנשרפים, כגון פסולי המוקדשים, הן בעזרה כגון קדשי-קדשים, והן חוץ לעזרה כגון קדשים-קלים, אינו מבואר בר”מ כלל הדין, ולפי מה שכתב דעצים ממעט סיד ורמץ, וכאן כתיב באש תשרף, וכן בפרשת בא “באש תשרופו” (וזה כתיב גבי נותר כנזכר), אם-כן כשר לשרוף אפילו בסיד ורמץ, וזה כוונתו שכתב חוץ לעזרה כו’, היינו פרים הנשרפים נוהג דין-זה, אבל פסולי-המוקדשים נשרף אפילו בסיד ורמץ…
ובזה אמרתי, תהילה לאל-יתברך, שכוונתי לדעתו הגדולה, אשר דברי הנ”ל בכלל דברי המנחת-חינוך הנ”ל, ובהא נחיתנא ובהא סליקנא דאף בסיד וגפסיס, דהוי תולדות-האור, כשרים לשריפת נותר, והוא-הדין בפחמי-אבנים וגז ונייר. וכל-שכן בקש וגבבא, דמאי דנאמר בפסחים לענין פרים הנשרפים אינו ענין לשאר פסולי-המוקדשים, ואם-כן גם בחמץ אף לרבי-יהודה דיליף מנותר, כשר לשרוף בסיד וגפסיס דהוי תולדות-האור, וכל-שכן בקש”.
אם-כן, מסתבר שאין חשיבות לחומר הבערה המלווה את שריפת החמץ, וממילא אין צורך ואין ערך לריבוי עצים כ’הידור מצווה’.
חשוב מכך, להימנע משריפתן של אריזות פלסטיק, ניילון וקלקר שונות. אלה כשלעצמן אינן חמץ כלל וכלל (וניתן להשליכן לפח רגיל), ואילו שריפתן מוסיפה זיהום אוויר חמור ורב יותר מזיהום האוויר שנגרם משריפת החמץ והעצים.
יהי רצון שהשנה, אי”ה, נזכה לבער יחד עם החמץ גם הרגלי הביעור המזיקים והמזהמים!
____________________________________________________________
לתגובות: שלמה אילן, [email protected]
פורסם לראשונה בעלון ‘שבת בשבתו‘ גיליון 1317: צו י”ב בניסן תש”ע 27/03/2010