אחרינו המבול, קיימות ישראלית

אחרינו המבול – קיימות ישראלית

פרשת נח חושפת בפנינו אסון אקולוגי נוראי – המבול –  שהציף את העולם והביא ל”קץ כל בשר”, וזאת בשל התנהגותם הקלוקלת של בני האדם. פרשת השבוע חושפת אותנו גם למפעלו  של נח, “פעיל הסביבה הראשון”, שבציווי אלוהי הציל את מגוון המינים והשיט אותם בתיבה אל חוף מבטחים. הסיפור המקראי מסתיים ב”ברית עולם” בין האל ובני האדם בה הובטח לנו כי הארץ לא תישחת שנית על ידי הבורא .

בימים אלו אנו חווים את “השחתת הארץ”, לא כעונש אלוהי, אלא כתוצאה ישירה ממעשי האדם. 
אז מה בינינו ובין דור הפלגה? ומה אנחנו יכולים ללמוד מסיפורו של נח? ואיך, בכוחות משותפים נמנע את המבול הבא? הבה ונלמד –

שולטים בעולם, או נתונים לחסדי האל?

סיפור המבול מתחיל בתיאור רשעתה של הארץ –

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס

בראשית ו, יא

רש”י, גדול פרשני המקרא,  מסביר בפירושו כי חמס הינו גזל. אך מה גזלו בני האדם, שהוביל לכך שהם גזרו על עצמם כליה?
רעיון מעניין מציג לפנינו הילקוט שמעוני :

אמרו: כלום אנו צריכין אלא לטיפה של גשמים?
 יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן.
אמר הקב”ה: בטובה שהשפעתי להם מכעיסין אותי,
 בה אני דן אותן שנאמר ואני הנני מביא את המבול מים.

ילקוט שמעוני, בראשית ח, רמז נח

על פי ילקוט שמעוני בני דור המבול חטאו בראש ובראשונה בחטא ההיבריס – גאווה מופרזת אל מול הטבע וסדרי עולם. דור המבול מתואר כאן כדור שגילה כיצד לשלוט בטבע לתועלתו. בעזרת פיתוחים טכנולוגים ובאמצעים נוספים, הגיעו אנשי דור הפלגה למצב שהם מרגישים כי הם נטולי פחד אל מול איתני הטבע ולא זקוקים יותר לחסדי שמים.
מדרש המדגיש תפיסה זו  מתאר את תגובתם של בני דור הפלגה לבניית התיבה על ידי נח:

… אמרו לו: זקן תיבה זו למה?
 אמר להם: הקב”ה מביא עליכם את המבול
 אמרו :מבול של מה ?אם מבול של אש, יש לנו דבר אחר ועליתה שמה
 ואם של מים הוא מביא – 
 אם מן הארץ הוא מביא, יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ,
 ואם מן השמים הוא מביא, יש לנו דבר ועקב שמו ….

סנהדרין קח, ע”ב

אם יבוא מבול של מים מהארץ, אומרים בני דורו של נח,  הם יחפו את הארץ בעששיות ברזל. גם מבול של אש לא מפחיד אותם, ולמעשה הם כל כך משוכללים שאין להם סיבה לפחד מכלום – הם ערוכים לכל אסון טבע שהוא.

היכולת לפעול בתוך הטבע הובילה את דור המבול לגאווה אל מול העולם ואל מול האל. גאווה זו הובילה לחמס – אולי לחמס של משאבי עולם. כל אלו יחד, הובילו אל סופם הבלתי נמנע – מבול המשחית את הארץ. 

נח עושה מעשה

בעולם השחצני והחמסני של דור המבול נבחר נח להינצל ולהמשיך את קיום החיים.
מדוע דווקא נח נבחר לשרוד, בעוד האנושות כולה נכחדה, והעולם איתה?
הפסוקים מעידים על נח  כי הוא “מצא חן” בעיני ה’ – חן, מלשון “חינם” –  אף פעם לא ברור לנו למה אדם זה ניצל מאסון והאחר לא.
אבל נח לא ניצל לבד – במצוות ה’ הוא מכניס אל התיבה את מגוון המינים ומטפל בהם במשך שנה שלמה.

חז”ל לא חוסכים בתיאור עבודתו הקשה של נח בתיבה – עבודה שהיא עבודת קודש של ממש וכל כולה עשיית חסד:

ומה היה מאכילן?
א”ר עקיבא: דבילה היו כולן אוכלין כמו שנאמר   “והיה לך ולהם לאכלה”
ורבותינו אמרו: לא, אלא כל אחד ואחד מכל מין ומין האכילם מה שלמד-  הגמל תבן, והחמור שעורים, וכן כולם מה שלמד היה אוכל…..
[ומתי האכילן?] יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחד ביום ויש בשתים ויש בשלש ויש בשליש הלילה ויש באמצעו ויש בקרות הגבר.
אמרו רבותינו: י”ב חדש בתבה לא אה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו.

מדרש תנחומא, פרשת נח, סימן ב

על פי האגדה נח ובניו לא ישנו במהלך השנה כולה היות והיה עליהם להאכיל כל בעל חיים בנפרד, בשעה בה הוא רגיל לאכול. אגדה אחרת מספרת כי נח סיכן את חייו, ואף נפצע כאשר האכיל את האריה (שם, סימן ט). חז”ל הקפידו להביא גם את עדותו של נח על עצמו בדבר הצער הגדול של חייו הקשים בתיבה, העבודה הקשה ומניעת המנוחה (ילקוט שמעוני, בראשית ח, רמז נט). נח עבד כה קשה עד שהיה “גונח וכוהה דם מטורח הבהמות” (רש”י לבראשית ז’, כ”ג).
ולא רק את בעלי החיים הציל נח. הוא דאג גם  להמשכיותו של הצומח בעולם בכך שהביא  עמו לתיבה ” זמורות לנטיעות יחורים לתאנים גרופית לזיתים” (בראשית רבה, פרשה נח,א, יד) .
 
ובכל זאת דעתם של חז”ל אינה נוחה מנח.

נח , (ויש אומרים כאיש סביבה קלאסי) יצא מגדרו להצלת בעלי החיים והצומח. ישנו רק מין אחד שנח לא התאמץ להצלתו – בני האדם.

הזהר על נח מיטיב לבטא זאת בסיפור הבא:

מה השיב הקדוש ברוך הוא לנח, כשיצא מהתיבה, וראה כל העולם חרב, והתחיל לבכות עליו, ואמר – “ריבונו של עולם, נקראת רחום, היה עליך לרחם על בריותיך”.
השיבו הקדוש ברוך הוא: רועה שוטה, אתה אומר כך?
– ולא בזמן שאמרתי לך בלשון רכה,– ‘עשה לך תיבת עצי גופר’ וכו’, .. –
כל כך נתעכבתי עמך, ואמרתי לך, כדי שתבקש רחמים על העולם.
ומאז ששמעת שאתה תינצל בתיבה, לא נכנס בליבך צער העולם, ועשית תיבה וניצלת.
ועתה שנאבד העולם, פתחת פיך לבקש לפני בקשות ותחנונים?…

הזהר על נח קיג קיט

לעולם לא נדע למה לא נלחם נח להסיר את רע הגזרה ולבטל את השמדת העולם.
אולי, בסתר ליבו, האמין נח כי העולם, מושחת ואכזר כפי שהכיר אותו, לא ראוי להינצל ורק בעלי החיים “התמימים” הם אלו שצריכים לשרוד.
 אולי נח חשש שעצם האמפטיה לאנשי דורו הופכת אותו לאחד מהם – ותגזור גם עליו כליה. אולי , נח חי ב”תיבה” משלו עוד לפני המבול ולא הרגיש חיבור או מחוייבות כלפי העולם  המושמד.

אין לדעת מה עצר את נח מלבקש רחמים. אפשר רק לדעת שיהיה הדבר אשר יהיה, הוא לא עצר את צאצאו העשירי – אברהם אבינו – מלבקש רחמים על אנשי סדום ולנסות להצילם עשרה דורות אחר כך, תוך התרסה כלפי שמים  “חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?” (בראשית יח כ”ה).

אחרינו המבול – כולנו בניו של נח, וגם בני אברהם

לאחר שוך המים מעל פני האדמה מקריב נח קרבן לה’. האל, מריח את ריח הניחוח ומחליט בינו ובין עצמו החלטה עקרונית:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ:  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה–לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

בראשית ח, כא- כב

עם נח ויוצאי התיבה – אדם, חיה ועוף  כורת ה’ ברית נצחית  :

 וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר: וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם, וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ.   וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.   וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם–לְדֹרֹת, עוֹלָם.   אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.

בראשית, ט, ח-טז

הקב”ה החליט, אולי מתוך ייאוש, לא לשבש עוד את התנהלות עולם הטבע בשל התנהגותו מין האדם”  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה–לֹא יִשְׁבֹּתוּ “(שם, ח, כב) ולמעשה לנתק את הקשר הרוחני בין התנהגות אנושית ותופעות הטבע.
 אך, בימים אלו, נראה כי קשר זה חוזר ומתקיים, והפעם ישירות על ידינו. בימים אלו אנו חווים את “משבר האקלים” – המאופיין בין השאר בתופעות כגון מדבור, המסת קרחונים, בצורות חוזרות ונשנות (כפי שאנו חווים בישראל), נדידת מינים מואצת, מחלות המגיעות לטריטוריות חדשות ושאר מרעין בישין. משבר זה , לצד בעיות סביבתיות רבות נוספות,  נובע ככל הנראה, משימוש בלתי מושכל במשאבי הטבע על ידי האדם ויצירת עודפים של פסולת וזיהום. אך הזיהום לא עוצר רק בענייני הסביבה- פעמים רבות הרס הסביבה נוצר כתוצאת לוואי או כגורם ישיר של “ותמלא הארץ חמס”- מבחינה חברתית וכלכלית.

נשמע מוכר? אולי , אבל הסיפור לא חייב לחזור על עצמו שכן – אמנם כולנו בני נח, אבל אנו גם בניו של אברהם.

כולנו בניו  של נח – ממנו ביכולתנו ללמוד מחויבות לעולם הטבע  ולמגוון המינים ונכונות לעמול לשם שימור ושיקום עולמנו.
לצערנו אנו במקצת בניו של נח גם בבחינת היותו מפריד עצמו מהכלל על מנת שלא “לפגום” בצדיקותו.  קל להסתגר בתיבה ולעתים לפתוח את הצוהר. קשה יותר להביט אל העולם ולהתערב בו.
מתוך כך כולנו גם בניו של אברהם , הקורא לנו להיות חלק מהעולם- לשבת בפתח האוהל ולהזמין אלינו את הציבור לחיים של אמונה בטוב, אהבת אדם ונכונות להלחם למען כל אלו. 

הבה נהיה בניו של נח המסור ובניו של המאמין הגדול אברהם; הבה נקיים את ברית קיומו של עולם ונעשה למעננו ולמען העולם שסביבנו. ובל נשכח – במציאות של היום – כולנו באותה התיבה.