את הגשם תן רק בעיתו

לבני האדם יש מערכת יחסים מורכבת עם הגשם. הטבע מעניק לנו את המים להם אנו זקוקים לחיות, אבל כאשר הגשם יורד בעונה הלא נכונה, או בכמויות בלתי סבירות הוא הופך לכוח הרסני. מקורות יהודיים מתייחסים לאיזון עדין זה, ומדגימים את מערכת היחסים המורכבת שלנו עם הגשם. יחידה זו תבחן את הגשם באותם המקורות, ותבדוק כיצד הגישה היהודית המסורתית לגשם עשויה לסייע לנו בהבנה מעמיקה יותר של היחס שלנו לגשם בפרט ולטבע בכלל.

נחשוב לרגע על האסוציאציות שמעלות גשם, והחוויות שלנו עם הגשם. האופן שבו אנשים מתייחסים לגשם תלוי במקום שבו הם גרים. חלקכם אולי חוויתם בצורת, ואולי אחרים חוו מבול או הוריקן.

 שאלות מנחות:

1. האם יש קולות, ריחות, או אירועים משמעותיים שקשורים לגשם? האם קשרים אלה הם חיוביים באופן כללי, או שליליים?

חלק א: מחכים לגשם 

“מים” הוא שיר של המשורר ופעיל איכות הסביבה וונדל א. ברי (נולד 1934)

מקור 1:

החשש מפני אבק בפי תמיד מלווה אותי,

ואני הבעל הנאמן של הגשם,

אני אוהב את מי הבארות והמעיינות,

ואת טעם הגגות במקווה המים.

אני איש יבש, שצימאונו הוא שבח העננים, ושמוחו

דומה לכוס.

המתיקות שלי היא להתעורר

בלילה

אחרי ימים של חום יבש, ולשמוע

את הגשם.

וונדל ברי, מתוך השיר “מים” (אנגלית, 1970 )

שאלות מנחות:

1. האם חוויתם פעם צמא? האם הייתם פעם במצב שבו חששתם שלא יהיו לכם מים?

2.  למה מתכוון המשורר באומרו, “ואני הבעל הנאמן של הגשם”? אילו תמונות מעורר בכם המשפט?

3. האם אתם מזדהים עם התחושות המתוארות בשיר? מדוע?

למשורר יש מערכת יחסים אינטנסיבית עם הגשם. “בעל” או בן זוג עשוי להיות נאמן, סבלני, ואוהב. שימו לב למתח בין אהבת הגשם והחשש מפני העדרו, ולהערכה העמוקה של היתרונות בבוא הגשם.

מקור 2א לקוח מתוך התלמוד הבבלי, מסכת תענית. פרק א במסכת תענית עוסק בצורך ובהשפעה של הגשם, ובאופן שבו יש להתפלל לגשם. במקור 2ב מובאת התפילה “נשמת כל חי” שמוזכרת במקור התלמודי.

מקור 2 א:

אמר רבי אבהו מאימתי מברכין על הגשמים ברכת הודאה משיצא חתן לקראת כלה כלומר שיורדים גשם בכמות מספקת שלעומת הטיפות היורדות קופצות כנגדן טיפות מהשלוליות שבקרקע. מאי (מה) מברך על הגשמים? אמר רב יהודה אמר רב, אומרים: “מודים אנחנו לך ה’ א לוקינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו”. ור’ יוחנן מסיים הכי (מסיים באותה ברכה כך) בלשון זו: אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו וכו’ (כפי שנאמר בתפילת נשמת) עד “אל יעזבונו רחמיך ה’ אלקינו ולא עזבונו, ברוך רוב ההודאות.”

תלמוד בבלי, מסכת תענית ו,ב

מקור 2 ב:

אִלוּ פִינוּ מָּלֵּא שִירָּה כַיָּּם, וּלְשוֹנֵּנוּ רִנָּה כַהֲמוֹן גַלָּיו, וְשִפְתוֹתֵּינוּ שֶבַח כְמֶרְחֲבֵּי רָּקִיעַ, ועֵּינֵּינוּ מְאִירוֹת כַשֶמֶש וְכַיָּּרֵּחַ, וְיָּדֵּינוּ פְרוּשוֹת כְנִשְרֵּי שָּמָּיִם, וְרַגְלֵּינוּ קַלוֹת כָּאַיָּּלוֹת, אֵּין אֲ נַחְנוּ מַסְפִיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ ה’ אֱ לֹקינוּ וֵּא לֹקי אֲבוֹתֵּינוּ, וּלְבָּרֵּךְ אֶת שְמֶךָ עַל אַחַת מֵּאֶלֶף אַלְפֵּי אֲלָּפִים וְרִבֵּי רְבָּבוֹת פְעָּמִים, הַטוֹבוֹת שֶעָּשִיתָּ עִם אֲבוֹתֵּינוּ וְעִמָּנוּ. מִמִצְרַיִם גְאַלְתָּנוּ ה’ אֱ לֹקינוּ וּמִ בֵּית עֲבָּדִים פְדִיתָּנוּ, בְרָּעָּב זַנְתָּנוּ, וּבְשָּבָּע כִלְכַלְתָּנוּ; מֵּחֶרֶב הִצַלְתָּנוּ, וּמִדֶבֶר מִלַטְתָּנוּ, וּמֵּ חלָּיִם רָּעִים וְנֶאֱמָּנִים דלִיתָּנוּ. עַד הֵּנָּה עֲזָּרוּנוּ רַחֲמֶיךָ, וְלאֹ עֲזָּבוּנוּ חֲסָּדֶיךָ.

מתוך התפילה “נשמת כל חי”

שאלות מנחות:

1. עיינו בניסוח של התפילה. על מה אנו מודים לקב”ה בתפילה זו?

2.  באילו דימויים משתמש הטקסט? מדוע בחר המחבר דווקא בדימויים הללו?

3.  תפילה זו נאמרת כתפילת הודיה על הגשם. האם הגבתם פעם לגשם או להתרחשות טבעית אחרת בתפילה?

4.  כיצד תפילה מעין זו בתגובה לגשם עשויה לשנות את התפיסה שלנו לגבי הטבע?

התפילה מכירה בערך של כל טיפת גשם. למעשה, הגשם מזכיר לנו לעצור ולזכור רגעים חשובים של גאולה במהלך ההיסטוריה היהודית.

התפילה “נשמת כל חי” נאמרת בשבת וחגים כחלק מתפילת הבוקר. לגשם יש, אם כן, אסוציאציה חגיגית: הוא גורם לנו לקחת פסק זמן כדי להעריך כל טיפה כמתנה מה’, ולהיזכר ברגעי שיא אחרים במהלך ההיסטוריה של עם ישראל.

תיאורי הטבע בתפילה מלאים בתנועה (לשוננו כגלי הים, ידיים פרושות כנשרי שמים). חישבו על כוחם של דימויים אלה, והשוו את התחושות שהם מעוררים עם אלה שחוויתם בקריאת השיר של וונדל ברי.

שני המקורות מבהירים שבזמן שאנשים רבים מתייחסים לגשם כאל דבר מובן מאליו, אי אפשר לשרוד בלי גשם.

מה שנכון לגבי הגשם נכון גם לגבי היחס שלנו לעולם הרחב: אנו שוכחים לעיתים להעריך את המשאבים שעומדים לרשותנו, ולפעמים זוכרים אותם רק כאשר המשאבים נתונים בסכנה. עם זאת, למרות שאנחנו לא תמיד זוכרים לעצור ולהודות לה’ על הגשם, בהעדר הגשם קשה לשכוח את החורבן האורב לנו.

נחשוב כיצד אפשר לטפח גישה מודעת יותר כלפי הטבע.

חלק ב: יום הגשם 

 בקשו מאחד המשתתפים לקרוא את מקור 3 בקול.

מקור 3:

אמר ר’ אבהו: גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים …אמר רב יהודה: גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה שנא’ (דברים ל”ב, ב’) “יערף כמטר לקחי” ואין לקח אלא תורה, שנא’ (משלי ד’, ב’) “כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו”…אמר רבי חמא בר’ חנינא גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ. אמר ר’ אבהו גדול יום הגשמים מתחיית המתים וכמה הוא גדול דאילו תחיית המתים לצדיקים בלבד ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים. כיוצא בו אמר רב יהודה גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה שנאמר (דברים לב, ב) “יערף כמטר לקחי” ואין לקח אלא תורה שנאמר (משלי ד, ב) “כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו”. אמר רבי חמא בר’ חנינא גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ.

תלמוד בבלי, מסכת תענית ז, א ב

שאלות מנחות:

1. “יום הגשם” מושווה בתלמוד לשלושה אירועים: תחיית המתים, מתן תורה, ובריאת העולם. מה תרם (או יתרום) כל אחד מן האירועים הללו לעולם? מהי משמעות ההשוואה?

2. לאיזה אירוע בחייכם תוכלו להשוות את “יום הגשם”?

הטקסט מדגיש את האופן שבו כל היבט בחיים תלוי במים. “יום הגשם” מושווה לאירועים מכוננים מן העבר, ההווה, והעתיד של עם ישראל. מתן תורה הוא תרומה מכרעת לקיום הרוחני של העם היהודי. “יום הגשם” הוא יום יקר, מתנה של חיים וגדילה. עלינו לציין ימים גשומים בהודיה כפי שאנו מודים על מתן תורה או נס הבריאה.

אולי הדבר החשוב מכל הוא ששלושת האנלוגיות מייצגות מתנה ששייכת לאנושות. האיזון בטבע הוא מתנה שקיבלנו ללא תמורה, וללא מאמץ.

חלק ג: מי שראוי לגשם 

מקור 4 לקוח מתוך ספר דברים, שם המיקוד עובר מן הגשם כמתנה ליחס האנושי לטבע, ומושם דגש על האופן שבו האדם הופך לראוי לגשם, או לאיזון נכון עם הטבע.

מקור 4:

יג וְהָּיָּה, אִם שָּמֹעַ תִשְמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי, אֲשֶר אָּנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם לְאַהֲבָּה אֶת ה’ אֱ לֹקֵּיכֶם, וּלְעָּבְדוֹ, בְכָּל לְבַבְכֶם, וּבְכָּל נַפְשְכֶם. יד וְנָּתַתִי מְטַר אַרְצְכֶם בְעִתוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹש; וְאָּסַפְתָּ דְגָּנֶךָ, וְתִירֹשְךָ וְיִצְהָּרֶךָ. טו וְנָּתַתִי עֵּשֶב בְשָּדְךָ, לִבְהֶמְתֶךָ; וְאָּכַלְתָּ, וְשָּבָּעְתָּ. טז הִשָּמְרוּ לָּכֶם, פֶן יִפְתֶה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶם, וַעֲבַדְתֶם אלהים אֲחֵּרִים, וְהִשְתַחֲוִיתֶם, לָּהֶם. יז וְחָּרָּה אַף ה’ בָּכֶם, וְעָּצַר אֶת הַשָּמַיִם וְלאֹ יִהְיֶה מָּטָּר, וְהָּאֲדָּמָּה, לאֹ תִתֵּן אֶת יְבוּלָּהּ; וַאֲבַדְתֶם מְהֵּרָּה, מֵּעַל הָּאָּרֶץ הַטֹבָּה, אֲשֶר ה’, נֹתֵּן לָּכֶם.

דברים י”א, י”ג י”ז

 שאלות מנחות:

1. לפי ספר דברים, ההתנהגות האנושית משפיעה על הגשם, בין אם לחיוב בעשיית המצוות, או לשלילה בהפרה של ברית התורה. מי נענש על מעשי האדם, האדם או האדמה? 

2. האם לדעתכם אפשר “לזכות” בגשם? האם מגיע לנו שירד גשם? מדוע?

3.  למה מתכוונת התורה בביטוי “גשם בעיתו”? מתי חלה עונת הגשמים ומתי לא ראוי שירד גשם?

הרב עדין אבן ישראל שטינזלץ – מציע פרשנות משלו לדברים יא, יז. הרב שטינזלץ הוא אחד ההוגים המובילים של ימינו. הוא מוכר בזכות התרגום והפירוש המשולב שכתב לתלמוד כולו, ובזכות עבודתו בתחום הקבלה.

מקור 5 :  

הפורענות המצויה ביותר, הצריכה להביא להתעוררות של התשובה, היא עצירת הגשמים, ועל כן קשורים בה רוב עניני מסכת תענית. עצירת הגשם היא, כאמור בתורה, אות לחרון אף ה’ (דברים י”א, י”ז) הן כהתראה והן כעונש. בשעת עצירת גשמים, עוד פי כמה מאשר בשעות צרה ואסון אחרים, אין לו לאדם דרך לשנות את הדברים אלא על ידי תפילה ותחינה לקב”ה שיביא את הגשמים. יתירה מזו, עצירת גשמים איננה רק פורענות מקומית שמצוקתה היא זמנית בלבד, אלא היא עלולה להביא אסון על הארץ כולה.

הרב עדין אבן ישראל שטינזלץ, מתוך ההקדמה למסכת תענית

הרב שטינזלץ מצביע על כך שהעדר גשם במקרא הוא סימן לכעסו של הקב”ה, וכי נוכחות או העדר גשם משפיע על קשת רחבה יותר של הקיום האנושי. היום לא נפוץ לחשוב על גשם ומשאבי הטבע במונחים של שכר ועונש, ולמרות זאת חשוב לשים לב להשפעה של ההתנהגות האנושית על העולם שמסביבנו. נדון כעת בהתנהלות הראויה כלפי הגשם כמשאב טבעי.

שאלות מנחות:

1. אילו דוגמאות של אסונות יכולים להשפיע על “הארץ כולה”?

2. אסונות טבע אינם נגרמים על ידי פעולה בודדת של אדם פרטי. פעולות רבות על ידי אנשים רבים יכולות ליצור אפקט דומינו שיוביל לתוצאה הרבה יותר הרסנית, או חיובית. כיצד נוכל לגרום להשפעה חיובית?

(לדוגמא, הימנעות מהשקיית הגינה במהלך בצורת, או דאגה לניקוי הצינורות בעונת הגשם).

3. חיסכון במים הוא הקרבה של הפרט למען הכלל. בעת בצורת איננו משקים את הגינה. אבל קשה לאדם פרטי לשנות את התנהגותו חשבו כמה קשה להיפטר ממנהג מגונה כיצד ייתכן לשנות את התנהגותו של עם שלם? כיצד ההודיה או מודעות של הפרט משפיעה על ההתנהגות של הכלל?

נשוב למקורות הקודמים שעוסקים באופן שבו היהדות דוחפת אותנו להיות רגישים לאיזון העדין בעולם הטבע. יש להודות לקב”ה על כל טיפה, ולהעריך את כול החיים המצוי בה.

חלק 4 : ברכת הגשם

בפסוקים בדברים גשם בעתו הוא סימן לחסד א לוקי. מקורות – 6-7 מזכירים לנו את הקו הדק שבין יותר מדי ומספיק, התזמון הזהיר, וכל הגורמים הנוספים שקובעים כיצד הגשם משפיע עלינו כפרטים וכחברה.

בקשו מהמשתתפים לקרוא את מקורות 6-7 בחברותי, ולדון בשאלות להלן. חברותא היא לימוד משותף בזוג. עיון משותף מאפשר שיתוף ברעיונות ותובנות תוך כדי לימוד.

מקור 6 : 

על כל צרה שלא תבוא (לשון נקיה, כלומר: צרה שתבוא) על הצבור מתריעין עליהן, חוץ מרוב גשמים, שאף שצרה היא, כיון שהמים בכלל לברכה הם אין מתריעין עליה. ומספרים, מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים אותם תנורי חרס שבהם היו צולים קרבן הפסח בשביל שלא ימוקו (ימסו במים) שמובטח היה שירדו גשמים מרובים. התפלל ולא ירדו גשמים כלל. מה עשה? עג עוגה (מעגל) באדמה, ועמד בתוכה, ואמר לפניו: ריבנו של עולם! בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, על כן נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.

התחילו גשמים מנטפין. בטיפות קטנות בלבד. אמר לו: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות כלומר גשמים מרובים עד שיתמלאו אף בורות המים, ויספיקו לכל השנה. התחילו גשמים לירד בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רמון ברכה ונדבה. ולא גשמים מזיקים. ירדו גשמים כתקנן אבל המשיכו וירדו כה הרבה עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים שרבו כל כך בעיר ונמלטו למקום גבוה יותר. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן. אמר להם: צאו וראו אם נמחית אבן הטועין (אבן גדולה שהיתה בעיר שעליה הכריזו על האבידות ועל המציאות)

כלומר, בלשון גוזמה אמר: אם לא הגיעו הגשמים עד כדי כך אין מן הראוי לבקש שיפסקו שלח לו נשיא הסנהדרין באותו הדור שמעון בן שטח: אלמלא (אם לא) חוני אתה גוזרני עליך נידוי על שאתה מדבר בלשון זו כלפי מעלה. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא (מתפנק) לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר “גול יגול אבי צדיק יולד חכם וישמח בו ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך” (משלי כ”ג, כ”ד כ”ה)

תלמוד בבלי, מסכת תענית יט, א, עם תרגום ופירוש של הרב עדין אבן ישראל שטינזלץ

מקור 7 :

שָּאַתָּה הוּא ה’ אֱ לֹקֵּנוּ –

מַשִיב הָּרוּחַ וּמוֹרִיד הַגשֶם

לִבְרָּכָּה וְלאֹ לִקְלָּלָּה. אָּמֵּן

לְחַיִּים וְלאֹ לְמָּוֶת. אָּמֵּן

לְשֹבַע וְלאֹ לְרָּזוֹן. אָּמֵּן

מתוך תפילת גשם הנאמרת בשמיני עצרת

 שאלות לדיון בחברותא

1. באילו מצבים הגשם נחשב לקללה? מתי הגשם גורם לרזון או למוות?

2. נראה ששלוש השורות האחרונות בתפילה הם ואריאציה של אותו רעיון. מה אומר לנו הדמיון וההבדל בין הניסוחים השונים?

3. מה המשמעות של “גשמי רצון”?

 כנסו את הלומדים לדיון בשאלות אלה.

סיכום

השיר של וונדל ברי והקטע הראשון של מסכת תענית מציבים את האדם במערכת יחסים מלאה עם הגשם והטבע.

בני האדם תלויים בטבע וקשורים אליו, ואנו מודים לה’ על כל טיפת גשם. המקור השני ממסכת תענית משווה את הגשם למתנה שלא מגיעה לנו, שמעניקה לנו קיום פיסי ורוחני, וגם תקווה לעתיד. בניגוד לכך, הפסוקים בדברים והפרשנות של הרב שטינזלץ מציירים תמונה שבה ההתנהגות האנושית היא המקור לגשם או להעדר הגשם, ולבצורת. מקורות אלה מזכירים לנו את חשיבות הגשם בזמן הנכון “גשם בעתו”. התפילה במקור המסכם מזכירה לנו שמים הם עניין של חיים ומוות, שאין לזלזל בו. המים משפיע על כולנו. גם אם המעשים שלנו אינם משפיעים באופן ישיר על ירידת הגשם, עלינו לוודא שאנחנו מכבדים ודואגים למשאבים שהעמיד הקב”ה לרשותנו.

צריך לא רק להודות על מה שיש לנו, אלא גם להחליט החלטות מודעות יותר, ולפעול לחיסכון במים ובמשאבים אחרים.

שאלות מנחות:

ראינו ששירה, תפילה, ולימוד הם דרכים להגביר את המודעות וההערכה של עולם הטבע. מה תוכלו לעשות בחייכם כדי להעריך יותר את הגשם?