בית ספר- מטע

בית הספר האמיתי של ילדותי היה מטע התמרים בקיבוץ. כל שבוע לימודים היינו מקדישים לפחות 4 שעות עבודה בענף. בחופשות היה הענף למרכז חיינו בימי עבודה רבים וארוכים. לא פעם נשאלתי- איפה למדת? התשובה הרשמית היא ביה”ס המשותף בשדה אליהו, התשובה האמיתית היא ב”בית ספר מטע” -בענף התמרים. מה למדתי בבית הספר הזה?

אחריות. העבודה בענף התמרים הייתה מושתתת על עבודת הילדים. כך למדנו שסומכים עלינו ואסור לנו לאכזב. למדנו שאם לא קייצת (הורדת הקוצים מענפי הדקל) כראוי בכסלו, נדקרת בתמוז כשעלית לקשור את האשכולות הכבדים (קוץ תמרים מאוד מכאיב). אם לא איבקנו באופן ייסודי בפריחת התמרים בחודש ניסן, הפרי בתשרי לא יבשיל כראוי ולא יעלה יפה.

חיבור. הענף חיבר אותנו לעונות השנה לחום הקיץ, לקור ולגשמים בחורף, לשינויים הניכרים באילן עם חילופי העונות. העבודה תמיד באויר הפתוח תוך מגע בלתי אמצעי עם הטבע. חיבור כזה יוצר קשר חזק לאדמה. חיבור לטבע הבריא הנותן בריאות לאדם. חיבור לאדמת הארץ.

עמל. העבודה במטע לא הייתה זוהרת כלל ועיקר, עיקרה היה עמל כפיים. גומרים עבודה על עץ ועולים על הבא בשורה ולאחריו עוד שורה ועוד. לא נשברים, ממשיכים גם כשכבר עייפים, לומדים עמל מהו. לומדים שהתוצאה לא מיידית יש תהליך.

התמודדות. בגלל החום הרב בקיץ בעמק היינו משקימים קום ב3:30 וכבר ב4:00 היינו בדרך למטע. לא קל לקום כל כך מוקדם בגיל צעיר (ט ואילך) ולא קל לשוב לעבודה אחרי ארוחת בוקר כשגלגל החמה לוהט. לא קל, נכון- לומדים להתמודד עם קשיים.

אמינות. אף אחד לא בדק את איכות העבודה אחרינו לא פעם אתה עולה לבדך על העץ מבלי שמישהו אחר עולה אתך. כך למדנו שצריך לעשות את העבודה באמינות בלי לסבן לא בגלל שאנו חוששים להתפס אלא כי כך נכון לעשות.

ישרות. יש משהו פשוט וישר בעבודה החקלאית אתה לא מוכר וקונה, לא חושב על כסף שתרוויח, אתה עובד לשם העבודה. זה נותן לאדם יסוד פשוט וישר, בעיני זהו יסוד חשוב בחיים הכל כך מתוחכמים ומתחכמים בהם אנו חיים.

בחירה. כל ילד בחר את הענף המתאים לו על פי נטיות אישיותו. מי לרפת, מי לגד”ש, מי למטע מי לפרדס. בכך למדנו לעשות בחירות בגיל צעיר.

המורים. המורים שלנו היו דמויות מעוד משמעותיות בשל מפגש עם עולם המבוגרים בצורה שוויונית ובלתי אמצעית. פגשנו אותם כמו שהם בחיים בעבודה, בלי פוזות ומסכות, לטוב ולרע (תלוי אישיות) וכך היוו בעינינו מודל לחיקוי.

ציונים. לא, זה לא היה בביה”ס מטע, למדנו לא בשביל לקבל ציונים אלא כי אהבנו את מה שעשינו.

אלו הם כמה מהשיעורים שלמדנו בבית ספר-מטע בקיבוץ. מאז חלפו שנים רבות העולם התברגן והתקדם. אני בעצמי עזבתי את השדה מזמן ואני עוסק בעיקר בחינוך של ילדי עיר. אולם ממרחק השנים אני מהרהר בדבר, ושואל עצמי, אולי מיהרנו לוותר על הברכה החינוכית הגדולה שיש בעבודה החקלאית ובשילובה עם חינוך. וויתרנו על הערכים הרבים הטמונים בה ועל השפעתה המבורכת על הנפש. אולי הגיע זמן להחיות את מה שנשכח מחוסר עניין לציבור. כן גם בבית הספר של המאה ה21 שווה להשקיע מחשבה איך לשוב אל הברכה הגדולה הטמונה בעבודת האדמה, ברוח השדה. אחרי הכל כשיצר אלוקים את האדם הוא שם אותו בגן עדן (שהיה גם הוא, סוג של מטע) וציווה עליו עבודה חקלאית -“לעבדה ולשמרה”. אלוקים יודע, מן הסתם, מה הוא עושה.