נכון, סוללים כבישים, חניון, ‘שלמת בטון ומלט’ עלתה לנו לראש.. ועברה את הגבול, גבול הטעם הטוב, גבול הבר. חיות נלכדות בצד אחד של הכביש, אנחנו נלכדים בצד אחד של הכביש, ואיך נצא אל הטבע כשהישוב כל כך מוגדר ומגודר?
אבל לפחות גם לומדים לקחים. ובכבישי הארץ חדשים-כישנים התווסף לנו גם אלמנט תכנוני חדשני: גשרים אקולוגים! חידוש.
בונים אחד כזה מול ביתנו, כמתנוסס מעל ראשינו. וגם גילינו כמה מעברים מסתוריים כאלה, גשרים תת קרקעיים, מתחת לכביש המהיר. אפשר לעבור מצד לצד, אנשים, דורבנים, נמיות וצבועים. אפשר! יש מוצא! מסדרונות חיים בין אי ירוק אחד בים-הכבישים-הסואן לבין אי אחר, אי של שפיות. ובמסדרון, כמו במסדרון, התקן את עצמך! הנה אתה עובר לעולם הבא, מימד מציאות אחר! ששש…ששש.. טבע!
למה יש גשרים מעל וגשרים מתחת? פשוט: הרי זה ידוע שיש אקולוגיה חיצונית ואקולוגיה פנימית. כל מי שלמד איזה שיטת הילינג בטח יודע את זה. פרמקלצ’ר של הנפש זה מעולה, פרמקלצ’ר של הגינה מעולה, אבל אין להסתפק באחד מהם. אז צריך גשר מעל וגשר מתחת. שני הגשרים חיוניים לקיימות, לקימה בבוקר בדיצה, ולבב חפץ ורגש…
אלא מה? האקולוגיה החיצונית, כשמה כן היא, מוחצנת, היא ניכרת יותר, כמו הגשר המפואר מעל הכביש. כולם עוברים ורואים אותו. ואילו הגשר התת קרקעי, פנימי ומוסתר. למתח לכביש מעטים האנשים היודעים שהוא קיים. אך החיות כבר מזמן גילו אותו באינסטינקטים הערים שלהן.
* * * * * *
לפני כמה ימים ביקרה אצלי כאן בבית יער, קבוצה נפלאה של לו’ נשים מכל קצוות הארץ, מכל הזנים ומכל הסוגים… אני סיפרתי על המסע שלי האישי, ועלה הקשר למהלך הישראלי בכלל, דרך החיבור שמצאתי לי בין חכמת אבותינו הקדומים לבין הידע הסופר-עתידני של הפרמקלצ’ר…
מה שמצאתי הוא לא דתי ולא חילוני, הוא תמיד גם וגם. אני אוהבת גם וגם. העולם נברא ממחלוקת, מחלוקת זה נהדר! כך נולדות תובנות נפלאות והתחדשות לעולם. כל סוגי המחלוקות: בין מים למים, בין יבשה למים, בין מין למין, בין איש ואשתו, בין בעלי דיעות שונים, בין בעלי אמונות שונות. בפרמקלצ’ר קוראים לזה הרחבת הקצוות: בקצוות יש מפגש בין שני מדיומים שונים, וכשהם נפגשים נברא דבר חדש.
לקראת מחצית היום הרימה אחת הנשים את ידה, אישה משכילה על פי שאלותיה כל היום, אבל יותר מזה בעלת בינה. בחיצוניותה – חילונית. בדיבורה – ישראלית.
איך הגעת לכל זה? לחיבור הזה בין פרמקלצ’ר לשמיטה? לחיבור הזה בין עבודת הנפש לעבודה בחומר? היא שאלה.
אני בעלת תשובה, אמרתי, וזה אומר שאני חיה במציאות של שאלה, יש לי כל הזמן שאלות, שאני חייבת לברר לעצמי. הגעתי לזה בגלל שלעולם אהיה גם חילונית, גם ‘כיפה סרוגה’ וגם חרדית, בעת ובעונה אחת, ואני מרגישה ש’בעלי תשובה’ זה זן חדש של ישראלי. הוא גם וגם וגם .
היא שתקה רגע ואז אמרה:
בונים עכשיו מעל הכבישים הרבה גשרים אקולוגים.
היא לא ביארה את דבריה. אבל אני התרגשתי מאוד כשנפל לי האסימון מה היא בעצם אמרה. איזה משל יפה! בשתי מילים היא נתנה שם לתחושתי זה שנים רבות.
עוד במבוא לספרי ‘גן עדן בפתח הבית’ גיששתי אחרי ההגדרה הזאת. כתבתי שם מילים שעבורי הן יעוד בחיי: ” אני מאמינה כי הטבע, הנעלם לנגד עיננו היום, נוגע ללב כל אדם באשר הוא. ההבדלים בין בני האדם ברורים וכבודם במקומם מונח, אך זהו המשותף ביננו שביכולתו ליצור שינוי אמיתי. אהבת הטבע המקננת בכל אדם עשויה להזין ולדרבן יוזמה בונה ומתמשכת בה יוכלו ליטול חלק מגוון הצבעים בחברה המקומית”.
גשר אקולוגי! אהבת הטבע והארץ קושרת את כולנו. כולנו פשוט אוהבים את חבל הארץ הזה ויכולים למצוא את המשתוף ביננו סביב נקודה מאחדת זו: האדמה, הסביבה. האקולוגיה: אקוס=בית. והאדמה היא ביתנו.
לכל אורך הדרך שלי אני מוצאת עצמי מהלכת על גשר תלוי כזה, בין שני העולמות שלי. זה שבאתי ממנו (ובו משגשגים ענפיו של עץ הפרמקלצ’ר) וזה שאני מתהלכת לקראתו (שורשיו של העץ הזה העומד הפוך באויר).
רבנית גדולה אחת אמר לי כשסיפרתי לה מאין אני ולאן אני חותרת, וכמה זה מטלטל לבנות גשר כשאני בעצמי משמת חומרי הגלם לבנייתו. היא אמרה: “יש לך הרבה מה להפסיד”. כדי למצוא מקום בו שתי הרגלים עומדות על הקרקע – צריך קודם לשמוט את הקרקע מתחת לרגלים. אני הגעתי לתשובה אחרי שכבר ביססתי את הרגליים עמוק על אדמת המבטחים של הפרמקלצ’ר, עם עולם שלם של עומק, תובנות ואורחות חיים.
וככל שאני משתפת יותר אנשים במה שקורה משני צידי הגשר הזה, כך אני מגלה שהגשר בעצם מוצק מאוד, ומוחשי. כי בסופו של דבר שוכחים שיש שם בכלל גשר, והגשר הוא המשכו הטבעי של השביל, ומסתבר שבעצם שני צידי הגשר היו מאז ומעולם ישות חיה אחת! הרי הכביש מתחת לגשר לא היה כאן תמיד! פעם-פעם שני חלקי ההר היו דבר אחד!!!
לא מזמן שלחו לי סרטון מדהים על תרבות ביערות-עד, של כפר שאנשיו חיים משני צדדיו של אותו נהר. משני צידי הנהר גדלים פיקוסים נפלאים, ואיש זקן מלמד את נכדתו איך קולעים גשר משורשי האויר שמעל הנהר, כדי לחבר בין שני חלקי הכפר. ברגע שהמלאכה הזאת תשכח, ושני הכפרים ינתקו זה מזה, אין להם קיום. הם יודעים זאת, וממשיכים לבנות גשר, באמונה עצומה שאי אפשר להסביר אותה בהגיון. חכמה של תמימות.
אני לא יודעת איפה הכפר ההוא ואיזה עץ זה היה. אבל אני יודעת איפה הכפר שלי, ואיזה עצים יש לי כאן. ואני חייבת להמשיך לקשור את הגשר. מתהלכים על שורשי האוויר המרחפים ברוח, וככל שמתקדמים קולעים את המשך הגשר ופוסעים עוד פסיעה הלאה. לבנות גשר זה לאט ובשקט.
את הצעד הבא אפשר לדעת רק אם כבר צעדת וקשרת את כל הקשרים בשורשים שבצעדים שחלפו…