דרך השירים – פירות חמישה עשר

“פירות חמישה עשר” – על טבע, שממה וגאולה

עינט קרמר

רציונאל:

בשנות הגלות הארוכות היתה ארץ ישראל מוקד של חלום וגעגוע ליהודים באשר הם וכתרים רבים של יופי והדר נקשרו לה בדמיונם. בימי ראשית הציונות, נאלצו החלוצים יוצאי אירופה להתמודד עם המציאות של האזור, הרחוקה מחלומותיהם כמרחק נופי הארץ מיערות העד של רוסיה.
שיעור זה יעסוק בהתמודדות הזו, של פעם, ובתוצאותיה היום על נופי ארצנו.

מבנה השיעור:

מליאה – המנחה מקריא את שני הטקסטים המצורפים מדברי א.ד גורדון, הוגה ומורה דרך לחלוצי העלייה השנייה. 

• אילו שני מושגים עולים בטקסטים שלפניכם?
• איזה מתח/השלמה יכולים להיווצר ביניהם?
• מה הסכנה ב”התמכרות, לאחד מהם?

“האומה והעבודה” 
“…… הנה גאולת הארץ – והעבודה. מי, כמדומה לך, צא יראה כאן שני צדדים של דבר אחד? הדבר הלא כל כך ברור, כל כך פשוט – ומי, כמדומה לך, לא יבין את זאת?

…… עם אשר נקרע כולו מעל הטבע, אשר במשך אלפים שנה היה כלוא בתוך החומות; עם אשר הורגל לכל מיני חיים, רק לא לחיי עבודה מדעת עצמו ובשביל עצמו, – עם כזה לא יוכל מבלי התאמצות כל כח רצונו לשוב להיות עם חי, טבעי, עובד. העיקר חסר לנו. חסרה לנו העבודה, – לא עבודה מתוך הכרח כי אם עבודה שהאדם קשור אליה קשר אורגני, טבעי, ושהעם קשור על ידה אל אדמתו ואל תרבותו, הצומחת מאדמתו ומעבודתו.

…… מעתה צריך להיות האידיאל הראשי שלנו – העבודה. אנחנו ל ק י נ ו  ב ע ב ו ד ה  ו ב ע ב ו ד ה  נ י ר פ א. את העבודה צריכים אנחנו להעמיד במרכז כל שאיפותינו, לייסד עליה את כל בניינינו. רק אם נביא לידי גילוי את האידיאל של העבודה, נוכל לאחות את הקרע, שנקרענו מעל הטבע. העבודה היא אידיאל אנושי גדול, אידיאל של העתיד…”

…

“האדם והטבע”
“מכל האמור יוצא ברור כי האדם באשר הוא אדם צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם מרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג.
“אך בפועל אתה רואה ממש כי האדם,  במידה שהוא לוקח יותר מן הטבע הוא  הולך ומתרחק ומתעלם ממנו…בונה חיץ יותר  ויותר עבה בינו ובין הטבע, הולך ומצטמצם ומתכווץ בתוך חומותיו כצב  הזה בתוך שריונו — עד כי כבר הורגל לחשבו למושכל ראשון כי  חיים לחוד וטבע לחוד…”

 לימוד בחברותות – מסע בשירים – מהגולה לארץ ישראל .

הקבוצות קוראות את השירים המצורפיום ועונות על השאלות המתייחסות לטבע של ארץ ישראל כפי שהשתקף בנפש החלוצים ובתוצאות ההשתקפות הזו.  ערוך על פי לימוד של שרה שוב ( הקישור המקורי כבר אינו תקין )
 

 
שלג על עירי  (פירות חמישה עשר)            
מלים ולחן: נעמי שמר
 
שלג על עירי כל הלילה נח
אל ארצות החום אהובי הלך,
שלג על עירי והלילה קר
מארצות החום לי יביא תמר/
דבש התאנה, מתק החרוב
ואורחת גמלים עמוסי כל טוב
הֵנָה שׁוֹב יָשׁוּב שמש לבבי
ומשם תפוח זהב יביא.
שלג על עירי נח כמו טלית
מארצות החום מה הבאת לי?
שלג על עירי שלג על פני
ובתוך הפרי כל געגועי.

1.    לאן הלך האהוב (שימו לב לכותרת השיר?)
2.    אילו ניגודים יש בשיר בין המציאות של חיי הנערה ובין המציאות של “ארצות החום”.
3.    נסו לצייר את ארץ ישראל בעיני אותה נערה?
4.    משהגיעו אנשי העלייה השנייה לארץ התפלאו למצוא ארץ שונה מאוד מזן של חלומותיהם.
להם, המורגלים ביערות העד של רוסיה, נראה הטבע של ארץ ישראל כשממה.
מול הרומנטיקה של השיבה אל ארץ התנ”ך נאלצו החלוצים להתמודד עם תנאי חיים וטבע
קשים שלא הורגלו אליהם.
לפניכם שני שירים  המייצגים שתי “תגובות” למציאות הארץ ישראלית.כיצד כל אחד מהמשוררים מתמודד עם ה”אכזבה”. מה הוא מציע לעשות?
5. איזו גישה חלוצית “ניצחה” בסופו של דבר? כיצד אנו חווים זאת כיום בישראל של 2010? 

שיר בוקר            
מלים: נתן אלתרמן        
 
בהרים כבר השמש מלהטת
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך, מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל.
ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאד.
נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.
המדבר, אנו דרך בו נחצובה,
הביצות, אנחנו ניבשן,
מה ניתן לך עוד להוד ושובע,
מה עוד לא נתנו וניתן.

אל ארצי         
מלים: רחל           
לא שרתי לך ארצי,
ולא פארתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות.
רק עץ ידי נטעו
חופי ירדן שוקטים,
רק שביל כבשו רגלי
על פני שדות.

אכן דלה מאוד,
ידעתי זאת, האם,
אכן דלה מאוד
מנחת ביתך
רק קול תרועת הגיל
ביום יגה האור,
רק בכי במסתרים
עלי עניך

אסיף – 

כל קבוצה משתפת במחשבות והגיגים שעלו לה על התקופה של ראשית הציונות ועל השפעתה על חיינו היום.
שרים בצוותא את שירו הנפלא של יורם טהרלב “עוד לא תמו כל פלאייך”.

 
ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה
מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה
קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה
פתחי לי שערייך אבוא בם אודה יה.
בצל עצי החורש, הרחק מאור חמה
יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה
אל מעיינות הזוהר, אל בארות התום
מולדת ללא תואר וצועני יתום.

עוד לא תמו כל פלאייך עוד הזמר לו שט
עוד לבי מכה עם ליל ולוחש לו בלאט:
את לי רק, את האחת את לי את, אם ובת
את לי את המעט המעט שנותר.

נביאה בבגדינו את ריח הכפרים
בפעמון ליבנו יכו העדרים,ישנה דממה רוגעת
וקרן אור יפה
ולאורה נפסעה ברגל יחפה