בראשית ברא א-להים את האדם צמחוני. האדם קיבל את שרביט ההנהגה בעולם, הנהיג את החיות ומשל בהן: נתן שמות לבעלי החיים, השתמש בהם לעבודת האדמה, למקנה, צמר וחלב. עם ההנהגה קיבל גם את שרביט האחריות לבריאה כולה. התורה מבחינה בין הצומח לבעלי החיים; בעוד שהצומח הוא המצע עליו האדם פועל, הרי שבעלי החיים נבראו כפתרון לבעיית הבדידות האנושית “לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיִּצֶר ה’ אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם” (בראשית ב’ יח-יט). ההמשך ידוע; א-לוהים ראה שהחיות לא מספיקות לאדם והעמיד כנגדו לעזר את חוה. על כך יש לשאול האם א-להים שגה? מדוע מספרת התורה שהא-ל הגה רעיון שלבסוף נדחה? גם בטעות של א-להים יש אמת, אמת חשובה מאין כמוה. אמנם בעלי החיים אינם יוצרים זוגיות שלימה עם האדם וכל אדם זקוק לבת זוג, אשת חיק ממתיקת סוד. אולם יש בבעלי החיים חברותא וקשר משמעותי, די אם תראו אנשים המטיילים עם כלבם על מנת להבין זאת…
ואז הושחת העולם “כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ” והמבול ניתך משמיים על העולם שחזר אל ראשוניותו אל המים המכסים את היבשה, כפי שהופיע בבריאה “וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם”. המים החלו מתייבשים והעולם נברא בשנית, אתחול מחדש; דומה אבל אחרת. לאחר המבול נוצרו ‘כללי משחק’ חדשים: א-להים הבטיח שלא ירד עוד מבול גם אם העולם יושחת שוב, ואף תלה את קשת המלחמה מהופכת על מנת להמחיש שאינה מאיימת עוד על הארץ. ומה עוד? הוא התיר לאדם לאכול בשר. העולם הראשון הקמאי גבוה מידי, רוחני מידי, ואינו מתאים לאדם החדש זה שמראש יש להקטין את הצפיות לגבי סגולותיו הרוחניות. מכאן ואילך החל האדם לאכול בשר שהפך למרכיב מרכזי בתזונתו, עד כדי כך שבערבית (ובאופן אחר בעברית הקדומה) המילה לחם משמעה דווקא בשר.
בפרשת ראה, לקראת הכניסה לארץ חזרה התורה והתירה אכילת בשר אך באופן מפתיע השתמשה במילה בעלת קונוטציה שלילית, תאוה: “כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר” (דב’ י”ב כ). האם רמזה בכך התורה שאין זו אלא פשרה עם כמיהתו של האדם לבשר, ובעצם אין הדבר אידיאלי?! כך סבר הרב קוק במאמרו הידוע ‘חזון הצמחונות והשלום’.
את הפער שבין ההיתר המעשי לשפה המסתייגת ניתן לפתור בדרכים שונות: ניתן לקרוא להימנע מאכילת בשר או לקבוע שהצמחונות תחזור לעתיד לבוא. את הפער שבין האידיאל הצמחוני למציאות המתירה את אכילת הבשר ניתן למתן בעזרת קריאה למעט באכילת בשר. המשנה במסכת אבות קבעה “הוא [הלל הזקן] היה אומר מרבה בשר מרבה רמה” (פרק ב משנה ז) לדבריו מותר לאכול בשר אך במידה, אל תרבה.
תורתנו, תורת חיים היא, תורה המיועדת לכלל ולא ליחידי סגולה על כן אין היא מוחקת את יצריותו של האדם אלא פועלת בעזרתה; מסייגת אותה כשצריך, מכוונת אותה למישורים ראויים, לזמן הנכון, לכמות הראויה. על כן אין התורה קובעת שיש להימנע מאכילת בשר, היא מתירה אותה בדיעבד ותוך הסתייגות, לפיכך כל המבקש להיות קשוב לקולה של התורה נדרש למתח הזה שפתרונו לדעתי הוא בקריאה למעט באכילת בשר. כך היה מנהגם של גדולי ישראל כמו הרב כדורי שהיה אוכל מעט דג בליל שבת.
נדמה כי דווקא העולם המודרני מחייב זאת. העולם המודרני-תעשייתי הפך את אכילת הבשר למפעל ייצור המחייב יעילות הפוגעת באופן מובהק בבעלי החיים, ובעצם החברה הניזונה מכך מעודדת זאת. התעשייה הגיעה לממדים מפלצתיים, ואנו נדרשים לבלום זאת. אין סיבה שנאכל כל יום בשר או שנאכל בחתונה בת שלוש שעות עדר שלם של פרות וכבשים או לול עופות. קריאה למיעוט בשר תקטין באופן מובהק את ממדיה של תעשיית הבשר (שם המבטא היטב את הבעייתיות).
כולם מכירים את יוזמת יום שני צמחוני (Meatless Monday), אני קורא להפוך את התמונה ולהסתפק באכילת בשר פעם בשבוע, ואף פחות מכך. רוב התזונה שלנו צריכה להיות צמחונית, ואילו אכילת בשר פעם בשבועיים-שלושה בעיקר בשבת ובאירועים, אמורה לספק את צרכי החברה.
בראשית נברא האדם צמחוני, ועל פי חוק הכלים השלובים הרוחני, שטבע ‘הרב הנזיר’, עוד נשוב אל עצי גן העדן – עד אז יש למעט באכילת בשר.
נכתב בעלון “על כל מעשיו” שבת נח התשע”ז, יצא לאור ע”י “עולמקום” ו “תנו לחיות לחיות” .