העיסוק בנושאי סביבה ואקולוגיה הולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות, עד כדי כך שיש כבר מי שמגדיר אותו כ”אמונה הדתית של העולם המערבי “. מעגל השנה שלנו מזמן לנו מספר מוקדים בהם ניתן לעסוק בנושא זה מזווית יהודית, כאשר אחד הבולטים שבהם הוא ט”ו בשבט כמובן. שיטוט קצר ברחבי הרשת יפגיש אותנו עם מאמרים ומערכים רבים, המביאים את המקורות הידועים והמוכרים, מהם ניתן להוציא אמירות רלוונטיות לדיון בנושא הסביבתי.
אך עדיין נשאלת השאלה האם ליהדות אמירה ברורה בנושא? האם המקורות יכולים לסייע לנו לנקוט עמדה בויכוח שמתנהל כל העת בין “הירוקים” ובין התעשיינים/ המתיישבים/ המתאמנים/ החקלאים וכו’?
על פניו ניתן למצוא תנא דמסייע כמעט לכל אחת מהגישות:
מצד אחד לגישה הרואה בעולם הטבע כלי לשירות האדם, אותו ניתן וראוי לנצל באופן הממצה ביותר: כפי שמובן מדברי א-לוהים לאדם בפרק א’ של בראשית: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ…” או בדבריו מאוחר יותר לנח ובניו: “וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל.”
ומצד שני ניתן למצוא מקור מובהק לגישה המדגישה דווקא את אחריותו של האדם וחובתו לשמר את הטבע, כמו למשל בפרק ב’ של בראשית: “וַיִּקַּח ה’ אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.” ובהמשך במדרש הידוע בקהלת רבה: “בשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך. ”
ניתן למצוא אפילו רמזים לגישתם של הירוקים הלוחמניים, הרואים בטבע דבר מקודש ומטשטשים את ההבדל בין האדם לשאר הבריות. כמו למשל בפסוקים הידועים בפרשת כי-תצא: ” כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה , לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר…”
בהחלט יכול להיות שלא ניתן לזקק אמירה חד משמעית בסוגיא. לא בכל נושא מודרני יש למקורותינו אמירה חד משמעית, ובהחלט ניתן לומר שקיימות גישות שונות. במיוחד המקור הנ”ל, מפרשת כי-תצא, המהווה בסיס הלכתי לכל העיסוק באיסור “בל תשחית”, מדגים יפה את המורכבות שבדבר. אם מקריאה פשוטה היינו יכולים לקבל רושם של איסור מוחלט על פגיעה בטבע, מדברי הפרשנים ופוסקי ההלכה (שנראה שאכן מכוונים לעומק פשוטו של הכתוב) מתגלה שאין איסור ברור על כריתת עצי סרק ואף עצי פרי מותר וראוי לכרות, במידה והדבר נדרש כחלק מהמאמץ המלחמתי .
למרות כל האמור לעיל ברצוני לטעון שבכל זאת ניתן לגבש אמירה ברורה המשתקפת בתורה ובמקורות המאוחרים יותר. ואולי אף מקיפה את כל המקורות שראינו לעיל.
לעניות דעתי מכוונת אותנו התורה, בהתאם כמובן למגמתה הכללית, להתבונן בעולם ב”משקפיים מוסריים”. התורה דורשת מאיתנו “להשתמש” בסביבה בה אנו חיים ע”מ ליצור עולם טוב יותר. התורה קוראת לנו לתת משמעות לטבע, להוציאו מעיוורונו ומהסתמיות שלו ולרתום אותו לתיקון האדם וממילא לתיקון העולם. מהמקורות שראינו לעיל ניתן ללמוד על האחריות שיש לנו כלפי הסביבה, על הענווה איתה צריך לגשת לטבע, על החובה לפתח ולנצל כראוי את משאבי הטבע לטובת האדם, תוך שמירה גם לדורות הבאים ואת החובה לשמור על נורמות מוסריות בכל מצב. המשותף לכל המקורות הוא המישור הערכי בו בוחנים ולומדים את הסביבה ושאותו גם מיישמים על הסביבה. במידה מסויימת יש כאן גישה תועלתנית כלפי הטבע, אך התועלת כאן היא בתחום הערכים והמוסר.
אנסה להבהיר עיקרון זו דרך שני מדרשי חז”ל המבטאים עיקרון זה בדרכים שונות.
המדרש בתוספתא למסכת סוטה תולה את עונשם של אנשי סדום בעובדה שלא השכילו לעשות שימוש ערכי וסוציאלי בכל השפע שניתן להם.
אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם שנא’ (איוב כח) ארץ ממנה יצא לחם וגו’ מקום ספיר אבניה [וגו’] נתיב לא ידעו עיט [וגו’] אנשי סדום [אמרו] הואיל ומזון יוצא מארצנו וכסף וזהב [יוצא מארצנו] ואבנים טובות ומרגליות [יוצאות] מארצנו אין אנו צריכין שיבאו בני אדם עלינו אלא לחסרנו נעמוד ונשבית את הרגל מבינותינו. אמר להם הקב”ה כהטיבותי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם אני אשכח את הרגל מביניכם ואשכח אתכם מן העולם…
תוספתא סוטה פרק ג’
השפע והפוריות של אזור סדום וככר הירדן, (המשווה בתורה לגן עדן ,דהיינו “לעבדה ולשמרה..”) אמורים לשמש את יושביו ליצירת עולם מוסרי יותר, לאפשר הכנסת אורחים וחלוקת צודקת יותר של המשאבים. משעה שנשכח ייעודו זה של הטבע, הטבע עצמו כביכול, מתקומם וקם על יושביו .
מדרש נוסף ממנו ניתן ללמוד עיקרון זה, הוא המדרש הידוע בתנחומא לפרשת תזריע, המתאר את המפגש בין ר’ עקיבא לטורנוסרופוס הרשע :
“מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולין. אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?! אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצות לישראל, אלא לצרף אותם בהם. ולכך אמר דוד: (כל) אמרת ה’ צרופה…”
מדרש תנחומא, תזריע ה׳:א׳
לא כאן המקום לניתוח מקיף של מדרש עמוק ומופלא זה, ובכל זאת ניתן להבין את המסר הכללי באופן די פשוט. טורונסרופוס בדבריו משמש פה לגישה הרומית המעריצה את היופי והכוח שבטבע (ובפרט בטבע האנושי), ומקדשת את החוקיות האכזרית של המציאות. היהדות נתפסת בעיניהם כניסיון לדכא ולהחניק את הטבע (למרות המקור הא-לוהי שלו, כפי שעולה מהמדרש) וכמאמץ להלביש על המציאות חוקיות חיצונית. לאחר שר’ עקיבא מזהה את הדמגוגיות בטיעוניו של טורנסרופוס, המנסה כאמור להיתלות באילן גבוה, ובחוכמתו ממוסס את עוקצם, עובר המדרש לדון בשאלה מהותית ביחס לתפקידו של האדם בעולם, שהרי אם רצונו של הא-ל בעולם מפותח, מלאכותי ומשוכלל מדוע לא ברא אותו בצורה זו?
בניגוד למה שהיינו מצפים לשמוע מפי ר’ עקיבא, שאכן העולם נברא על מנת שהאדם עצמו ישכלל אותו, מלמד אותנו ר’ עקיבא שהעולם נברא כפי שנברא ע”מ לשכלל את האדם. אמנם האדם נדרש לעבוד קשה ע”מ לקדם את העולם אך המיקוד הוא דווקא בתהליך אותו עובר האדם!
היחס לסביבה נגזר אם כך מהתועלת המוסרית ומההשפעה הרפלקטיבית על נפשו של האדם הפועל בעולם.
ט”ו בשבט זה לא “סוף שנת המס”.
פעמים רבות, כאשר מנסים לתאר את מקורותיו המוקדמים של החג משתמשים במושג המודרני “סוף שנת המס”, ובכך למעשה מצמצמים את תפקידו של החג ונותנים לו אופי מאוד טכני וסתמי. ט”ו בשבט שנקבע כתאריך בו מתחלפות שנות המעשר, משמש בסך הכול כאמצעי לניהול המיסים החקלאיים השונים אליהם מחויב האדם בישראל.
אכן, לא לגמרי ברור מדוע נקבע דווקא תאריך זה (שכשלעצמו נתון במחלוקת בין בית שמאי ובית הלל) אך בהחלט ברור שלעיסוק במעשרות משמעות רוחנית עמוקה. תכלית מוסרית ברורה ומורגשת לכל חקלאי שנידרש להפריש אחוז ניכר כל כך מהתוצר הסופי של עמלו. למעשרות, שתפקידם סוציאלי (מעשר ראשון ומעשר עני) ורוחני (תרומה, מעשר ראשון ומעשר שני) השפעה מהותית על היחס שלנו כלפי השפע שניתן לנו מהסביבה הטבעית. הפרשת המעשרות מפרות עמלנו מוסיפה ממד ערכי לכל העשייה החקלאית וממילא לניצול משאבי הסביבה. ברגעים המעטים בהם זוכה האדם למעט סיפוק ונחת מתוצאות השקעותיו, נדרש הוא לזכור מהיכן הגיע השפע, לרחם על אלו שגורלם לא שפר עליהם ולהקצות משאבים לחיזוק הפן הרוחני והחיבור למורשת. בכך מקבלת הסביבה הטבעית תכלית ומשמעות מוסריים.
נדמה שבאופן דומה ניתן להבין את מהותו של “סדר ט”ו בשבט” שצמח מתוך עולמם של מקובלי צפת, שראו בכל פינה את הניצוצות הא-לוהיים שנתפזרו בעולם עת נשתברו הכלים. אכילת הפירות מתוך כוונה ראויה מעלה את הניצוצות ומשיבה אותם לשורשם, מחברת אותם מחדש למקורם הא-לוהי . במהלך הסדר מובאים לשולחן פירות ומאכלים שונים המסמלים את הבחינות השונות של המציאות, את חלקיו השונים של עולם הטבע ודרך הדרשות והפסוקים מתגלה המשמעות הערכית הרלוונטית של כל הסובב אותנו.
לפיכך, נראה שאין מתאים יותר מט”ו בשבט לעסוק בנושאי סביבה ואקולוגיה מנקודת המבט היהודית ולנסות ולהוסיף לשיח הציבורי את המסר שמה שבאמת חשוב היא האיכות והמשמעות של הסביבה. לא תמיד ניתן להכריע בדיוק להיכן נוטה רוח המקורות בכל ויכוח סביבתי, אך תמיד ניתן להדגיש שהדרך בה אנו פועלים עם הטבע ובתוך המציאות צריכה לנבוע מתוך מודעות של תיקון עולם ובמיוחד תיקון האדם.