חודש שבט, הוא הזדמנות להתוודע לשירה הירוקה, האקו-פואטיקה, שכמו אחותה, האומנות הסביבתית, מבקשת לבחון את יחסי הגומלין שבין האדם והטבע ולקחת חלק במאבק הסביבתי.
חכמנו זיכרונם לברכה אמרו כי: “כל הטבע כולו אומר שירה לקדוש ברוך הוא”. ואכן הטבע על יופיו וחוכמתו היה מאז ומתמיד מקור השראה והתייחסות מרכזי בשירה, החל בשיר השירים ושירת ימי הביניים, דרך בלדות עתיקות, סונטות של שיקספיר, ושירי הייקו יפנים ועד לשירה העברית של ביאליק, טשרניחובסקי, רחל ואסתר ראב. עם זאת, ככל שחלפו השנים והאדם התרחק מהטבע אל העיר, החל גם הטבע לתפוס פחות ופחות מקום בשירה, ושירה עירונית עם נוף בניינים מתכתי וסינטטי ומעט טבע עירוני, כמו שירת בודלר ואלתרמן, החלה להתפתח.
אולם בהתבוננות רחבה על המשבר הסביבתי העולמי, כחלק משבר תרבותי וערכי, ועם תחילת המהפכה הירוקה, החלה להתפתח נקודת מבט חדשה וסביבתית בקריאה ובכתיבה של שירה, כזו שמחברת בין הטבע והאדם מחדש. אבל בל נטעה, שירה ירוקה אינה שירת טבע בלבד, ממש כשם שאיכות הסביבה אינה שמירה על הטבע בלבד. כמו כן שירה ירוקה אינה רק שירה שמדברת על הטבע אלא כזאת שמדברת בשביל הטבע והמשורר הירוק נושא את קול הטבע, מדגיש ומבליט את יופיו אך גם זועק את כאבו ומצבו העגום.
כי האדם עץ השדה
נסו לדוגמה לקרוא קריאה סביבתית, ששמה את הטבע ולא האדם במרכז, בשירו המוכר של המשורר נתן זך: “כי האדם עץ השדה”: “כי האדם עץ השדה/ כמו האדם גם העץ צומח// כמו העץ האדם נגדע…כי האדם עץ השדה/ כמו העץ הוא צמא למים// כמו האדם הוא נשאר צמא”. אולי תמצאו שאפשר להעמיד את העץ במרכז ולהדגיש דרך ההקבלה בינו לבין בני האדם את הצרכים שלו ואת הגורל של השניים שכרוך זה בזה.
גם המשוררת אגי משעול “משתמשת” בטבע בשירה “אחריות”, שכבר בשמו מעלה בקשה מיוחדת מהקורא, ומתחילה במונח סביבתי מרכזי, “חצר אחורית”, “בחצר האחורית/ פורח היום/ (ליום)/ הקקטוס הזה ששמו/ לא ידוע לי/ ואם אני לא אראה אותו/ מי יראה?”. אבל המשוררת לוקחת
אחריות לראות גם את היופי שבחצר האחורית ובעקיפין קוראת לכולנו להפנות את תשומת הלב לשם.
ספק אם זך ומשעול היו מודעים בכתיבתם מודעות אקולוגית כפי שהיא נתפסת בימנו, אולם כתיבתם ממחישה את הערכים הבסיסיים והאוניברסאליים שעומדים ביסוד התפיסה הסביבתית. לעומתם, המשוררת סבינה מסג, שהטבע והנוף תופסים חלק מרכזי בשירתה, מחזיקה בתפיסה אקולוגית מובהקת ובשליחות ירוקה. דוגמה מיוחדת לכך ניתן לקרוא בשירה “אני מרגלת שלך” שנכתב על הכנרת, עליה כתבה שירים רבים. בשונה משירת הכנרת של רחל המשוררת, הטבולה בנוף, ביופי ובגעגוע, שירתה של מסג היא שירת תוכחה ואזהרה, בה הכנרת משתמשת במשוררת יותר משהמשוררת משתמשת בה.
אֲנִי הַמְּרַגֶּלֶת שֶׁלָּךְ/ סבינה מסג
אֲנִי הַמְּרַגֶּלֶת שֶׁלָּךְ , כִּנֶּרֶת .
זָכִיתִי בַּמִּכְרָז
לְהִתְיַצֵּב פֹּה מִדֵּי בֹּקֶר
לְהַקְשִׁיב הֵיטֵב
וּלְהַקִּישׁ וּלְהַקְלִיד…
פִּיךְ מָלֵא מַיִם
אַךְ אַגָּנֵךְ לֹא
וְהוּא מַדְלִיף לִי
אֵיךְ שֶׁהוּא מַדְלִיף!
מדור לדור
השירה מיסודה, כמו הטבע, היא משאב שעובר מיד ליד ומדור לדור. השירה הירוקה היא דרך נוספת של אנשי המילה והמעשה להגביר את המודעות הסביבתית ולהוביל לשינוי הרגלים ולעשייה.
פרופ’ עדי וולפסון, המרכז לתהליכים ירוקים, המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון. פורסם לראשונה באתר NRG.