ממרומי הכרמל המטלטל בין ירוק לשחור אני שומע את זעקת האילנות. זעקתם מפני האש לא החלה בשריפה הנוראה שאירעה בימי החנוכה דהשתא, אלא ימיה כימי האדם. “בשעה שכורתין אילן שעושה פרי – קולו הולך ומסוף העולם ועד סופו”, למדנו בפרקי דרבי אליעזר (לד). הקול הזה אינו הולך רק מקצה העולם ועד קצהו השני מבחינת מרחב היקום, אלא גם במרחב הזמן.
מאז ראשית ימי האדם הוא כורת אילנות, וזאת, בראש ובראשונה, מפני רצונו באש. מיד כשהחל האדם להשתמש באש, הוא החל לכרות עצים על מנת להסיק אותם ולהפיק חום. באמצעות השימוש באש יכול היה האדם לבשל ולצלות את מזונו, לעבד מתכות, לברא יערות, להבריח מזיקים ולהגר לאזורי מחיה חדשים וקרים. אכן, תרומתה לחיי אנוש לא תסולא בפז, אולם היא באה מאז ומעולם על חשבון העצים. האש והעץ צוררים הם זה לזה. תעשיית הרהיטים, תעשיית הנייר, הפקת דלקים ועוד מגוון פעילויות של פיתוח ותיעוש, הגבירו בדורות האחרונים את כיליון העצים בידי האש האנושית.
בורא עולם החל לפעול בעולם בנטיעה, ואילו האדם החל בכריתה. “מתחילת ברייתו של עולם”, כך מציינים חז”ל, “לא נתעסק הקב”ה אלא במטע תחילה, שכן נאמר (בראשית ב) ויטע ה’ אלהים גן בעדן” (ויק”ר קדושים, כה). האדם, לעומת זאת, החל, כנראה, את מערכת יחסיו עם הטבע בכריתת עצים, שכן כפי שמלמדת הגמרא: “במוצאי השבת הראשונה לבריאה נתן הקב”ה דעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור” (פסחים נ”ד). ברגע שהוציא האדם את האש הוא היה צריך בהכרח לשרוף בה בדל עץ כלשהו, שכן אין עשן בלי עץ.
האש המכלה ושורפת ומביאה חורבן, היא גם הגורם המרכזי והראשוני ליכולת הפיתוח והיצירה האנושיים, כאשר היא מבוקרת ונתונה בשליטה. לא בכדי הפכה האש להיות סמל ליצירה האנושית בתרבויות רבות. במיתולוגיה היוונית מסופר שבגלל עוצמת האש ותועלתה האלים לא היו מוכנים לתת אותה לבני האדם. היה זה פרומיתיאוס, בן למשפחת הטיטנים שנלחמו נגד זאוס שליט האלים שראה בסבלם של בני האדם בעולמם הקר והחשוך אשר טיפס על האולימפוס, לקח ניצוץ אש ממרכבתו של הליוס, הכניס אותו לתוך קנה חלול והעביר אותו לבני האדם. פרומיתיאוס נענש על ידי האלים בעונש חמור ביותר, שכן האלים היוונים הקנאים שאינם מפרגנים לבני האדם רצו לשמור את האש לעצמם. אף בני האדם נענשו, כאשר זאוס שלח לעולם את תיבת פנדורה, שממנה יצאו כל הדברים הרעים: סבל, חולי, ושאר פורענויות.
גם על פי מקורות היהדות, הפעילות האנושית מתחילה מגילוי האש, אולם האדם לא גנב אותה אלא קיבלה מבוראו. במוצאי השבת הראשונה של הבריאה, יום אחרי שנוצר האדם נתן בו הקב”ה בינה, והוא שפשף שתי אבנים זו בזו, הוציא מהן אש, וההתפתחות האנושית יצאה לדרך. אנו מברכים על הנר מדי מוצאי שבת בהבדלה, באשר יכולתנו להשתמש בה משקפת דווקא את טובו וחסדו של הבורא שרוצה בטובתם של ברואיו.
אולם בד בבד עם השימוש המושכל באש עלינו לעשות שימוש מוגבל בעץ. הציווי “לא תשחית את עצה” (דברים כ, יט), אוסר אמנם רק כריתה של עצי פרי. דווקא עליהם אמרו חכמים שהקוצץ לא יראה סימן ברכה (פסחים נ, ב), ואף ציינו שכריתתם עלולה להביא לכריתת חייו של כורתם (בבא קמא צא, ב). כך פסק הרמב”ם כי “כל אילן סרק מותר לקוץ” (הל’ מלכים ו, ט), אולם בפסקי התוספות (פסחים קלב) קבעו שאף “הקוצץ אילן סרק אינו רואה סימן ברכה”.
ברם, חכמים למדו מאיסור כריתת עצי פרי את איסור “בל תשחית” באופן כללי, והוא מקבל משמעות מיוחדת בזמננו גם בנוגע לכריתת עצי סרק. כריתת יערות מהווה כיום בעיה גלובאלית ממדרגה ראשונה. היערות מספקים חמצן לאדם ולבעלי החיים, וסופגים את הפחמן הדו-חמצני שגורם לאפקט החממה. כ-70% ממיני האורגניזמים בעולם מצויים ביערות הגשם, וכריתתם מפרה את המאזן האקולוגי בעולם. המחשה מארצנו הקטנטונת מראה שרק 6% משטחה של מדינת ישראל מכוסה ביערות. מאז החלה הקק”ל בפעילותה ב-1904 ניטעו בארץ מעט יותר מ-230 מיליון עצים. זאת כאשר החברה בישראל צורכת כ-10 מיליון עצים בשנה לתעשיית הנייר בלבד. דומה שדי בדוגמה זו כדי להבהיר מדוע חיסכון בנייר ושמירה על רהיטי עץ היא רבת משמעות. המאמץ אכן נושא פירות. כך, למשל, אחד הבנקים בישראל פרסם בשנת 2010 שבשנת 2009 הוא הצליח להקטין את צריכת הנייר וחסך 1,310 טון נייר השווה ערך ל-20 אלף עצים, ע”י התייעלות וצמצום של 26% בצריכת נייר.
הציבור הדתי, כציבור בעל אוריינטציה אוריינית, הוא צרכן גדול של נייר. היבט אחד של העניין נראה בלתי פתיר, בגין המניעה משימוש באמצעים אלקטרוניים בשבת. שומרי שבת יידרשו מן הסתם לספרים גם שנים רבות אחרי שהציבור הכללי יעבור לקורא אלקטרוני ולהשגת מידע באמצעות המחשב בלבד. עם זאת היבטים אחרים ניתנים להגבלה. כך למשל העיתונות המגזרית ועלוני השבת המרובים שחלקם לא מתיימרים כלל לפתוח צוהר חדש לעולמות רוחניים, אלא רק להיטיב עם אינטרסים שיווקיים. צו השעה הוא כמובן מחזור, אולם מחזור אינו אלא אמצעי. המטרה היא להשתמש נכון מלכתחילה בבריאה שהעמיד הבורא לרשות האדם.
בחג האילנות ראוי לתת את הדעת על מה שהאדם חב לאילנות. השימוש בעץ ובנייר לא ללמד על עצמו יצא כי אם על כלל חיינו כולו. כבר פירט הרמב”ם לגבי איסור “בל תשחית” שהוא חל גם על “המשבר כלים וקורע בגדים והורס בניין וסותם מעיין ומאבד מאכלות”, וכל כיוצא באלו (שם, הלכה י’). בזמננו חלים הדברים על מכלול היבטי הצרכנות, ועל השימוש הזהיר והמושכל בכל חפץ ובכל חומר. ברוח זו כבר כתב הראי”ה קוק בראייתו למרחוק: “כמה מרהבת עוז היא אזהרת ‘בל תשחית’ החודרת לכל אורחות החיים, המחייבת אותנו להיות קשובים להחכמה החסכונית… למען דעת לקחת את ברכת שמים מכל יצורי עולמים במילוא שלם” (עין אי”ה, שבת קיג).