הבדלה בחונן הדעת

הבדלה בחונן הדעת

שלמה בוסקילה

אם יש מפרש לבן באופק
מול ענן שחור כבד
כל שנבקש לו יהי

ואם בחלונות הערב
אור נרות החג דולק
כל שנבקש לו יהי

נעמי שמר

האש והדעת

שרפת הענק שהשתוללה בימי החנוכה בכרמל,  גרמה למותם של רבים, לנזק כלכלי כבד ולפיגוע אקולוגי בסדר גודל כמותו לא ידענו בארץ.  “ההר הירוק כל ימות השנה” הפך שחור משחור, נופים מרהיבים הפכו באחת ל”ענן שחור כבד” וחבל ארץ נהדר נמצא בעתיד הלוטה בעשן.

הניגוד הבולט בין אש השלהבות המאירות של נרות החג, המחממות את הלב ומאירות את חשכת החורף באור יקרות, לבין אש השרפה האכזרית, המכלה, המשמידה, חייב אותנו לתת את הדעת על משמעותה הפנימית של האש.
 
במוצאי שבת, אנו נוהגים לברך ברכה מיוחדת שנתקנה על האש. ברכה זו נאמרת ב”הבדלה” ומוזכרת גם בתפילת מוצאי שבת ב”אתה חוננתנו”. מהי ההבדלה? מה הקשר בין הבדלה לחונן הדעת? ומהו הקשר בין האש לתבונה האנושית? האם האש היא המתנה הגדולה שניתנה לאדם או שמא דווקא מפלתו הגדולה?

על שאלות אלו ועוד ננסה לענות במאמר הנוכחי.

מבדיל ומובדלים

הקב”ה הוא “המבדיל” הראשון. נאמר בבראשית: “ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך”, “ויבדל בין המים וכו'”, “יקוו המים אל מקום אחד וכו'”, “יהי מאורות… להבדיל בין היום ובין הלילה”. הקב”ה מבדיל את הבריאה מעצמו (“סוד הצמצום” ע”פ הקבלה). מבדיל את חומרי הבריאה ליסודותיהם מהחומר ההיולי הראשוני, “המבדיל בין קודש לחול…”.
הנבראים (למעט האדם) אינם מבדילים, ואינם חשים נבדלים. הם חיים בתוך הבריאה ולא מבחינים בין מצבים למשניהם אלא מקבלים את המצבים כמות שהם. ללא עבר ועתיד, אלא הכל הווה. למרות שזיהוי הזמן ועמו ההשתנות במצב, נראה כדבר מובן מאליו (תופעות טבע רבות מעידות עליו: שמש וירח, עונות השנה וכו’), לכאורה, אף בע”ח אינו מודע לו, הדברים בעבורם פשוט קורים ומתרחשים.

לפני חטא האכילה מעץ הדעת, האדם היה כשאר הברואים. כמאמר חז”ל (מדרש רבה פרשת תזריע), על אדם הראשון שהיה “רואה מסוף העולם ועד סופו”. ולענייננו,  מעל מושג הזמן, חי בהווה. בנוסף לזה, מתואר שהאדם היה ערום כבע”ח, ללא בגדים המרחיקים ומבדילים אותו מסביבתו הטבעית. חלק מההרמוניה המושלמת לכאורה.

לאחר האכילה מעץ הדעת, האדם הפך לסוג של אלוהים “יודע טוב ורע”. האדם ניחן ביכולת הבדלה, מיון, חלוקה, בריאה, יצירה וכו’. (שעניינם של האחרונים להוציא ולהבדיל חומר מהבריאה וליצור משהו אחר). מתחיל להבחין בין מצבים וזמנים, ובעיקר, חש את תחושת הזמן וחי במציאות של עבר הווה ועתיד. האדם יודע ששנת 2007 כבר חלפה ללא שוב, שום בבון ולו החכם ביותר, אינו יודע זאת…

ותחסרהו מעט מאלוהים

האם זה באמת כך? האם כאלוהים נדמינו? האם צדק הנחש “הערום” באומרו “והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע”? מהו א”כ ה”ותחסרהו מעט מאלוהים”?

דומה שעיקר מהותו של האדם ותבונתו מעל שאר הנבראים, היא היכולת להבדיל ולהבחין בין מצבים שונים, מכאן היכולת לחיות במימד הזמן ונגזרותיו ולשבץ את עצמו על רצף ההיסטוריה. מכאן יכולתה של האנושות בכלל והמדע בפרט, למיין את תופעות הטבע לחלקים ותתי חלקים, ומכאן נובעת היכולת של האדם ליצור כלים, שפה ואומנות, בשונה לחלוטין משאר היצורים.

ה”דעת” של האדם א”כ, היא יכולת ההבדלה. כמאמר חז”ל (ירושלמי ברכות): “אם אין דעת הבדלה מניין”. ולכן ההבדלה בתפילה נאמרת בברכת “אתה חונן לאדם דעת”. זאת ועוד, אבחנת הקדמונים ביכולת החלקית של הציפורים להבחין בבוקר (צפרא) העולה, זיכתה את המייצג שלהם, השכווי, בברכה ראשונה על הבינה שניתנה לו ל”הבדיל” – “הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה” (ברכות השחר). שוב הבדלה מתקשרת לתבונה.

“דעת” מבדילה זו, הרחיקה את האדם מהטבע והציבה אותו מחוץ לתמונה והוא נמצא בסוג מסוים של גלות ממקומו בטבע. אמנם בכך הוא קיבל איכויות אחרות, אבל איכויות אלה באו על חשבון ניתוק לכאורה מוחלט מהטבע. אולי זוהי הכוונה באזהרה האלוקית, “ביום אוכלך ממנו מות תמות”. האדם ביחס לנבראים “החיים” בטבע כחלק ממנו, הוא יצור מת ומנותק מהרמוניית החיים הכללית.

לעומת מצבו של האדם אחרי החטא ביחס לשאר הנבראים, הקב”ה, הוא אחד יחיד ומיוחד, שגם נמצא, נוכח וקיים בתוך הטבע על כל חלקיקיו (“לית אתר פנוי מיניה”), ובו זמנית נמצא גם מחוץ למערכת, מנהיג אותה וצופה בה. בתוך הטבע, הוא האנרגיה המפעילה ומניעה אותו, ומחוץ לטבע, הוא המבדיל, יוצר, בורא ומחדש (בחינת “ממלא כל עלמין ומסובב כל עלמין”). האדם? האם יכול לנסות להידבק במידותיו של ה’… האם יש לו סיכוי? גם לחיות בתוך הטבע בגן עדן וגם מחוצה לו?

בורא מאורי האש

ההבדלה הראשונה שהבדיל האדם בפועל, הייתה שליטתו באש. היכולת ליצור מצב מחודש, ולא פחות מכך, היכולת לסלקו באמצעות כיבוי האש. יכולת זו באה לאחר שהבחין והבדיל האדם בין מצב יום למצב לילה. כמו שמספרים חז”ל (ירושלמי ברכות ח’):  “כיון שיצאת שבת, התחיל משמש החושך ובא ונתיירא אדם. ואמר, הוא שכתב בו ‘הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב’, שמא בא לנשכני? ואמר ‘אך חושך ישופני’.  אמר רבי לוי באותו שעה זימן הקב”ה שני רעפין והקישן זה לזה ויצא מהן האור. הדא הוא דכתיב ‘ולילה אור בעדני’ ובירך עליה בורא מאורי האש”.

האש במלאכות שבת נחשבת לחריגה ומופיעה בתורה כאיסור יחיד ונפרד בשונה משאר ל”ט המלאכות, היא המייצגת את כולם, כי במהותה היא מסמלת יותר מכל את היצירה האסורה בשבת, כי יש בה הולדת דבר חדש יש מאין, שלא היה קודם לכן. בשונה משאר מלאכות שאמנם יש בהם יצירה חדשה, אבל לא הולדת יש מאין, (בחז”ל נקרא המצית אש “מוליד את האש”). כל יצירה משמעה כאמור הבדלה, בשבת נאסרה היצירה, הבריאה והחידוש בטבע, מפני שיום שבת הוא מעל הטבע, ביום זה אין הבדלה, בחינת “מעין עולם הבא יום שבת מנוחה”.

יכולת השליטה באש, הייתה הניתוק החד משמעי של האדם מהטבע. “משהשתלט האדם על האש, היא הייתה בגדר חומר ראשון שנוכחותו או העדרו היו נתונים לפיקוחו. מכל התהליכים המתרחשים בטבע, הייתה האש התהליך היחיד שבידי האדם עלה לשנות או להפר את כיוונו. להפיח בה חיים או לכבותה… האש לא רק שונה בהתנהגותה מכל תופעה אחרת, היא אף חוללה שינוי במעמדו של האדם עקב השימוש בה. האדם, שהיה יצור שווה מעמד לכל יצור אחר בעולם הטבע, בהיותו צייד וניצוד, נעשה “על טבעי”… דרגת ההתאנשות הגבוהה של האדם החלה עם ההשתלטות על האש”. (אברהם רונן. “פרהיסטוריה מהי?”)

רעיון זה, ש”הדעת” האלוקית של האדם טמונה באש מופיע בגמרא: “ר’ יוסי אומר שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקב”ה דעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור ” (פסחים נ”ד).  יצירת האש, הביאה את האדם לדרגת התפתחותו הגבוהה.

בערות מול בעירה

הקשר המילולי בין המושגים בולט לעין ומעורר את השאלה מהו? רש”ר הירש בפירושו על התורה (פרשת ויגש), עומד על קשר זה ודבריו מחזקים את המוצע כאן. הרעיון המובא בדבריו מובא להלן בלשוני וכפי הבנתי.

האדם בעל השכל מסוגל להכיר את העולם באופן אובייקטיבי בנוסף לזה הסובייקטיבי, לעומת הסכל (או מי שאינו ניחן בדעה – יתר הנבראים), מכיר  את העולם הסובייקטיבי בלבד. כלומר ההתבוננות המובדלת והחיצונית לבריאה, הינה נחלת האדם בעל הדעה.

השורש “בער” במשמעו הקשור לאש, קשור לשורשים “באר” שמשמעו להאיר ולגלות את הנסתר (כך גם “באר המים” מגלה את המים הנסתרים), “בהר” שמשמעו להבהיר את חשכת האפילה, וכך גם “בער” שמשמעו להדליק אש. בע”ח נקראים בלשון המקרא לעיתים “בעיר”, שם זה מעיד על תכונת הבערות וחוסר הדעת שיש בהם. בהסבר הדבר נראה שהאדם בעל הדעת, יש בו יכולת בחירה לפעול במעשיו או להימנע מפעולה. לעומתו, אצל בעל החיים, האש בוערת תמיד ופעולתו אינה תוצאה של בחירה. כלומר, האדם השולט באש ויכול להבעירה או לכבותה, הוא בעל הדעה ויכולת הבחירה, ואילו החיה בוערת תמיד ללא בחירה.

שליטתו של האדם בבעירה, היא זו שמקנה לו את התפיסה האובייקטיבית החיצונית, בעלי החיים החסרים תפיסה אובייקטיבית, אינם שולטים באש ובבעירה, הן זו הפנימית המפעילה אותם והן זו של האש.

לפי דברים אלו עולה, שה”אש” שהיא בחינת “דעה של מעלה” ניתנה לאדם אשר ביכולתו להיות אובייקטיבי וסובייקטיבי, החי במצבים המתרחשים סביבו מחד, ובוחן אותם מאידך. (איש המדע, אשר לעיתים מתנתק לחלוטין מהתפיסה הסובייקטיבית של המציאות ברצותו להיות אובייקטיבי ככל האפשר, מפסיד פעמים רבות את התפיסה הסובייקטיבית של המציאות אשר האדם מסוגל להגיע אליה).

בעירה ובחירה

הניגוד הקיים באש – מחד, כל ההתפתחות האנושים נובעת מאפשרות השליטה באש ומאידך החורבן הגדול אותו עלולה האש להמיט על האדם, הוא הניגוד הפנימי הנובע ממחויבותו של האדם להבדיל, להבחין, ליצור, לבחור… בין טוב לרע, בין אור נרות החג לבין ענן שחור כבד…

יכולת ההכרה האובייקטיבית, מעניקה לאדם את היכולת לבחור. באמצעות ה”דעת”, הוא מבחין ומבדיל במעשיו ופעולותיו. היכולת הפיזית ליצור מצבים שונים ולא רק לחיות בתוך המצבים המשתנים, מקנה לאדם בחירה תודעתית ויכולת החלטה איזה מצבים ברצונו ליצור, איזה הבדלות ברצונו להבדיל.

הקטע הבא לקוח מתורת רבי נחמן מברסלב, אין כמוהו לסיים את דברינו. (דבריו זקוקים עדיין לביאור, אך בין השורות מאירה האש, נפרדת ההבדלה ומתקדש הטבע האלוקי).

“ליקוטי הלכות” (נט”י שחרית ב,יא): “כי האש זה בחינת תוקף הדין שנמשך מבחינת הטבע, ועל כן ברא השם יתברך את האש במוצאי שבת על ידי אדם הראשון, כמו שאמרו רבותינו. זה רמז על בחינת הטבע שנתעלם ההשגחה כי הטבע זה בחינת “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. כמו האש שעיקר בריאתו היה על ידי מעשה ידי אדם, ועל כן משם עיקר אחיזת הטבע שהוא תוקף הדין, ועל כן מבדילין עליו במוצאי שבת, כי שם עיקר בחינת ההבדלה והבירור. כי עיקר אחיזת עץ הדעת-טוב-ורע הוא מבחינת הטבע שהוא בחינת אש כנ”ל, ועל ידי שאנו מבדילין עליו – על ידי זה אנו מבררין הטוב ומכניעין הרע הנאחז בהאש בבחינת הטבע ונכלל גם האש שהוא בחינת הטבע בקדושה, כי באמת גם הטבע הוא השגחה, כי השם יתברך בעצמו מנהיג את הטבע כרצונו יתברך. וכשמאמינים ויודעים שהכל בהשגחה וגם הטבע הוא השגחה – אזי נכלל גם האש בקדושה. וזה בחינת “בורא מאורי האש” שמברכין בשעת הבדלה, שמאמינים שהכל מהשם יתברך וגם האש בחינת הטבע ברא גם כן השם יתברך בעצמו, כי גם הטבע הוא השגחה, ואזי נכלל הכל בקדושה”.

___________________________________________________________

שלמה בוסקילה ממקימי קבוצת “מקדם” – דרך אדם בטבע. עוסק בלימוד של החיבור הרוחני המופלא הנוצר בקו התפר שבין אדם וטבע, באמצעות תרגול מיומנויות האדמה הקדומות.