הגמוניה גמורה בין האדם לבין הטבע
פרשת “בהר”
פרשת “בהר” פותחת במצוות השמיטה. פסוק הפתיחה של הפרשה חורג מהפתיחה הרגילה של דיבור ה’ למשה: “וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר”. וכבר שאלו חכמים את השאלה המפורסמת: “מה עניין שמיטה אצל הר סיני?” שאלה זו היתה לחלק מאוצר הלשון העברית, ומשמשת גם בפיהם של אלה שאינם יודעים לא מענייני השמיטה ולא מענייני הר סיני. אולם כוונת חכמים בשאלה מדויקת מאוד. פרשת “בהר” פותחת את השלב האחרון של ספר ויקרא. ראשיתו של הספר בפנייה של ה’ אל משה: “וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר”. מעמד הר סיני של ספר שמות נסתיים, בני ישראל בנו את המשכן ומכאן ואילך עוברת ההתגלות מן ההר אל המשכן. אולם לקראת סוף הספר בוחרת התורה לחזור ולתאר עוד משהו ממעמד הר סיני. לכן באה השאלה “מה עניין”? מה המשמעות של החזרה להר, לאחר שכבר ירדנו משם ונכנסנו לתוך המשכן?
תשובת חז”ל (ובעקבותיהם רש”י) ידועה ומוכרת (ספרא פרשת בהר): “מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני”. זו תשובה ברורה, שמבקשת לחבר את כל התורה כולה לסיני, על פרטיה ודקדוקיה, שניתנו בכתב ובעל פה – על פי הדגם של מצוות השמיטה. אולם אני מבקש להעלות אפשרות לתשובה נוספת. לפי פשוטו של מקרא נאמרה פרשת “בהר” (עד “בחוקותי” ועד בכלל) בהר סיני, לפני כל ספר ויקרא – ואין מוקדם ומאוחר בתורה (כך מפרשים גדולי הפשטנים, אבן עזרא ורשב”ם). לכן השאלה אינה “מה עניין שמיטה אצל הר סיני”, אלא מדוע פרשת השמיטה נמצאת בסוף ספר ויקרא ולא בספר שמות.
כדי לענות לשאלה יש להתבונן במפגש הראשון של משה עם הקב”ה במעמד הר סיני, בחודש השלישי לצאת ישראל מארץ מצרים. ה’ מציע למשה לכרות ברית עם ישראל (שמות יט): “ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל” (שמות יט, ה-ו). מכאן ואילך מקבלים בני ישראל את התורה, על חוקיה ומשפטיה: הוראות לסדרי חיים, למערכת המשפט, הדרכה כיצד להתקרב לה’, דיני משפחה וקדושה במחנה – כל מה שצריך כדי להיות טובים וישרים. לאחר כל הרשימה הגדולה הזאת חוזרת התורה ומזכירה את העיקר. בקבלת הברית בהר סיני היתה גם התחייבות להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש” – לא אנשים דתיים שחיים לפי הוראות התורה באופן פרטי, אלא דגם לעולם כולו, המראה איך נבנית חברת מופת הנושאת בעצמה את שם ה’. רק אז מתחילה פרשת “בהר” – זו הפרשה שמתארת את החזון הגדול ביותר – כיצד להפוך לעם שהוא דוגמה לחברה האנושית כולה. לכן נאמרה הפרשה הזאת, שמקומה בהר סיני, בסוף ספר ויקרא. זו הפסגה שהיא הראשית והיא האחרית והתכלית, שלשמה קם עם ישראל ונבחר להיות עם סגולה.
הסעיף הראשון של פרשת “בהר” הוא מצוות השמיטה וממנה מצוות היובל. נושא זה הוא המפתח להבנת יחסו של האדם לסביבתו, לאנשים ולבריאה כולה. החברה האנושית בת זמננו מטולטלת זה מכבר בשאלה של הדרך הנכונה, שבה צריכה להתנהל חברת בני האדם. יש מתח בין הזרם הסוציאליסטי המבקש לצמצם את הפערים הכלכליים ולבסס את הסולידריות החברתית, לבין הזרם הקפיטליסטי, המבקש להוציא מהאדם את כל הפוטנציאל שנתן לו הבורא, ולאפשר לו להמריא לשגשוג ולהצלחה. ייתכן שהשמיטה מושכת אותנו לכיוון חדש – להבנה מלאה יותר בשאלת היחס שבין האדם בכלל וישראל בפרט עם הבריאה וממילא עם הבורא.
יחסי אדם ואדמה עולים ויורדים בתולדות האנושות מאז ראשית ימי העולם ועד ימינו. ככל שההתפתחות האנושית מתגברת לכיוון תיעוש אגרסיווי, מתעצמת השאלה מצד ה”ירוקים”: “מה לילוד אשה בינינו?” או בלשון אחרת: מה הרוויח העולם עם בריאת האדם. באה פרשת בהר ומצווה על ישראל: “את שבתותי תשמורו”. אלה שתי שבתות: מצוות שבת הארץ (השמיטה) חוברת אל מצוות השבת, ומבקשת לענות לשאלה הזאת של טיב היחסים בין אדם לעולם. השבת באה להעמיד את האדם על מקומו ולתקן את בעלותו על האדמה ועל כל מעשה בראשית. “מלאכה היא כל התערבות של בני אדם בסדרי העולם החומרי, בין אם היא בונה בין אם היא הורסת. ‘מנוחה’ היא מצב של שלום בין האדם ובין הטבע. אסור לאדם לגעת, לשנות בכל דרך שהיא, לא לשפר ולא לפגוע. השבת היא יום של הרמוניה גמורה בין האדם לבין הטבע” (אריך פרום).
“ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות”. העצירה של החרישה והזריעה יוצרת את הגבול הברור של האדם. פסוק זה שנוי במחלוקת תנאים אם עניינו שבת או שמיטה. לענייננו אין הבדל. העצירה המחויבת לשבת היא העצירה המחויבת לשמיטה. אי אפשר לעצור את זה ללא זה. בשנת השמיטה האדם צועד לאחור. כך ניסח את הדברים הרב קוק, בספרו “אורות הקודש” (חלק ב, תקסג): “העולם עומד להתעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האומללה, שתואר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזריה והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תיקח לה תואר עליון יותר”.
הבנה זו של מצוות השמיטה מעלה אותה מעל לעניינים המעשיים, הקשורים מצד אחד לחקלאים ומצד שני ל”חוששי שמיטה”, הצרכנים. השמיטה נעשית אתגר רוחני לכל אחד מאתנו החי בחברה שבה האדם מאיים להשתלט על העולם, והאדם בכלל העולם. מצוות השמיטה היא המציאות הרוחנית שבה האדם מחדד לעומק את מקומו הנכון בסיפור הבריאה, מצמצם את בעלותו ומפנה מקום לכל ההוויה כולה. חינוך לחיי שמיטה יכול להתבטא בדרכים ופעולות רבות שאינן קשורות כלל לעבודת האדמה. הנושא החינוכי המובהק של שנת השמיטה הוא “שנת רוגע ומניעת תחרות”. שנה שבה מקפידים יותר על מקומו של הזולת, ועל זכותו להתנהל ולחיות תחת שמי ה’.
________________________________________________________
הרב בני לאו, מראשי בית מורשה, ראש בית המדרש החברתי, רב קהילת רמב”ן.
המאמר פורסם לראשונה בעיתון הארץ.