הירוקים באים לבית הכנסת

הירוקים באים לבית הכנסת

מיכל ברגמן

אין כמו פרשת “בראשית” להדגשת ההרגשה כי שנה חדשה החלה – כמו בכל שנה אנו מתחילים מבראשית, ואווירה של תקווה וחגיגיות מצטרפת לעננים הנודדים, לציפורים הנודדות ולסתיו היהודי שבארץ ישראל. שוב, כבכל שנה, ניכנס לגן העדן ונגורש ממנו. שוב נפגוש בשתי הפנים של אדם הראשון – זה שנועד לשלוט בבריאה ולכבוש אותה וזה הצנוע ממנו, שתפקידו לעבד את הארץ ולשמור עליה.
פרשת “בראשית” נקראת בבתי הכנסת שלנו, שלא פעם נדמה שהם אינם ערים לצורך המתמשך לעבד ולשמור את העולם – לא רק העולם “הטבעי”, המופיע בסרטי טבע ומתאר את יערות העד הנכחדים; לא רק העולם של מהדורות החדשות בהם אנו צופים באימה בקרחונים נמסים – אלא העולם שסביבנו: עולמו של בית הכנסת עצמו – אולמות התפילה שלנו, חצר בית הכנסת, אופי האירועים והאפשרות למעורבות בקהילה שמחוץ לבית הכנסת – מעורבות המאפשרת, למשל, לעסקים קטנים להתפרנס בכבוד. בית כנסת המזמין שירותי כיבוד, בידור וכד’ מעסקים שמנסים להתקיים בסביבתו, הוא בית כנסת מעורב.
פרשת “בראשית” היא גם הזדמנות להרהר בשינויים בחיים: פעמים רבות, תהליך התשובה וההתחדשות הרוחנית של הימים הנוראים מביא אתו החלטות באשר לשינויים בחיים – מהם שוליים  ומהם מרכזיים ודרמטיים יותר. אך לפתח חטאת רובץ; האויב הגדול של החלטותינו הנחושות הוא ההרגל. אנו בטוחים בצורך בשינוי, אבל מתקשים לבצע אותו. שינוי הרגלים הוא הצורך לארגן את החיים במגירות שונות, למחזר את הדרוש מיחזור , למסור הלאה “חפצים” שאין לנו צורך בהם ולעשות את אותו סדר הידוע כחיוני – אבל למי באמת יש חשק לבצע אותו?
כזה, ודאי, היה מצבם של אדם וחוה המגורשים מגן העדן: מעולם הגן השקט והשליו הם עברו לעולם של עמל ויגיעה, דם יזע ודמעות. שלא על-פי בחירתם, נמצא לפתע הזוג הראשון בעולם חדש, שלא ניתן להתעלם ממנו ואין דרך להתחבא מפניו בין עצי הגן. הם נדרשו לארגן את חייהם בעצמם, להיות למנהיגים לחייהם-שלהם ולבריאה כולה.
בתי הכנסת שלנו הם גן-עדן במקצת. איים נעימים של קהילתיות פנימית, שפניה אל עשיית צדקה וחסד – גמח”ים, התרמות, חלוקת מזון ועוד מעשים רבים של תיקון עולם. אבל נדמה שדווקא אותה שיגרת קהילתיות נעימה וברוכה, מונעת מאתנו להביט אל החסר ולקשר את מקדשי המעט שלנו לעולם שמחוץ להם במובנים רחבים יותר מאלו המקובלים מימים עברו: בתי הכנסת הופכים לתיבות הנעות מסוגרות מפני המבול המאיים על כולנו – מבול של זיהום, אגירת פסולת, גידול בפליטת גזי חממה, אבדן שטחים פתוחים והיעלמותם של עסקים קטנים, המתקשים לשרוד במציאות גלובאלית.
הרגל החיים הקהילתיים לא השתנה אל מול המבול שבחוץ ויתכנו לכך סיבות שונות: היעדר מודעות, הרגלים קהילתיים מסורתיים ואולי האסוציאציה האוניברסאלית המקושרת לרבות מהפעילויות הסביבתיות, מונעת מקהל מסורתי ולאומי להצטרף למעשה הסביבתי. אבל התדמית הסביבתית אינה העיקר – העיקר הוא עולמנו שלנו, של כולנו. עולם ההולך ומשנה את פניו כך שהוא משפיע לרעה על כולנו. העיקר הוא כי על כולנו לעבוד ולשמור את הארץ שניתנה לנו. הארץ הזו כוללת את חצר בית הכנסת, את עריכת הקידוש במקום ואת השימוש של הקהילה במים ובחשמל. כפי שניסח זאת הרב רונן נויבריט, עלינו להיות “ירוקים לדבר ה'”.
זוהי, אם כן, התשתית לבית הכנסת הירוק. גם אם בית הכנסת הוא מבנה וותיק, וכעת לא ניתן לבנות אותו באופן סביבתי (המביא לחיסכון במשאבים בשלב הבנייה ובשלב השימוש כאחד) הרי עדיין ניתן לצבוע את קהילת בית הכנסת בגוונים של ירוק.
הרב דב ברקוביץ מתאר כמה מהם: “יש המון אירועים של אוכל בבתי הכנסת – קידושים, סעודות משותפות ואפילו אולמות שמחות המקיימים אירועים בבית הכנסת. מה שמדהים בעיני, שברוב בתי הכנסת אפשר למצוא עד היום הזה שתייה “כימיקלית”, מרובה בצבעי מאכל, סוכר וכימיקלים וגם מאכלים שאיש לא טורח לבדוק מה מידת הסכנה שבהם, אילו חומרים מסרטנים הם מכילים, מה מידת היותם בריאים לאדם. נקודה משמעותית היא עלוני השבת – בכל בית כנסת מצטברים מדי שבת אלפי עלונים שהציבור מביט בהם בהצצה חטופה, הם נותרים בבית הכנסת ויש לגנוז אותם. צריך לעשות חשבון כמה עצים נכרתים למען עלוני השבת. לכן לכל הפחות צריך ציבור המתפללים לסרב לקבל עלונים שאינם מנייר שניתן למחזר. כך אפשר וצריך להחזיר את העלונים המיותמים למפיצים, לשימוש חוזר”.
לא רק שניתן ליצור בית כנסת ירוק, אלא שישנן קהילות שהחלו להיות ירוקות לדבר ה’.  דוגמא לכך היא “קהילת צור הדסה” שהקימה את פרויקט “מאשפות ירים”: מרכז מיחזור לחברי הקהילה ותושבי האזור. המרכז ממחזר בקבוקי פלסטיק, זכוכית ופחיות. ההחזר הכספי עבור הבקבוקים משמש למימון קרן לאחריות חברתית-סביבתית.  בגינה של בית הכנסת הוקמה מזרקת שתייה לילדי הגן שבמקום, ובה מערכת לאיסוף “מים אפורים”, שמשקה גינת תבלינים.
בבית הכנסת “ואני תפילה” בנחלאות מקיימים איסוף מזון לנצרכים, קונים את מצרכי הקידוש והאירועים מחנויות שבסביבת בית הכנסת, משתמשים בכלים רב-פעמיים ועורכים קידושים צמחוניים.
בית הכנסת של קהילת “שיר חדש”, המתוכנן לקום בשכונת טלביה שבירושלים, עומד להיות בניין סביבתי. בראיון לג’רוזלם פוסט (9/8/2010) רב בית הכנסת, הרב לן פיר, סיפר כי הוא רואה בחזונו את מבני הציבור כמבנים העומדים באותם סטנדרטים בהם עומד היחיד המקצר את משך הזמן שהוא שוהה באמבטיה והמקצץ בהשקיית גינה בזבזנית במים. אהבת ארץ ישראל והיחס לקדושתה, מדגיש הרב,  צריכים לבוא לידי ביטוי בחיי בית הכנסת ובמבנה שלו. המחויבות לארץ צריכה להיות מחויבות מעשית – בחיי הקהילה ובמבנה בית הכנסת אותו היא מתכננת ובונה. הרב לן אמר עוד כי ” ישראל צריכה להיות אור לגויים, וחובה עלינו לדאוג לכך שהיא תהיה אור בר-קיימא לגויים”.
השראה למבנה ירוק של בית כנסת ניתן למצוא באוונסטון שבאילינוי. שם הוקם בית הכנסת JRC תוך הקפדה על עקרונות ירוקים, ומתוך אמונה כי הבניין הסביבתי הוא ביטוי לציווי “בל תשחית” וקיום “לעבדה ולשמרה” בימינו. חלונות הזכוכית מאפשרים לאור השמש להיכנס פנימה אך אינם מחממים את פנים הבניין. 96 אחוז מחומרי הבניין של המבנה הישן של בית הכנסת  מוחזרו ונעשה בהם שימוש בבניית המבנה החדש. רק ארבעת האחוזים הנותרים הועברו למזבלה. דלת הכניסה הענקית העשויה עץ, הורכבה מעצי המייפל הוותיקים שגדלו בחר הבניין והיה צורך לכרות אותם. כסאות בית הכנסת אינם מחוברים לרצפה, כדי לאפשר שימוש בחלק מאולם התפילה לאירועים חברתיים, להוציא את איזור ארון הקודש שנועד לתפילה בלבד.  
ובחזרה לארצנו. בבית הכנסת “רמב”ם” שבבאר שבע הקימו המתפללים וטיפחו את החצר שלהם, בפעילות שנמשכה שנה שלמה. הם שיפרו את מראה החצר, נטעו גינה, שתלו עצים בט”ו בשבט והכינו פסל של צב מדברי ובו סוקולטים (צמחים בעלי עלים עבים, שאוגרים מים בתוכם) לקראת חנוכה. נגה זוהר, הפעילה בעמותת “שבועת האדמה” שסייעה בארגון ובהפעלת הקהילה, מספרת: “זה בעיני מודל אדיר. בדרך כלל המתפללים נפגשים רק בשבת ובחג. פתאום אפשר לראות את כולם יוצרים בחומר, שותלים גינה, זה כיף גדול להיפגש סביב למשהו מעשי. תוך כדי העבודה נתתי לילדים דפים וביקשתי מהם שיתכננו את הגינה. היה מאוד מרגש לראות שהם תכננו את הסביבה שלהם בעצמם. הם ראו את התכנון שלהם הופך לגינה של ממש”.  
“בית הכנסת הוא מרכז חיים עבור יהודים רבים בארץ, ובתור שכזה הוא יכול לשמש בתפקיד מרכזי בהעלאת המודעות של ציבורים גדולים לחיים בצניעות”, אומר הרב ברקוביץ, ומוסיף: “הרבנים, הגבאים ומנהיגי הקהל צריכים לדאוג לשימוש זול ככל האפשר בחשמל; רבים ממבני הציבור בארץ כבר התקינו על גגותיהם תאים סולאריים לקליטת אור השמש ושימוש בו לחשמל. בית הכנסת, כמבנה ציבורי, משתמש בהרבה מאוד חשמל – מדוע לא יתקינו גם בתי כנסת אמצעים אלה לחיסכון בחשמל. בית הכנסת צריך לשמש כחלון הראווה לחיים, כפי שהקב”ה רוצה שהם יהיו. הוא צריך להיות בחזית ההובלה הציבורית לחיים שיותר קשורים לשמירת החיים, כפי שהקב”ה רוצה אותם”.

פורסם בעיתון “מקור ראשון”, מוסף שבת, שבת בראשית תשע”א