רוחות של תשובה- להסכים להרפות לתוהו המתוק
הקיץ בשיאו, לפחות אצלנו, אני יודעת שחזל”ינו כבר הבטיחו ש”תש כוחה של חמה” הרוב כבר עבר וכד’…אבל כאן בין קירות ביתי נדמה שלא השמש ולא הקיץ שמעו על הסוף הקרב, ערב ערב אני יושבת במרפסת, הלומת יום חופש נוסף שחלף לו, מחכה לבריזה הראשונה של אלול, זו שתמיד מגיעה קרוב לראש-חודש, זו שתמיד רומזת לנו שהנה-אוטוטו הכל נרגע, החום יזלוג ויתפוגג, הילדים יחזרו למקומם, השיגרה המבורכת תגיע, בקרים שקטים עוד מצפים לי, הררי הכביסה לא יגדלו לנצח- רק הפעם אלול מתעקש להופיע באמצע הקיץ, שום בריזה, בטח לא קרירות סתווית והילדים כמוני- יודעים היטב את מקומם המדוייק- עלי.
המהומה הקייצית נראית כמו פורענות קדם-גאולתית ואני רק מקווה שרוח התשובה עוד תנשוב בעולם, בין טיול לבריכה לאריזה ונסיעה, חולפת בראשי מחשבה, שאולי ההומור האלוקי הזה- שהביא לי את אלול ישר בתוך המהומה- הוא רמז דק לגאולה אמיתית? אולי יש כאן שביל עיזים עדין ולא מסומן שיקצר לי את ההליכה למעיין נובע, מים חיים לנפש עייפה?
בימי דוסיותי באולפנא , טרם חילצתי נפשי משם, אלול היה כמו כניסת הרב לכיתה, אלול תמיד נכנס עם יראת כבוד והרהורי תשובה מתישים, רחוק מספיק מהקיץ המופקר, וקרוב מספיק לווידוי יום כיפור, השנה התחילה עם תחושת עול עדינה של הרהורי תשובה אלוליים.
השנה התזמון נראה לא משהו-אבל אל תתבלבלו- אימהות עייפות כמעה, אבות שקיימו את מצוות “עד שתכלה פרוטה מן הכיס” וגם הקטנים , בסתר ליבם המתוק משוועים למעט-סדר.
ובתוך כל זה תראו לי למי יש זמן לצאת לפגוש את המלך בשדה? ובתוך התוהו החמים הזה איפה בדיוק נושבות רוחות של תשובה? אז זהו, שמצאתי.
מצאתי קצה בריזה, מצאתי התחלה של שביל עיזים, מצאתי שדווקא בתוך-אבל ממש בתוך, כמו שרק חופש גדול יכול להצליל אותנו דווקא כאן מסתתר המלך.
בתוך ערימות הכלים שנותרו מארוחת בוקר/עשר/12/11….
יש רגע של נשימה- הרפיה לתוך התוהו המתוק, לא יודעת למה, אבל נדמה לי שגם המלך התעייף מיראת אלול, ממאבקי רבנים, מאידיאולוגיות אקולוגיות והוא רוצה אותי ככה- שמוטה, עייפה, בחיוך מפוייס לילדים המופלאים שנתן לי בלי הוראות הפעלה (ויש שיקראו להם נשמות תוהו) וזה בדיוק מתאים לדור הזה שלנו. וזה בדיוק מתאים לשדה- המלך בשדה- במקום של בר, במקום שכל אחד יכול פשוט לצאת ולפגוש אותו, או -להיכנס ולפגוש בו. במקום נטול מערכות מתחת לכיפת השמיים, המלך באמת בשדה- בין עשבים שוטים, וילדים משתטים, הוא יצא מארמונו עמוס הרבנים, הוא עזב את כל מאבקי הכבוד/הדת/האקולוגיה, לא בשם אף אחד, ובלי דגלים- פשוט יצא לשדה.
ומשום מה נשמע לי שזו הדרך היחידה שלנו כרגע, בין אם במאבקינו המוצדקים עמוסי האידיאולוגיות החשובות, ובין אם בקשר אדם-עולם שלנו- הגיע הזמן להרפות. הגיע הזמן להסכים לתוהו הבלתי נשלט הזה, הגיע הזמן לצאת לטבע הלא-מאולף, ולפגוש את עצמנו ואת ילדינו במקום הלא מרוסן והלא תרבותי הזה- כי המלך בשדה- ושדה הוא מקום נעדר גינונים ונטול חשיבות עצמית. השדה הוא מפלט אחרון שמשהו טוב יצא מכל הקיץ- והקץ הזה. ובכלל, אם המלך בשדה- למה שאנחנו לא נצא? לרגע נדמה לי שאלול חמור הסבר ביקש והתחנן מהקב”ה- שיוציא גם אותו לשדה, שיקח גם אותו לתוך הקיץ שלוח הרסן הזה- גם הוא צריך איזה קייטנה נטולת רטלין , להתאוורר מכל המשקל המונח על כתפי תשובותיו.
ואי אפשר בלי לעגן את התוהו הזה בסיפור מיושב- בימיו האחרונים של הרב שג”ר זצ”ל שאלו אותו מה דעתו- איך ומתי תגיע הגאולה? ותשובתו היתה שהוא אכן דואג “כי אין מספיק אנשים שהתייאשו”
בטוחה שכבר לפני סללו כמה נשמות את שביל -העזים, הלא מסומן הזה, והלוואי שנגיע כולנו למעיין מים חיים. מי יודע, אולי אפילו נמצא שם את אלול בבגד-ים?
חודש טוב
אסתר לחמן
www.habosem.com