הצלצול הגואל

ההוגה הרבני היחיד בדורות האחרונים, וכנראה היחיד מאז ומעולם, שעסק באופן מפורט ושיטתי בשאלת מוסריות השימוש בבעלי החיים ואכילת בשרם, היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל.

הוא החל לעסוק בנושא זה כבר בכתיבתו המוקדמת, עוד ישב בחו”ל (בשנת תרס”ג), והמשיך לעסוק בנושא זה גם אחר עלותו ארצה (לאחר תרס”ד), ופרש בו משנה סדורה ועמוקה, המתבארת במאמרים רבים, ובעיקר בחיבורו ‘עין איה’.

במאמרים אלו התייחס הראי”ה אך ורק להיבט המוסרי שבאכילת הבשר, ולא להיבט ההלכתי. הן ודאי שהתורה התירה באופן עקרוני לאכול בשר בעלי חיים, וכך פוסקים להלכה אף היום. הראי”ה אינו דן אלא בנימוקים המוסריים להיתר אכילת הבשר. שאלת המפתח בהתייחסויותיו לנושא היא לא רק על טעם ההיתר המקורי, אלא גם בצורה קונקרטית להיום – מדוע קיומו המעשי של היתר זה הינו  מוסרי כיום. הלא גם אם התורה התירה לאכול בשר, באם האדם בכללו יבין שאכילת בעלי החיים אינה מוסרית, משום שהיא פוגעת בהם, ודאי שנפסיק לקיים את ההיתר. דומה הדבר לעניינים אחרים שהתירה התורה, ואף היו קיימים בחלקם בחצרותיהם של אבותינו ורבותינו הקדושים בדורות קדומים: עבדים, אשת יפת תואר, פילגש, ריבוי נשים, ועוד, ואילו כיום אינם קיימים, מסיבות של מוסר ומצפון.

עוד לפני שניגש לברר את הסוגיה על פי כתבי הראי”ה, עלינו לשאול שאלה מקדימה: מדוע בכלל הראי”ה נדרש לשאלת המוסר בשימוש בבעלי החיים, ובמיוחד בזכות לשוחטם? כאמור, לא מצינו אצל אף אחד מגדולי ישראל שעסק בנושא זה כסוגיה רחבה וחשובה כל כך.

לכאורה ניתן לומר כי סיבה חיצונית דחפה אותו לעסוק בנושא. באותה תקופה היה גל של התעוררות לצמחונות. הוגים ואנשי רוח צמחונים, בעם ישראל ובאומות העולם, פרסמו מאמרים מגוונים בנושא הצמחונות וזכויות בעלי החיים. השפעתה תנועת הצמחונות והשפעתה הלכה וגברה למול עיניו, והוא נדרש לעסוק בה כדי למצוא את נקודתה הטובה, כפי שנהג לעיין בתופעות רוחניות אחרות שנולדו והתרחשו למול עיניו.

אך באופן עמוק יותר ניתן לבאר שסוגיית היחס לבעלי החיים נגעה בלבבו באופן אישי ומיוחד. “לב הצדיק מלא אהבה רבה לכל הברואים, ואפילו לכל בעלי החיים בכלל ובפרט”, כתב הראי”ה ביומנו. לבבו הטהור והזך הזדעק והשתומם על מה שנראה כחוסר מוסריות שיש בהיתר התורני לאכול בשר. נפשו הגדולה והאוהבת כל יצור, לא יכלה להתמודד עם מה שהוא ראה לפום ריהטא בפסוקי התורה ובהדרכות חז”ל. בדומה לסיפור המפורסם על זעזועו של הראי”ה לאחר שתלמידו ר’ אריה לוין קטף בתום לב עלה קטן. אין ספק שזעזוע גדול ועמוק יותר התרחש בלבבו של הרב למול קטיפת חייהם של בעלי החיים.

ניתן להניח כי קושיה זו, בדבר המוסריות שבנטילת חיי בעלי החיים, הסעירה את רוחו של הראי”ה, ולא נתנה לו מנוח. הוא חש התנגשות אדירה בין מצפונו הטבעי לבין השקפת התורה, כפי שהייתה מוכרת במשך דורות עד לימיו. לא הייתה זו סוגיה צדדית בה בחר להתעסק בנחת, “על השובע”, אלא מחסום שהפריע לו להמשיך את שגרת חייו הדתית. שאלת אכילת הבשר טלטלה אותו וגרמה לו אף לשינויים מעשיים באורח חייו. אכן, ידוע מפי תלמידיו כי בשל סיבות מצפוניות-אידיאולוגיות הוא מיעט באכילת בשר, ובימות החול התנזר לחלוטין מבשר.

בבואו ליישב סתירה זו בין המוסר האנושי ובין התורה, סתירה שהתחוללה בנפשו פנימה, הוא לא עזב את צו מצפונו. “אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם”, כתב ביומנו. הוא המשיך להצדיק את עצם התמיהה בדבר הפגם המוסרי שיש במעשי השחיטה ואכילת הבשר (ואף כתב שהשחיטה קשורה לתכונה עמלקית של רצח). הוא קבע שכל התורות הפילוסופיות שדחו את השאלה באומרן שההרגשה המצפונית לרחמים על בעלי החיים, מוטעית היא – אינן טבעיות, ואף אכזריות. בכך הוא למעשה גם דחה גישות שהופיעו בעולם הדתי במאה השנים האחרונות, בתור הצדקה מוסרית לשימוש בבעלי החיים: העלאת ניצוצות, וכדומה. דרכו של הראי”ה הייתה מאז ומעולם שהאדם הישר צריך להאמין בחייו ובמוסרו הטבעי. דרך זו מתבטאת במגוון הסוגיות בהם עסק. ואף כאן לא יכול היה לפתור את השאלה בקלילות, תוך השתקת המוסר הטבעי.

את הקושיה פתר הראי”ה באופן גאוני, בתירוץ המורכב משני צדדים. 

ראשית, הוא חשף שיטה חדשה ומקיפה בייחס התורה לאכילת הבשר. שיטה זו, שהיתה סמויה עד לאותה העת, חורזת את מירב המקורות בתורה, בגמרא, בספרות המחשבה והנסתר, ואף בכתבי רבותינו הראשונים. ואמנם חריזה זו כמעט ולא ראוה קודם שהצביע עליו הראי”ה, אך לאחר שהצביע – היא בולטת, מתאימה, ונראית כפשוטה ומובנת מאליה. יתר על כן: סיפורים ואמירות של חז”ל בעניין אכילת בשר, שהיו תמוהים או חסרי פשר עד כה, ונלאו להסבירם המפרשים, הנה הודות לחשיפת השיטה – קיבלו לפתע משמעות הגיונית, עמוקה ופשוטה כאחת.

לפי שיטה זו, אכן יש פגם מוסרי באכילת בשר כשלעצמה, משום שהדבר נעשה לכאורה בניגוד לרצונם של בעלי החיים, ולזכותם לחיים. הדבר מתאים למצפונו של הראי”ה, ולמצפוננו הטבעי. חצי-תשובה זו, כבר היא מרגיעה ומשיבה את הנפש, בראותנו כי הרגשתנו הטבעית אינה מנוגדת לתורה.

לכאורה חצי-תשובה זו, שנסמכת כאמור על מקורות מגוונים בתורה ובחז”ל, מגדילה את הקושיה העצומה: הרי התורה מודה שיש כאן פגם מוסרי, ואם כן – מדוע התירה התורה לאכול בשר?

וכאן אנו מגיעים להיבט השני, שהוא משלים את התירוץ לאכילת הבשר. הרב גילה בספרות הנסתר רמז ל”מתנה” מסוימת שיקבלו בעתיד בעלי החיים, והוא טוען שהיא תגיע מפעילות האדם, ולא כנס משמים.

אי לכך, מכיוון שאנו מניחים שהאדם לא יכול להיות בריא כדבעי לולי יאכל בשר, טוען הראי”ה, הרי שכדי שהאדם יוכל לפתח את העולם ולהביאו לאותו מצב של אחרית הימים, בהם יקבלו בעלי החיים את שכרם, ניתן להניח כי בעלי החיים כביכול מנדבים מתוכם לשחיטה כמות מזערית (בייחס לכללם), על מנת שהאדם יאכלם, יתחזק בגופו, ויפעל לטובתם.

זוהי הסיבה, אומר הראי”ה, לכך שהתורה התירה לשחוט בעלי חיים. כעת שחיטתם הינה מוסרית, משום שהדבר נעשה ברצונם ובהסכמתם, כביכול. זו הסכמה לא תמיד נעימה, אך החלטית, כמו הסכמתנו האזרחית לשלם מיסים. אם אמנם הכאב נותר כשהיה, על הקרבנות שהם נאלצים להקריב, ויתכן שגם האדם צריך לחוש בכאב זה, אך אין בכך פגם מוסרי מצד האדם בנטילת חייהם.

הטובה – בעתיד

אם כן אפוא, ה”מתנה” שבעלי החיים יקבלו לפי הראי”ה היא עתידית. לעתיד לבוא המין האנושי, שבמשך דורות אכל את בעלי החיים, יעלה אותם למדרגת “מדבר”, ובכך ישכלל את מעמדם. כדי להגיע למדרגה עתידית זו, עלינו לאכול בשר, וממילא הדבר מוסרי. 

(והערה חשובה: אי אפשר להתעלם מכך שהראי”ה נצרך להרחיק לכת עד עתיד כה מעורפל, שרק רמז יש לו בתורת הסוד, ועליו בנה את כל ההיתר המוסרי באכילת בשר. בכך בעצם גילה דעתו שכל הצידוקים האחרים המוכרים אינם חזקים דיים כדי לבסס את ההיתר המוסרי.) 

שערו בנפשיכם את גודל החוויה המרגשת שהייתה לראי”ה בעת גילוי התורה המופלאה הזאת. הוא חש שהנה עתה פתר למפרע את מוסריותה של אכילת הבשר במשך אלפי שנים, וממילא הכריע בכך לכף זכות מיליוני בני אדם ששחטו מליארדי בעלי חיים. ואם אמנם רובם עשו זאת מבלי לחוש בכך שאלה מוסרית, וכמובן שהם לא הרהרו בנגיסתם בכל ה”פלפול” הנהדר המצדיק זאת, אך כבכל לימוד זכות על פי סודות התורה, וכדרכו של הרב קוק בכתביו הפנימיים, מתברר כאן למפרע שהיה לשחיטה על מה לסמוך, ומעשי האדם בכללו ועם ישראל בפרט היו נכונים מוסרית.

התיאוריה של הראי”ה נקראת בלשונו ‘מס מעבר’; מס שבעלי החיים נותנים למען מעבר לעתיד מתוקן. “גם אלה בעלי החיים צריכים לשלם את מס המעבר, כי גם האדם הרבה לשלם מסים רבים”, כתב הראי”ה.

דרכיה דרכי נועם

כעת, לאחר תירוץ ‘מס מעבר’, נפשו של הראי”ה נרגעה, ועמה שוקטים אף אנו. מעתה אפשר לחוש טוב יותר כי דרכיה של התורה אכן הינן ‘דרכי נועם’, והיא מלאה ברחמים על יצורי העולם. יש התאמה מלאה בין המוסר הפנימי לבין התורה, ואדרבה – הוא מקבל חיזוק לדרכו וללבו מתוך הדרכות התורה. מעתה, כשאנו מודעים ל’מס המעבר’, אנו אוכלים בשביל בעלי החיים, לא בשבילנו. אותו צו-מוסרי של רחמים על בעלי החיים, שיצר את הקושיה שביקשה למנוע את האכילה, נהפך עתה לעידוד האכילה! 

זוהי תורה נפלאה, קסומה, שפרץ אור אדיר מאיר בתוכה. אילולי לא ירד הראי”ה לעולם אלא להשמיענו חידוש זה – דיינו!

ערכו של חידוש זה אינו רק לסוגיה זו, אלא גם בכך שהוא מנהיר באור יקרות את לבבו הטהור ורוחו הגדולה של הראי”ה. הננו משתוממים על גאונותו וחדשנותו אשר מתוכם פרץ בשטף מים רבים נהר אהבתו לבעלי החיים בפרט ולכל יצורי עולם. הכרת צדקותו וטובו של הראי”ה כשלעצמה מבסמת את ליבנו ומשפרת את יחסנו לבעלי החיים. 

ההכרה המדעית-הרפואית

תפיסה זו שמציג הראי”ה בסיפור ‘מס המעבר’, לפיה מוכרחים לאכול בשר כדי להיות בריאים, ומתוך כך תהיה יכולת להתקרב לימות המשיח ואז לפעול רוחנית להטבת מצבם של בעלי החיים, הייתה נחלת הכלל בתקופתו, והתאימה לדעת הזרם המרכזי ברפואה אז. וכך ממילא גם חשבו הרבנים, הפוסקים, ובעלי המוסר.

אם נמשיך עם הדימוי הציורי, של האנשת בעלי החיים, בו השתמש הראי”ה בסיפור ה’מס’, נדייק ונאמר כי בעלי החיים האמינו בהנחה תזונאית זו, הנחה שהיתה מבוססת על המדע האנושי באותם ימים. וסברו שהקרבתם מוכרחת. ומשום כך הסכימו להקריב קרבנות מתוכם למאכל האדם, למען הטבתם העתידית, שהרי בלעדי כך האדם לא יוכל לתרום להם בעתיד. לא נותר להם אלא ללכת בעיניים עצומות כצאן לטבח, כקרבנות מלחמה, אל השחיטה.

דימוי השחיטה לקרבנות המלחמה לקוח מכתבי הראי”ה. הוא משווה את הכאב בשחיטת בעלי החיים למלחמה אנושית הינה כואבת, רוויית ייסורים וצער, אכזריות ודם. כמו שהמלחמות הנוראות והקשות קידמו במובן מסוים את העולם, מסביר הראי”ה, ועל כן מוצדק מבחינה מוסרית להשתתף במלחמה גם כשאנו יודעים שיהיו קרבנות אנושיים, כך גם מוצדקת שחיטת בעלי החיים. אמנם, בשני המקרים, אין זה סותר את הכאב והמוות והשכול והדם והאכזריות, אלא חשבון של כדאיות, שמקריבים קרבנות בודדים למען טובת הכלל. אין ספק שעצם הריגתם של הלוחמים, במיוחד כשמדובר ביהודים, הוא כואב ומר, ואין ליציאה לקרב שום הצדקה כשלעצמה, אלא שמסירות הנפש של החיילים באה לשרת מטרה נעלה. כך אין ספק שהשחיטה והכרוך בה, כואבת מנשוא, פיזית ורוחנית. ובכל זאת צועדים בעלי החיים כבני מרון אל בית המטבחיים, אל מקום קבורתם.

הצלצול הגואל

אך הנה הולך וניצב סימן שאלה גדול מעל הסיפור היפה אותו למדנו עתה, אותו חידש הראי”ה. 

כי הנה פתאום גילה המדע הרפואי בשנים האחרונות שאין צורך הכרחי לאכול בשר. אפשר להסתדר בלעדיו, בצורות שונות.

גופי הבריאות החשובים בעולם – כמו למשל משרד הבריאות האמריקאי, ארגון התזונה האמריקאי והאגודה הרפואית הבריטית – מסכימים כי צמחונות היא תזונה נכונה ובריאה. ארגון התזונה האמריקאי (ADA), ארגון התזונה הגדול בעולם, אף פרסם נייר עמדה לפיו תזונה צמחונית או טבעונית היא “בריאה, ראויה מבחינה תזונתית, ועשויה לספק יתרונות בריאותיים במניעת מחלות מסוימות ובטיפול בהם”, וכן מתאימה לכל שלבי החיים, “כולל היריון, הנקה, ינקות, ילדות והתבגרות, וכן לספורטאים”.

הדבר היחיד הקיים רק במזון מן החי, ומחמת כן יש הצריכים להוסיף ולטלו בצורת תוסף מזון, הוא b-12, שאכן לא היה קיים לפני עשרות שנים. 

ומופלא התיאור הישיר והנוקב שכתב בנו ותלמידו של הראי”ה, הרב צבי יהודה, בעקבות מהפך זה: “בדורות האחרונים מתבררת ומַסְכמת יותר אי-החשיבות או גם הגריעותא של בשר בעלי-חיים לבריאות הגוף של האדם”.

הרצי”ה ראה בכך תיקון פנימי של העולם, השייך ל”מהלך ההשתלמות וההתפתחות הכללי של המציאות והאדם” (דבריו יובאו להלן).

זהו הצלצול הגואל.

משכו ידיכם

מעתה כל הסיפורים על המס וההקרבה, המחשבה על העתיד והתמורה, מתמוגגים ונגנזים. 

ולכאורה אנשי המוסר, ובעקבותם האנושות כולה, אמורים למשוך את ידיהם מהכבש, להפסיק לשחוט בעלי החיים. שהרי מעתה אין כל סיבה להמתתם, וממילא ודאי שאינם מתרצים להישחט. ושבה השאלה הנוראה והפשוטה: באיזה נימוק מוסרי מותר להמית אפרוח חי?

למעשה, הראי”ה עצמו כתב את ‘מס המעבר’ כשטר ושוברו בצדו. 

הוא כתב מפורש ש”אם היה איזה מאכל שימלא מקום הבשר בהזנה, היתה נחשב טביחת בעלי חיים לאכול בשרם לדבר בלתי הגון, כיון שיוכל האדם להניח את בעלי חיים בחיותם ולהספיק מזונו הראוי לו מדברים זולתם”. והנה עתה אין ספק שאנו נמצאים במצב כזה, שמבחינה תזונתית “האדם יכול להניח את בעלי החיים, ולהספיק מזונו מדברים זולתם”, וממילא טביחת בעלי החיים כיום אינה הגונה.

השבר שאני מציג כאן הוא עצום. הוא פוער את אותו הפצע, פותח את אותה שאלה שהראי”ה נדרש אליה לפני שגילה את ‘חזון הצמחונות’. אך כעת הפצע שורף מתמיד. הן במידה רבה ‘העז’ הראי”ה להעלות לדיון בספריו את השאלה המוסרית שניקרה בלבבו, רק לאחר שידע שיש תשובה באמתחתו. ומעתה, לאחר שהתשובה התמוגגה ונדפה, הננו מצטערים על חשיפת השאלה, ועל שכתבנו והודנו בה. 

מעת שמורה הנבוכים פירט את מבוכתנו וביקש לפותרה – ופתרונו נגוז, שוב אנו סתורים בנפשנו. והפעם כבר אי אפשר להדחיק זאת. הקושיה היא כבר ‘תורה שבכתב’, הזועקת גם מתוך ארון הספרים שבביתנו.

לו היה הראי”ה חי כיום (ומשמעות הדבר היא בעיקר בהשלכה למתיימרים ללכת בדרכו, כל שכן על ישיבות הקוראות בשמו), כשאין תשובה כלשהי למוסריות שחיטת בעלי החיים, שוב היה הראי”ה חוזר לאותה התגוששות נוראה בין צו מוסרו, לבין הבנת התורה. הן הזכרנו שהדבר היה נר לרגלו – שהאדם לא יעשה שקר בנפשו, ולא יכזב את רגשותיו ההומים וקול מוסרו, ושהמוסר האלוקי לא אמור לבטל את המוסר האנושי. ברור כשמש שאהבתו האמתית את בעלי החיים לא הייתה מאפשרת לו לשחוט אותם דבר יום ביומו.

שעת מבחן

לא רק זו. מעתה, שאנו רואים ש-90 אחוז מאוכלוסיית העולם, ומהמגזר הדתי, כולל אלו המתיימרים ללכת בדרכו של הראי”ה, ממשיכים לאכול בשר כאילו לא קרה מאומה, אנחנו נרעדים.

האם יכול להיות שהכל היה כסות עיניים? שכל הצידוק הגאוני לשחיטת מיליוני בעלי-חיים בשנה, מבחינה מוסרית, היה רק תירוץ ל”זלילת בשר” (כביטויו של הראי”ה)? האם למפרע נמצא שאלפי שנים שחטנו בעלי חיים סתם כי זה טעים, למרות שלא האמנו שזה באמת מוסרי? והנה הראיה – שכיום, על אף שאין הצדקה מוסרית, ממשיכים אנו לשחוט אותם.

אנו עומדים כעת למבחן נוקב מאין כמוהו. האם באמת כל הדורות אכלנו בשר בגלל הטעם הנכון, שהראי”ה מציג? או כי חשבנו שההכרח הבריאותי גובר על הפגם שבנטילת חיים, כי חיינו קודמים לחיי בעלי-החיים (טעם המקובל יותר בקרב ההמון)? או שמא שפכנו את דמם של בעלי החיים סתם, רק כי היה טעים לנו לנגוס בכנפיהם וברגליהם, ולהגיש את בטנם האפויה והמחוממת לאורחינו? ולא היה אכפת לנו מחייהם, מרגשותיהם ומרצונם של בעלי החיים?

אם נמשיך לאכול בשר, כשההיתר המוסרי כבר בטל, זה יגלה למפרע את בושתנו הגדולה שמעולם לא ביקשנו להיות מוסריים. נבין שהכל היה רק עלה תאנה ותירוצים לזלילה ולטביחה. כל מה שהראי”ה עמל להכריע לכף זכות את המין האנושי לדורותיו, יקרוס.

לו הראי”ה היה חי כיום (או: מודע לכך שאין צורך רפואי באכילת בשר), הוא היה ממשיך לזעוק את השאלה הראשונה והבסיסית בדבר המוסריות. הוא היה זועק ברחובות שלא לאכול בשר, כי זה פוגע בבעלי החיים. הוא היה יוצא למסע במושבות ובערים ומעורר על כך. לא רחוק שגם היה מחבר קונטרס בנושא ומכתת רגליו להפיץ אותו בעצמו, כפי שנהג בסוגיות אחרות. 

בהתאם לכל מה שכתבתי עד כה, איני מוצא ספק בכך שלו היה חי בימינו, היה הראי”ה צמחוני. איני אומר בדוקא שהוא היה קורא ומעודד פעילות מסיבית לטובת בעלי-החיים.  אלא היה מדריך שלא לעשות את הפעילות המסיבית לרעת בעלי-החיים: גידולם, שחיטתם, צריכתם, בישולם ואכילתם. פעילות ארוכה וסבוכה שנעשית בידי עשרות אלפי אנשים במשק, ועד האדם הפרטי בקניותיו ובביתו.

על פי דברי קודשו של הראי”ה מתבררים לנו המהלכים הרוחניים והפיזיים המתרחשים מול עינינו, הן בשינוי העמדה הרפואית, והן בתנועת ההינזרות מבשרם של בעלי החיים, כחלק מגאולתם של ישראל, שגאולת העולם כולו ובריותיו כרוכה בה.