הרהורי ההר
(קטעי יומן מתוך תהליך עבודה)
נעמה שקד
מיכה ג, יב – ד, ג
צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ
וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה
וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
יִהְיֶה הַר בֵּית יהוה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת
וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים…
וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת
לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה
*
אני עושה לי שטיח תפילה, פורשׂת על רצפת חדרי. כמו למשוך חוט דק מאחרית הימים אל פעולה כאן ועכשיו.
ובכן אני כורעת, כעובּר, כגרעין. להניח את הראש מרעש, להמתין –
איך להינטע באדמה של הר הבית.
ואז עולה בי מחשבה,
צריך להיות שם גן – עצים – לחזור לקֶדם (הכרובים הם שערי גן עדן). לוותר על בניין ולנטוע גן–יער, עם עץ הדעת ועץ החיים.
ולפני כן להקים שם קומפוסט ענקי: את כל האיבה והדם של שנות היסטוריה להפוך לדשן. יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ. את האלימות והפחד והדם לקַמְפֵּסְט לדשן לצמיחה. טרנספורמציה עצומה לאנרגיה הזאת. כך, וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים – לכלי הנשק, למלחמות, התכה ומיחזור.
“Compost Miracles”; אם בכוחו של קומפוסט לנקות קרקע מזיהום הקרינה הרדיואקטיבית בצ’רנוביל – אולי יוכל לפרק גם פה את מטעני השנאה.
שער האשפות. לכסות את ההר בזבל טוב, שיתרקב ויתמחזר ויבקע משהו חדש, לא ידוע.
ואז כולנו בני אדם נוכל לכרוע, להיות גרעינים באדמת אלוה. לצמוח מחדש.
*
מקופלת כעובּר – ברכַּי, פנַי, ידי,
חבל טבור מצמֵח אל ההר
וַאֲנִי אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶכְרְעָה
אֶבְרְכָה לִפְנֵי יהוה עֹשִׂי
להיות ברֵכה, מתמלאת מים חיים.
תנועת ההברכה, כמו גפן – לשלוח שורשים באדמה
*
האם אוכל לצפות לשלום ושלווה בלי אלימות? המקדש עצמו הוא מקום ל’עבודת האלימות’, להתמרה. עבודת הקרבנות היא שׂפה להתמודד עם כוחות המוות וההרג שבנפש – איך לעבוד איתם, לעשות טרנספורמציה ולהעלות אותם לאלהים. מסֵפר ויקרא למדתי להסתכל פנים-בפנים באלימות שבי, להעלות אותה לאלהים, ולאט לאט ללמוד לחיות ולשְׂרות אִתה.
ההקרבה, האש, הכיליון, הסוד שבכל זה.
*
לעשות בית גם לאש המטורפת, לידיים מתלקחות, לעיוורון החם הפושֶׂה באיברים. לבנות משכן, כָּליא-ברק. את הפָּרוּא והחשוך והאַלים – לאלומה של אש תמיד נִתמרת.
*
אי אפשר לחלום על גן-עדן בהר הבית, על עצים וצמיחה, בלי לעבור בתוך האלימות, החומרים הקשים שדורשים התמרה.
זה הקומפוסט. תסיסה עמוקה, מכאיבה, עד שיתפרקו החומרים הרעילים שבמקום הזה ובנפשות בני אדם, ויהיו לדשן מזין ומרפא. ירויֻן מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם.
*
לקרוא את פסוקי מיכה לברכה ולא לקללה: שדה. עַיִן. יער.
ומעיין מבית יהוה יֵצא.
הייתי רכּה, פתוחה, בוכה. הלכתי ברחובות החשוכים הצלולים מגשם, ונפשי פתוחה עלי.
*
שלום לך הר. הלב שלי עכשיו קשור אליך בקוּר דק, אוורירי, פלאי, אמיץ מכּבלי ספינות. הר נסתר פועם היה לעיר דמים. כך מהתחלה: הבל וקין – “בחלקִי יבָּנה מקדש”. לבו של זה אחוז בידו של זה. המלחמה העקובּה, האיומה, על אלהים.
שלום לך קין, אני באה לדבר אתך אחי הקדמוני. גם אתה חֵלק בי. נמשך ומתגלגל בתובל-קין.
וכתתו חרבותיהם לאתים – זה הוא בדיוק כוחו של תובל קין, לוטש נחושת וברזל: להתיך את ברזל החרבות לכלי מלאכה חקלאיים. עבודת האדמה באמת יכולה לרפא את השנאה, הניכור, הרצח, את הנפש שנקרעה מן הטבע האינסופי.
לבכּר את פרי האדמה על הקרבן-מן-החי של הבל. ותערב להויה מנחת כפֵּינו כשנים קדמוניות.
לחזור אליך קין! אחי הרוצח, המקנא. לשקֵע את ידי בקרקע, בזבל, בצמחים, לרפא ולאחות בידֵי הטבע את הנפש הקרועה.
*
להקים בית מלאכה לכיתות חרבות.
*
“וכתתו חרבותיהם לאתים” – לא חזון בלתי-מושג, לא אוטופיה – אלא דרך שמכוונת את החיים, את המעשים הקטנים. ‘תיקון עולם’ שמתרחש בפעולות שלנו בהווה, והלאה, לעתיד. ואז אולי תתהווה ותתבהר איזו צורה חדשה לגמרי לעבודת המקדש, שאנחנו עוד לא יודעים מהי ואיך תהיה.
אנחנו צריכים לעשות את העבודה.