“פטיש מסמר, ניקח מהר
סוכה לבנות, בנים ובנות…”
השיר הישן והמוכר המתנגן ברדיו מזכיר לכולנו להוציא מהבוידם את סוכת הנצח, ששנים רבות לא זכתה לראות פטיש ומסמר, ואת קישוטי הנצח הקנויים והמנצנצים (מחג אחר של עם אחר) או הפוסטרים המבריקים של שבעת המינים.
האם בכך אנו מבטאים את רוח חג הסוכות?
אחת המשמעויות העיקריות של חג הסוכות היא היותו ‘חג האסיף’ – חג חקלאי המציין את סיום אסיף היבול אל הממגורות; שמחה על סיום העונה החקלאית ואגירת התוצרת לפני בוא הגשם.
אולי המקבילה בת ימינו לשמחה זו הוא מועד קבלת המשכורת” (בהנחה שמקבלים משכורת רק פעם בשנה, מה שלצערי קורה בכמה רשויות מקומיות…). אין פלא אם כך שמצוות השמחה בסוכות כל כך דומיננטית, ומי לא ישמח כשפרי עמלו מונח לפניו, כמאמר הכתוב: ‘ושמחת בחגך… כי יברכך ה’ בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח’ (דברים, פרק טז, פסוקים יד-טו).
לו אנו היינו אנחנו מבקשים לחגוג את ‘חג קבלת המשכורת’, היה זה מן הסתם חג של בילוי בקניון, ובזבוז הכסף שקיבלנו. אך עם ישראל החוגג את חג האסיף לא עושה כך; דווקא בחג האסיף, חג השפע, יוצאים הכול מביתם המרווח שנבנה בעמל כפיהם, ועוברים לגור בסוכה, בדירת ארעי פתוחה לרוח, ומברכים על ארבעה מיני פרא הצומחים בארץ ישראל.
המעבר לסוכה, העשויה מחומרים טבעיים, בא ללמדנו מסר חשוב: דווקא בשעה שהאדם מישראל רואה תחת ידיו את רוב יבוליו ושמח שמחה חומרית, דווקא אז הוא מצווה לחזור למצב ‘בראשיתי’ רוחני – לשבת באוויר הצח, ליהנות מריח ההדסים והלולבים, להביט בכוכבים המציצים אליו מן הסכך ולפתח את מידת הענווה מול נפלאות הבריאה. ישיבה זו בסוכה ממחישה לאדם בדרך בלתי אמצעית כי החומריות הנאגרת אינה מטרה לשמה, אלא אמצעי בלבד להעניק לו ביטחון קיומי.נראה כי בחברה של היום, מסר זה רלוונטי יותר מתמיד.