יה בשבט

יה בשבט

ארי אילון

בטו בשבט תר”נ, 1890, קיים הרב זאב יעבץ, מנהל בית הספר בזכרון יעקב, עם תלמידי בית ספרו את מה שמקובל כיום כטקס הנטיעות הראשון. בדברים שכתב ב”הארץ” שנה לאחר מכן הבהיר יעבץ את המניע שמאחרי יוזמתו:
למען חבב את הנטעים… יש לבית הספר לעשות יום-טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות. לערוך בו במערכת ברוב חן והדר את העצים,  הנטעים, השושנים והפרחים, ככל אשר יעשו בארצות אירופא בראשון לחודש מאי. 

[…]

המסורת שהחדיר יעבץ המשיכה להתקיים בזכרון יעקב וכפי הנראה בעוד כמה מושבות במשך כחמש עשרה שנה, ומעניינים בהקשר הזה דבריו של המחנך ח”א זוטא מיפו (תל אביב) שכתב ב-1904:
…מקנא אני בכם, חברי המורים אשר במושבות, שיכולים אתם לקיים את המנהג היפה והמועיל נטיעת עצים בראש השנה לאילנות…
ואמנם, שנתיים לאחר מכן, באסיפה הכללית של הסתדרות המורים העבריים ביפו מציע זוטא “לחוג את ט”ו בשבט מפני שהוא חג האילנות, חג הטבע… אני מציע להטיל לחובה לעשות חג נטיעת עצים בט”ו בשבט בכל בתי הספר…”
הצעתו של ח”א זוטא התקבלה. ב-1907 (או 1908) התקיים טקס נטיעות מפואר במקווה ישראל, ב-1910 נרשם טקס הנטיעות הראשון בתל אביב, וב-1913 צרפו המורים העבריים הירושלמיים את תלמידיהם לקונצנזוס הציוני הנוטע בטו-בשבט.
טו בשבט הוא כפי הנראה, החג היהודי היחידי שהוכרז כ”חג” על ידי הסתדרות המורים. יתרה מזאת: טו בשבט הוא החג היהודי היחידי שנועד באופן גלוי להיות חג של ילדים. אפילו מילון אבן שושן מתאר את טו בשבט כחגם של ילדי בית הספר.
בשנת תר”ע (1910), שנתיים לאחר שהסתדרות המורים בארץ ישראל הכריזה על טו בשבט כעל חג הנטיעות לילדים, נחוג ברוב פאר חג הנטיעות הראשון בתל-אביב, ה”עיר העברית הראשונה”. לכבוד החג הזה כתב המשורר ש’ בן ציון את השיר הבא על פי המנגינה המפורסמת של “שיר החיידר”. 

[…]

על חשיבותו של “טו בשבט הגיע חג האילנות” אפשר לעמוד מתוך תיאורו של יום טוב לוינסקי את יום החמישה עשר בשבט תש”ט (1949) אשר “הוחג בירושלים בחגיגיות יתירה כאשר לא ידעה העיר זה דורות רבים”.  יום זה נבחר כיום הפתיחה הרשמי של הכנסת הראשונה של מדינת ישראל, ועצם הבחירה הזאת, כמובן, יש בה כדי להעיד על מרכזיותו של טו בשבט בתודעת מנהיגיה הרוחניים והמדיניים של המדינה החדשה, גם הם ילדי המאה התשע-עשרה.
כך מתאר לוינסקי את אירועי היום הזה:
עוד בשעות הבוקר המוקדמות נראו ילדי ירושלים עוברים בסך על דגליהם, לבושים פאר במדי צופים ונטיעות בידיהם. ילדי הגנים עטורי זרים ועציצים בידיהם חצו את הרחובות מתרוננים וצוהלים “טו בשבט הגיע חג לאילנות”. בשעה תשע החלו התהלוכות המסודרות של תלמידי בתי הספר וארגוני הנוער – הנוטעים הצעירים ואתים ומעדרים בידם האחת, ושתילים בידם האחת. בשעה עשר נתקבלה תהלוכת הנוטעים והשותלים של הדור הצעיר על ידי ראש הממשלה דוד בן גוריון. אותו יום ניטעו ברחבי הארץ אלפי עצים לכבוד הכנסת. 

[…]

הנטיעות, כך מסתבר, חדלו להיות גורם מכריע כבר ב-1960. יתכן מאד שטו בשבט תש”ט, היום בו נוסדה כנסת ישראל, היה נקודת השיא של היום הזה כ”חג האילנות” “חג הנטיעות” ו”חג הילדים”. אופוריית הנטיעות שהחלה בתחילת המאה העשרים קבלה תאוצה משך כל המחצית הראשונה שלה, הגיעה לשיאה עם הקמת המדינה, ולקראת סוף שנות החמישים החלה דועכת. יש פתאום התפכחות משיכרון הנטיעות. יש אפילו ביקורות מקצועיות נוקבות על אופיים ההרסני של הנטיעות ההמוניות:
כשאני שומע ‘טו בשבט’ אני רואה לפני אלפים אלפים של עצים שניטעו בטקסים גדולים בכל רחבי הארץ במשך הטו-בשבטים שעברו, ואפילו את שנתם לא הוציאו. לזה אתם קוראים חינוך לאהבת העץ וליחס לעץ, כאשר שותלים יערות שלמים וזונחים אותם בו ביום? מאז עמדתי על דעתי וראיתי את גורל העצים הללו ואת רגש הזלזול שהם נוטעים בילדים – אני מתנגד לנטיעות בטו בשבט…
דברי ביקורת אלו מובאים על ידי חוקר הטבע המפורסם עזריה אלון ברשימתו הנקראת “מי צריך טו בשבט?” ברשימה זו מנסה עזריה אלון לטעון שעל אף הכל יש צורך בטו בשבט, והוא מנסה לשכנע את עמיתיו למקצוע ולקיבוץ שאסור לתת לחג הזה למות.

[…]

כל עניין הנטיעה בטו בשבט – מופרך מעיקרו: אין זה תאריך מתאים לנטיעה כלל ועיקר. עצי יער ועצי שלכת – צריכים להיות נטועים זמן רב לפני כן; הראשונים – כי שייטיבו לנצל את גשמי החורף, והאחרונים משום שבמועד זה הם כבר צריכים להיות מוכנים להשריש וללבלב. גם עצים המועתקים בפחים או גושים, כגון עצי הדר – עדיין לא הגיע מועדם להינטע…
פתאום, אחרי חמישים שנים של נטיעות המוניות בטו בשבט, באים מומחים וטוענים שטו בשבט אינו זמן מתאים לנטיעה כלל וכלל! אחרי חמישים שנה מתברר שמאחורי הלהט המוצדק והחיוני לטעת ולהפריח את השממה הסתתרה בורות אחת גדולה. לא רק בורות במקורות התלמודיים אלא גם בורות במציאות הבוטאנית-אקלימית של ארץ ישראל.
הבורות הזאת מרהיבה ביופיה ונוגעת ללב. יש בה כדי לספר את כל הסיפור של החלוצים ילדי המאה התשע-עשרה, שניסו בכל מחיר וגם הצליחו ליצור ריטואל יהודי של נטיעות בטו בשבט, ולא ידעו, או לא רצו לדעת, על הסתירה המהותית הקיימת בין החמישה עשר בשבט לבין נטיעת אילנות.
שכן בשום מקום בספרות התלמודית ובספרות הפוסט-תלמודית לא דיברו על החמישה עשר בשבט כעל יום נטיעות. החמישה עשר בשבט המקורי דיבר על ראש השנה לאילן הנטוע, ולא על נטיעתו.

[…]

____________________________________________________

1. יש כאן אלוזיה של עצים למערכה בבית המקדש. ראה, למשל, משנה אבות פ”ה מ”ה, בבלי יומא כ”ב ע”ב, ושם כ”ז ע”ב, וראה פרושיהם של רש”י והתוספות שם.

2. הארץ, ירושלים, תרנ”א.

3.  ההשקפה, י”ט בשבט תרס”ד (1904).

4. ראה על כך אצל י’ רוט-רותם, טו בשבט מיום קובע ל”מעשר פרי האילן” ל”חג הנטיעות”, מחקרי חג 1, תשמ”ח, עמ’ 59.

5. ראה על כך עוד אצל לוינסקי, ספר המועדים, ת”א 1957, כרך ה’, עמ’ 471.

6. ספר המועדים, עמ’ 486.

7. שם, עמ’ 488-487.

8. המהדורה השלישית של “טו בשבט – מקור ומנהג, טבע וטקס”, בעריכת אריה בן גוריון וצבי שוע, הוצאת ועדת החגים הבינקיבוצית תשכ”ט (פנימי).

_____________________________________

מתוך “יה בשבט” הוצאה פנימית של “בינה”, תשנ”ט 1999