ויוותר יעקב לבדו
יעקב אבינו ויחס לרכוש
יעקב אבינו לאחר ‘גניבת’ הבכורה מעשיו, בורח אל חרן ובונה שם את חייו. לאחר 20 שנה, הוא חוזר לארץ ישראל, ושם במעבר נחל יבוק מתחוללת הדרמה הבאה:
א. בראשית פרק לב :
יד. וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא; וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה–לְעֵשָׂו אָחִיו . כב. וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה, עַל-פָּנָיו; וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא, בַּמַּחֲנֶה. כג. וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת-אַחַד עָשָׂר, יְלָדָיו; וַיַּעֲבֹר, אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. כד. וַיִּקָּחֵם–וַיַּעֲבִרֵם, אֶת-הַנָּחַל; וַיַּעֲבֵר, אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ. כה. וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
- ניתן לראות בפסוקים את דאגתו של יעקב למשפחתו, הוא שולח מנחה לעשיו, מעביר קודם כל את משפחתו לארץ המובטחת, ורק לאחר מכן מעביר ‘את-אשר-לו’- את הרכוש. אך בכל זאת –נכתב ‘ויותר יעקב לבדו’. קראו את רש”י והגמרא – וכיצד הם מפרשים את היות יעקב לבדו.
ב. רש”י בראשית פרק לב פסוק כה- ויותר יעקב – שכח פכים קטנים וחזר עליהם.
ג. תלמוד בבלי מסכת חולין דף צא עמוד א: ויותר יעקב לבדו – אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.
- הגמרא ורש”י מדייקים בפסוק ומבינים שאם יעקב אבינו כבר העביר את כל אשר לו, כנראה שהוא חזר בשביל פחים קטנים.
- מה דעתכם על המשפט ‘שצדיקים- חביב עליהם ממונם יותר מגופם’? נשמע הפוך לא, שהצדיק עיסוקו ברוח, ואילו עולם החומר פחות חשוב…
- מה הקשר לגזל?
עיינו בפרי צדיק, לר’ צדוק הכהן מלובלין על הגזל:
ד. פרי צדיק, פסח, דף ל”ו ע”ב באמצע ספר קול מבשר ח”ב – סוטה
וכאן שאמר, צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל (סוטה יב ע”א), היינו, שלא לוקחים מה שאינו מגיע להם מהשי”ת. על דבר מה שנאמר, ‘לחם חוקי’, היינו, שנחקק ונקצב מהשי”ת לחלקו. וקרי ליה ‘גזל’, על דרך מה שכתוב (ברכות לה ע”ב), כאילו גוזל להקב”ה וכנסת ישראל, כי לה’ הארץ ומלואה. ומה שלא נברא בשבילם, היה אצלם כגזל, ואין פושטין ידיהם ליקח. ומפני זה, ממונם שמיוחד להם, שנברא בשבילם, חביב עליהם כל כך, עד שמסר יעקב אבינו ע”ה את נפשו עליהם. על דרך מה שסיפר רבינו הקדוש [האיז’ביצער] זצוק”ל ששמע מרבינו ר”ב מפשיסחא זצוק”ל, שאמר בשם היהודי הקדוש זצוקללה”ה, שדבר שיש לו שייכות לצדיק – מחוייב ליהנות ממנו אף במסירות נפש. ולכן, יעקב אבינו ע”ה שידע שהפכים קטנים הם שלו ושייכים לנפשו, ונבראו בשבילו – מסר נפשו להעבירם.
- על איזה גזל נזהרים הצדיקים?
ר’ צדוק מבאר שהגזל הוא מהקב”ה וכנסת ישראל- ויש כאן חידוש מעניין- שאין אתה גוזל רק ממי שברא את העולם, אלא גם מעם ישראל- כי החומר גלם הזה- אם אינו שייך לך- שייך לציבור- ואם אתה מזלזל בו, ומפקיר אותו- אתה מאבד אותו.. ופוגע בעצם ברכוש הרבים.
- באילו מקרים אנחנו מוכנים ל’סכן את נפשנו’? האם יש הצדקה מוסרית לסכן את הנפש על הרכוש?
- האם יש לכם מקרה בו הרגשתם שאתם ‘מוסרים נפשכם’ עבור רכוש- קטן או גדול?
קטע לסיכום-
ערכו האמיתי של הממון
אנשים כערכנו רגילים לומר: וכי מה כבר יועילו לנו הפכים הקטנים? בין כה וכה לא נתעשר מהם, וגם בלעדיהם לא נהפוך לעניים. לעומת זאת, הצדיק המתרחק מכל אבק של גזל, נזהר אף בחפץ השווה פרוטה. הודות ליראת השמים שבו, הוא חושש שמא תגרם לו עמידה מיותרת בנסיון.
הצדיק יודע בבירור שכל פרט בבריאה נברא כדי לסייע בעבודת הבורא. אין דבר בבריאה שנוצר מעצמו, הכול נברא על ידי הקב”ה. וכיוון שכך, לא לשוא נברא, אלא כדי לשמש כלי ואמצעי להרבות כבוד שמים בעולם. גם ממון הנתון בידי האדם נועד לקידומו בדרכי השלמות. על כן, אסור להוציא אפילו חלק מזערי ממנו למטרה אחרת או להשחיתו לריק.
הצדיק יודע שלא כוחו או עוצם ידו עשו לו את החיל הזה. הקב”ה הוא זה שנתן לו את הכח לעשות חיל. מכיוון שהוא חי בהכרה שכל אשר לו – מתנת שמים היא, הרי שמתנה זו חשובה וחביבה בעיניו. גם חפץ סמלי הניתן מאת המלך – ערך רב יש לו.