לעבדה ולשמרה
כשהשוק נכשל בעת מילוי תפקידו
התיאוריה הכלכלית וכשליה ביחס לסביבה הטבעית
אהון אריאל לביא
בפעם הקודמת בחנו את הכיוון הכללי והסטיכי של השיטה הכלכלית הקיימת, והצענו הגדרה חלופית למושג הקידמה שאולי תוכל להנחות את כל המבנה הזה למקום בטוח יותר מבחינה סביבתית (ולמעשה גם מבחינות רבות אחרות). בסיומו של אותו מאמר הזכרנו שישנן גם בעיות מבניות בשיטה הכלכלית, אותן ניתן לכנות ‘כשלי-שוק’. המונח ‘כשל-שוק’ מתייחס למצב בו השוק נכשל במילוי תפקידו המרכזי, ואיננו מקצה ומחלק את המשאבים בחברה האופן הטוב והיעיל ביותר. דעה אחרת, וסובייקטיבית יותר, תאמר שהשוק נכשל כאשר הוא איננו מצליח לענות בפועל למה שנראה בעיניהם של בעלי אותה דעה כמטרות מוסריות חשובות. בתחום הסביבתי אנו נתקלים בשלוש תופעות מעניינות, אשר ניתן להגדירן ככשלי-שוק, אם כי מונח זה איננו מדוייק לגמרי בכל המקרים (אך נסתפק בו, שכן אין ענייננו בקורס מבוא לכלכלה).
כזכור, בפעם הקודמת הצגנו כאן מערכת של ‘שלוש חטיבות’ היוצרות ביחד את המארג החברתי-כלכלי-סביבתי. הבעיה הקרדינלית של המערכת הזו הנה שהיא הוקמה תחת תודעה של ‘מרחב פתוח’, כלומר אמונה בקיומם של משאבים בלתי-מוגבלים ואפשרויות סילוק פסולת בלתי-מוגבלות. התיאוריה הכלכלית המקובלת טרם הפנימה לתוכה את העובדה שלכל פעילות כלכלית יש גם עלות חיצונית סביבתית, למרות שתהליכים אלו כבר נותנים אותות משמעותיים בכלכלה העולמית, כגון העלייה במחירי פוליסות הביטוח כנגד אסונות טבע. פיטר לוין, יו”ר תאגיד הביטוח ‘לוידס’ שהנו אחד הגדולים בעולם, אמר בשנה שעברה כי ‘עד 2050 חזויים אסונות הענק לגדול פי ארבעה, וההפסדים צפויים להיות גבוהים פי 900 בהשוואה להיום. אסונות אלה ייגרמו בחלקם עקב האקלים המשתנה’. אך על-אף שהעלויות עבור גורם אחד במשק (חברות-הביטוח) עולות כתוצאה מפעילויותיו של גורם אחר במשק (כגון תחנות-הכוח) העלות הזו איננה מחושבת עבור המזהם (אלא דווקא עבור הלקוח של הפוליסה).
הכשל התיאורטי המרכזי השני נובע מתמחור לא נכון של המשאבים הטבעיים, באשר ההתייחסות ליער למשל הנה רק על-פי כמות בולי-העץ שהוא יוכל לספק, או ערכו הנדל”ני. אין כל התייחסות לפונקציות המשמעותיות האחרות שממלא היער כגון מיחזור פחמן דו-חמצני (ובכך מיזעור העלויות עבור חברות הביטוח למשל), קיום מגוון ביולוגי, דחיקת המדבר ועוד.
הכשל השלישי הנו המשמעותי והמסובך ביותר, והוא נובע מההתעלמות מכך שמשאבי הטבע הנם נכסים בעלי תפוקות קונקרטיות, סופיות בהחלט אם כי מתחדשות במידה מסויימת, ובעלות ביקוש קשיח. רגע אחד, זה נשמע כמו סינית מדוברת, אז אולי ננסה להסביר. כשאנחנו מדברים על ‘תפוקות קונקרטיות’ אנו באים לומר בעצם שלמערכת הטבעית שסביבנו יש מעין ‘כושר ייצור’ מסויים. כלומר הטבע כביכול ‘מייצר’ עבורנו חמצן, מים, אתרי נופש ופנאי, מושאים להגיגים ושירים, שטחים להגלות אליהם אנשים וכדומה. את כל השירותים הללו אנחנו מקבלים בחינם (וכמובן מאליו) מהטבע, ולכל היותר משלמים לרשות המקומית שבדרך. אך למוצרים אלו יש מחיר, לטוב ולרע, וחשוב מכך – יש להם סוף, כלומר כמות מוגבלת. ‘ביקוש קשיח’ למוצר הנו מצב בו שינוי במחיר המוצר משפיע באופן קטן יחסית על הכמות שהציבור רוצה לקנות מאותו מוצר. כלומר, הציבור די ‘קשוח’ ונחוש בדעתו להשיג כמות קבועה מהמוצר הזה, גם במחיר גבוה יותר. דוגמא טובה לכך הנה מים – כתוצאה מזיהום, שנות בצורת, המלחת מי-תהום (כתוצאה מעליית מפלס פני-הים) וסיבות נוספות סביר להניח שתחול בעתיד עליה במחיר המים. אך כמות המים הנצרכת לא תפחת בשלב הראשון שכן הביקוש למים הנו ‘קשיח’ למדי (האדם הסביר לא יוותר על המקלחת היומית בגלל שהיא עולה עכשיו עוד שלושה שקלים). אך מעבר לסף מחיר מסויים אנשים יצמצמו את הצריכה: הם יפסיקו לעשות כביסה, יתפנו ביער ולא בשירותים, לא יצחצחו שיניים וכדומה. אבל ישנה איזשהי רמה מינימלית של מים, נניח ליטר לאדם ליום, שכל אחד יהיה מוכן לתת את כל כספו עבורה, ובמקרים קיצוניים אפילו לגנוב ולרצוח עבורה, פשוט משום שחייו תלויים בזה. הדבר נכון גם לגבי ‘מוצרים טבעיים’ רבים נוספים שאנו הולכים ומכלים בקצב מסחרר, בעוד שהתיאוריה הכלכלית מתעלמת ממשמעותם הכלכלית נכון לעכשיו. המסקנה המתבקשת היא שמישהו, ולמעשה כולנו, ישלם בסופו של דבר את מחיר התעשייה הפועלת בתוך כשלי-שוק רציניים ומתמשכים.
תיקון הקניין והמלאכה
אל מול ההתדרדרות הסביבתית יש שישליכו יהבם על הטכנולוגיה וימשיכו לצפות מכוחות-השוק שיפתרו את הבעיה שיצרו ע”י המצאת מוצרים חדשים ונקיים וזאת מבלי שהפרט יצטרך לשנות משהו באורח-חייו. הקיצונים מן הצד השני ידרשו האטה דרסטית של הפעילות הכלכלית העולמית, תוך התעלמות מהמחירים החברתיים והתרבותיים הכמעט בלתי-נסבלים של מהלך כזה, ומתוך שאיפה רומנטית לעולם ירוק יותר.
אך לאור מצבנו דרושה לנו דווקא רציונאליות לא מעטה, לצד אהבה אמיתית לטבע. נציע שהסביבתנות היהודית, המבקשת איזון של מורכבויות, תדרוש הכנסת שינויים מבניים במשק וקידום טכנולוגיות נקיות ומערכות מיחזור וטיהור בקנה-מידה רחב; אך זאת לצד שינויים תרבותיים וחינוכיים עמוקים שישפיעו על האופן בו מתנהלת החברה והצרכנות בתוכה. מבחינה כלכלית מדובר בהכללת העלויות החיצוניות של ניצול הסביבה בעלויות הייצור של היצרן, מה שיגרום לו בסופו של דבר לנטוש את הענף בו הוא נמצא בשל חוסר-כדאיות כלכלית ולהתחזקות ענפים המספקים מוצרים תחליפיים למוצריו אך בעלות סביבתית נמוכה. לחילופין יוכל היצרן לפתח שיטות-ייצור נקיות אשר יצמצמו (או אף יבטלו) את העלויות החיצוניות ויחזירו את הכדאיות לייצור בענף. המנגנון להנעת תהליך כזה הנו שינוי התמחור של המוצרים הסביבתיים ע”י היטל ממשלתי על זיהום, אשר יגרום עלויות ליצרן, כדוגמת היטל ההטמנה שאושר בכנסת בראשית חודש שבט התשס”ז. אך התערבות ממשלתית שכזו איננה עולה בקנה אחד עם האידיאלים הליברליים של השיטה הכלכלית הקיימת, ולכן קשה לצפות ליישום מלא ומספק שלה בעתיד הנראה לעין. זאת למרות שלמעשה אין כאן ויכוח עם הליברליזם, מכיוון שעל-פי השיטה הליברלית עצמה ישנו כאן כשל מובנה שבעטיו מתגלגלות עלויות מגורם-שוק אחד למשנהו, וזאת ללא התקשרות מודעת ביניהם וללא הסכמתו של הצד הנפגע. האזרחים כולם משלמים, ועתידים לשלם עוד הרבה יותר, על הנזקים הסביבתיים של התעשייה והתחבורה, וזאת מבלי שעלויות אלו נכללות בתחשיב כלכלי כלשהו. אך לעלויות אלו יש משמעויות מעשיות מרחיקות לכת כגון הגידול בתקציבי הבריאות הממשלתיים ובפוליסות הביטוח, והתמוטטות הכלכלות הכפריות מבוססות המשאבים המקומיים (כגון דייגים וחקלאים זעירים בארצות העולם השלישי).
מן הצד השני, שינוי התמחור של המוצרים יכול לקרות ע”י לחץ מצד הצרכנים, שיבהירו ליצרנים שמבחינתם לזיהום יש מחיר. לא צריך לארגן הפגנות בשביל זה, אלא פשוט להתחיל לצרוך מוצרים מקומיים ונקיים והשינוי בביקוש כבר יעשה את שלו בהתאם לחוקי השוק הידועים. שתי השיטות מיועדות לפעול במקביל, ולקוראי מדור זה נוכל להציע הן להפעיל לחץ היכן שאפשר בכדי לקדם את השינויים המבניים, אך חשוב מכך הנו מה שנמצא בהישג-היד של כולנו: מעבר הדרגתי לצרכנות נבונה וברת-קיימא, למעננו ולמען עתיד ילדינו.
________________________________________________________________
המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת בעיתון מקור ראשון