לתקופות השנה- אביב: ניסן- אייר – סיון

לתקופות השנה

על מבנה השנה העברית

פרק רביעי: הדרך הגדולה (א)

תקופה ראשונה- אביב:  ניסן – אייר – סיון

דניאל שליט

בפרקים הקודמים תיארנו את מבנה השנה באופן כללי: את שני ראשי השנה, אחד לחורף (בתשרי) ואחד לקיץ (בניסן); את “קו-השנה” העולה ויורד בין גלות לבין התגלות; את השכבות השונות המרכיבות כל נקודה, כל חג, לאורך הקו הזה: שכבת הטבע, שכבת התרבות, ושכבת ישראל, שגם היא מתחלקת לשלשה: שכבה של זיכרון לאומי, שכבת המבנה ההלכתי של החג, ולאחרונה, את שכבת המשמעות הפנימית, הסודית, המאחדת את כל השכבות.
כעת אנו יכולים לגשת לתיאור “הדרך הגדולה” – מעגל השנה במלואו.

נתחיל בצד-הטבע שיש לכל חג (או תקופה, או עונה),
נמשיך אל צד-החקלאות או צד-התרבות שלהם,
ואחרי-כן נפרט את צד ישראל של כל חג:
תחילה הצד הלאומי-היסטורי.
מכאן נמשיך לצורה ההלכתית,
ולבסוף – נראה את צד הסוד, המעניק את המשמעות ואת המבנה הפנימי לכל השכבות כולן.
ולמעשה לא יהיה זה מסובך כלל, כיוון שהשכבות כולן מתאחדות ותומכות זו בזו. 
כחתימה לכל סקירה כזאת נוסיף קטע על העבודה האישית המתבקשת בחג, בתקופה או בעונה.

תקופה ראשונה – אביב: ניסן-אייר-סיוון

כבר דיברנו לעיל בקצרה על חג הפסח – הפתיחה המרוממת הפותחת את שנת-התורה.
והנה, הפסח אינו עומד לבדו; אין הוא אלא צליל הפתיחה של שלשת חדשי תקופת האביב, של ששה או שבעת חדשי הקיץ, ושל שנים-עשר חודשי השנה.
צליל פתיחה זה קובע בבת-אחת את שני הקטבים המייסדים את הזמן, את החיים ואת הזהות של עם ישראל: הגלות והגאולה. גם האביב, גם קציר השעורים, גם יציאת מצרים, גם סדר הפסח הם כולם אופנים של גאולה – ברמות ובשכבות שונות.

***

אבל צליל הפתיחה אינו היצירה כולה. הגאולה הראשונית עדיין אינה מספיקה: היא רק מסמנת דרך, שבה יש ללכת, בין הרים לתהומות, בין נפילות לעליות.
מבנה התקופה כולו הוא: ההתחלה המרוממת (פסח), נפילה מסויימת (תחילת ספירת העומר) ועלייה הדרגתית (המשך ספירת העומר) עד לאור חדש (שבועות).

***

  טבע. האביב מופיע בארץ לזמן קצר מאד, באקלים נוח ומסביר פנים; אבל מייד באה תקופה של ימי שרב ומזג אויר בלתי-יציב במשך כחמישים יום (חמסין) – עד להתייצבות הקיץ.
  חקלאות. קציר השעורים – הדגן הגס, הנקרא במקורות “מאכל בהמה” – פותח את עונת יבול השדה; אבל עד לקציר החטים – הדגן העדין, מאכל-האדם המובהק – עוד צפויה תקופת המתח והתהפוכות של החמסין, תקופה שבה אין החקלאי יודע אם לא יהרסו פגעי-האקלים את יבולו; בחמישים ימים אלה עלולות תנודות מזג-האויר לפגוע הן בתבואה (בחיטה ובשעורה), והן בפירות האילן (הגפן, התאנה והרימון, הזית והתמר, המהווים, יחד עם החיטה והשעורה את “שבעת המינים” שנתברכה בהם ארץ-ישראל). (על כל זה – ראה בספר טבע ונוף במורשת ישראל מאת נגה הראובני, ע’ 53, 45).
  ישראל. גם כאן, בתולדות ישראל, באה מייד אחרי יציאת מצריים, שכולה הצלה, גאולה והארה “מלמעלה” – תקופה של קשיים וטלטולים, ארבעים ותשעה ימי מסע במדבר, הכוללים גם ספקות, ייאוש וקריאות לחזור למצרים – כל זה עד למתן-תורה בהר-סיני ביום החמישים. וגם בדורות מאוחרים יותר זכורים טלטולים ופגעים בתקופה זאת: הידוע שבהם הוא המסופר על שנים עשר אלף זוגות תלמידי רבי עקיבא שמתו כולם “בין פסח לעצרת”. על כן נחשבים הימים האלה לימי אבל ולימי סכנה.
  אם נחזור ליציאת-מצרים, השבוע הראשון ליציאה מקדים ומטרים את צורת כל שלשת החדשים; שכן גם צורתו היא: גאולה – ירידה – עליה: תחילתו – ליל יציאת-מצריים הניסית, המשכו – רדיפת פרעה אחרי בני ישראל במדבר, ושיאו, שוב נס – מעבר ים סוף ושירת הים.
  הלכה. מט”ו עד כ”ב בניסן: שבעת ימי הפסח. ממחרת יום א’ של פסח: ספירת-העומר, הנעשית כל ערב במשך ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות. ביום החמישים לספירת העומר: חג השבועות. (הקרבת עומר אחד מקציר השעורים הראשון במוצאי הפסח סימנה את תחילת הספירה, ואילו המנחה בחג השבועות באה מקציר החטים (“וחג שבועות תעשה לך, ביכורי קציר חטים”).
  פנימיות. התבנית הכללית של כל השכבות היא: אור ראשון – סילוק האור – בניית כלי קליטה – ואור שני.
  אבל תחילה עלינו לומר, שהאור שמדובר בו אינו “אור” סתמי, נעים וטוב, אלא מהפכה: שחרור, ישועה, גאולה, פדות – מכלא, משעבוד, מדיכוי – מגלות. כדי להבין את עוצמת השחרור נחוץ להבין את עומק הגלות. ולכן נפתח כאן פרק בפני עצמו: תורת הגלות.

פרקי גלות

גלות אינה רק תזוזה מארץ מולדת לארץ זרה, אלא שקיעה ונפילה בכמה שלבים או דרגות [1].
  שלב ראשון בגלות: הֵעָתקוּת, יציאה מן המקום – מארץ-ישראל למצרים, או לבבל, או לשאר מקומות. ועדיין העם מרוכז במקום אחד – בארץ גושן, או בבבל.
  שלב שני: פיזור, שהוא גם הֵחָלשוּת. במצריים: “ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותימלא הארץ אותם” (שמות א’, ז). בגלות הבאה, בבל ופרס: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בכל מדינות מלכותך” (אסתר ג’, ח). בגלות הארוכה שלאחר מכן: בכל חלקי תבל.
  שלב שלישי: שיעבוד או גזרות. במצרים: “וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם” (שמות א’, יא). בפרס: “אחר הדברים האלה גידל אחשוורוש את המן בן המדתא האגגי” (אסתר ג’, א).
  שלב רביעי: חיסול: גזרות, פרעות – עד לנסיונות-השמדה; במקרה הטוב: עד לגירוש. במצרים: “כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו”. בפרס: “להרוג להשמיד ולאבד את כל היהודים”. בגלות הארוכה: מסעי הצלב, גלות ספרד, עלילות דם, פרעות, גירושים, פוגרומים – והשואה. ועד ימינו אלה עדיין מדובר בחיסול – למרות שכבר מדובר במדינת ישראל העצמאית, לכאורה…
אלה הם ארבעה עומקים, או שלבים, בגלות, שכנגדם מתבקשות ארבעה עליות בגאולה, ואפשר לומר שלכן מדברים חז”ל על “ארבע לשונות של גאולה” (“והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי…” – שמות ו’, ו-ז) – אשר כנגדן עומדות ארבע הכוסות של סדר הפסח.

מעניין לציין, שהוגה-הדעות פרופ’ יחזקאל קויפמן, בספרו “גולה וניכר”, מאבחן גם הוא ארבעה שלבים בכל גלות. את השלבים האלה אין הוא מבסס על האמור בתורה הנגלית או הנסתרת, אלא על ניתוחיו ההיסטוריים. וכך הוא מתאר:
השלב הראשון הוא הגעת יהודים לגולה חדשה; לפעמים בחיפוש מנוח מגירוש, לפעמים בהזמנת השליט,עם הקלות וזכויות מיוחדות. השלב השני הוא התערות והתבססות, לרוב תוך תרומה והצטיינות מסוימת. בשלב השלישי מתחילה התנגדות מצד התושבים המקומיים וגם מצד השלטון, שעודף ההצטיינות וההתערבות מדאיג אותו. בשלב הרביעי – גזרות, רדיפות, החרמות, גירוש ו/או רציחות. מזה מסיק קויפמן את המסקנה הציונית, שאין לישראל מקום אלא בארץ-ישראל.
כל התהליך כאילו רציונלי לגמרי, כמעט חוק היסטורי. רק דבר אחד חסר לתיאור: למה ישמור ישראל על ייחודו בכל הגלויות ולאורך אלפי שנים? למה לא ייעלם ככל העמים האחרים?

***

מתבקש פירוש רוחני. שכן רק רוח היא השומרת על ייחוד.
הפירוש הרוחני לארבעת השלבים הוא כזה:
הגלות והסתר-הפנים לא באו אלא כתוצאה וכביטוי של חסימה בקשר החי בין ישראל לבוראם, תוצאה של הפרת הברית; וכל מטרת הגלות על כל מוראותיה אינה אלא חידוש הברית, חידוש הקשר, ואפילו הצמחת פרק חדש בו: כי בתום כל גלות ולפעמים תוך כדי הגלות עצמה מופיעה תקופה חדשה של יצירה, של קבלת-זהות. (בבית שני: התפתחות התורה שבע”פ; בגלות הארוכה שלאחר בית שני – התפתחות תורת הסוד והחסידות; ובימינו – מי יֵדע?).
   בתחילת הגלות, בשלב הראשון שהוא עצם היציאה למקום זר, אין עדיין תודעה מלאה של משמעות הגלות. אדרבה: אחרי ההלם הראשון מורגשת כעין הקלה מקשיי הישיבה בארץ ישראל – ולמעשה מקשיי הנוכחות האלוהית התמידית ודרישותיה. בהמשך מגיע השלב השני, והוא הפיזור, גם הוא כעין גלישה במורד ללא מאמץ, והוא גם החלשת הכוחות. כאן נעשית מוחשית הסכנה של טמיעה והיעלמות גמורה. אבל אז מופיע כעין כוח עקיף המאגד את ישראל בכל-זאת והמגן עליהם, והוא, באופן פרדוכסלי, פועל דווקא באמצעות ההתנגדות והעוינות המקומית.
   ועדיין אין לישראל סימני התעוררות עצמית; ישראל, כעם, הפך לפאסיבי, לנסחף עם הזרמים שמסביב, ולמרות האיבה המתעוררת, היחס הרגיל הוא: “עדיין אפשר לסבול”, “נעבור גם את זה”. אז מגיע השלב האחרון, הקיצוני והחמור, שלב הגזרות, הפרעות, הרציחות, הניסיונות להשמדה – ואז עולה הזעקה. את זה כבר אי-אפשר לסבול. אבל מצד שני, המעורבות וההסתבכות בכוחות המטמיעים והיונקים כבר גדולה מדי. הזעקה, אפילו חשבון הנפש – אינם מספיקים. כאן חייבת לבוא לא יציאה סתם, אלא גאולה, שמשמעה היא הופעת כוח שמעבר למצב הנתון, כוח העולה והמתגבר על הכוחות היונקים והכובלים והכולאים.
     המושג “גאולה” במובן הזה הוא ייחודי לישראל, ומכאן הגיע אל הנצרות והפך שם לאבן-הפינה (ישועה, ישוע, משיח וכו’). האלילות היא סטאטית, אינה יודעת ישועה, ועל-כן היא טראגית במהותה. אכן התנועות המיסטיות שבתוך האלילות מהוות ניסיון להיחלצות, כעין תנועות של גאולה (במזרח הרחוק: תנועת היוגה המכוונת ל”מוקשה”, לשחרור, וביוון העתיקה: התנועות המיסטיות: האורפית, הפיתגוראית, האפלטונית והניאו-אפלטונית). אבל זוהי יציאה מעבר לעולם, מעבר לנפש הנורמלית, מעבר להיסטוריה, ולא גאולת העולם, הנפש וההיסטוריה עצמם.
  שוב: האור הגואל, המשחרר מכל מעמקי הגלות חייב לבוא “מלמעלה”, מגובה רב, באורח חד-צדדי, מעבר לכל מה שהאדם המסובך בכוחות-הגלות יכול לשער, לקוות ובוודאי להבין.

***

עד כאן ההארה הראשונה, הארת פסח. אבל להמשך היחסים בין הכוח הגואל לבין האדם יש סיפור, יש היסטוריה, הכוללת גם משברים ונפילות (ספירת העומר עד לחג השבועות); כאשר תכלית כל האירועים האלה היא שכלול היחס ובניינו.
   כי בשלב הראשון, אין העם עדיין בגדר “כלי” המסוגל לקלוט ולהכיל את ההארה מלמעלה. לכן, מייד אחרי שהאירה, במוצאי היום הראשון של פסח, היא חוזרת ונאספת אל מקורה. אבל עצם הסתלקותה היא כבר התחלה של יצירת הכלי: נשאר רושם וזכר להארה; ומעתה, האדם, הזוכר את פלא טעמה, מתחיל בתנועה ובחתירה כלפי מקור ההארה, ובכך מתחיל ביצירת כלים לקבלה מחודשת של האור. וזהו סוד ספירת העומר.
   אמנם, למרות הספירה הסדירה-לכאורה של הימים – הדרך הזאת אינה מסודרת ויציבה כלל. הספירה המסודרת רק נותנת לנו חוט-אחיזה בתקופה אשר כשלעצמה היא מלאה אי-יציבות וטלטלות, עד להתייצבות בקיץ, בחג השבועות. בטבע, אחרי ההבטחה הראשונה של האביב, תקופת החמסינים היא מטלטלת ומתישה; בחקלאות, אחרי הקציר הראשון, עדיין נמשך אי-הבטחון באשר לקציר האחרון. בהיסטוריה, אחרי יציאת-מצרים – בא המדבר עם כל סכנותיו, ספקותיו ויאושיו, עד להר-סיני. בהר סיני באה הארה שניה (הארת הקיץ, קציר החטים, חג השבועות, מתן-תורה), והפעם היא נקלטת במידה גדולה יותר.

***

אלא שעדיין אין הקליטה שלמה; ההארה החדשה מאירה פגמים נוספים בכלי (חטא העגל), ועל-כן תהיה בשלושת החדשים הבאים, תמוז, אב ואלול, הסתלקות נוספת, שתעורר תקופת-הכשרה ארוכה וגם עמוקה יותר של הכלי.

העבודה האישית

   כל נקודה וכל תקופה בשנה יכולים להציע גם תרגול ואימון נפשי, מזמינים עבודה אישית.
זה היה נכון תמיד, אבל נכון בעיקר לימינו. בתקופות מוקדמות יותר בלט הצד הכללי, ההיסטורי-לאומי והאפיל על הצד הפרטי; אבל החל מן החסידות מודגשת הגאולה הפרטית, של כל יחיד מ”מצרים” שלו, מן הכוחות הפנימיים הכולאים אותו.
בימינו היחיד נעשה הרבה יותר יחיד, ואפילו בודד ומנותק, יותר טבוע ושבוי בכוחות פנימיים אוטמים, מבודדים, מעכירים, שובים וכולאים. במצב כזה, החברה, העם המדינה – כל זה נעשה רחוק ובלתי-ממשי. הממשות היחידה היא – אני. אמנם המדינה והחברה, הטכנולוגיה, המסחר והמדיה שולטים ביחיד יותר ויותר, כי ה”אני” שלו כאמור מנותק, ולכן חלש, ולכן משועבד; אבל אין הוא מודע לכוחות העושים בו כבשלהם, אלא – למצוקתו בלבד.
ודווקא מתוך אותה המצוקה האישית עשוי להופיע ליחיד קשר מפתיע עם משהו משחרר, גואל, שמגיע לגמרי מעבר ל”עצמו”. דווקא בנקודות של חושך, תעייה, אובדן, יאוש – דווקא בהן עשוי להאיר לנו אור טהור ומרומם, מעבר לכל מה שהיינו מסוגלים לקוות לו ולהעלות בדעתנו.
ועוד נשוב לנקודה הזאת להלן כאשר נדבר על תשעה באב.

גלות הנפש

אמנם, גם ההארה האישית, כמו ההארה הלאומית, באה על-רקע קודם של חושך ואבדן, שאפשר לקרוא להם בשם “גלות” הנפש.
   והנה את תולדות גלות הנפש הפרטית אפשר להקביל לארבע דרגות הגלות הלאומית שתיארנו קודם: העתקה מן המקום, פיזור, שיעבוד, השמדה.
   לשם התחלה נאמר שיש לאדם מרכז, הנח והשקט בתוך עצמו. כאשר מאבד האדם קשר עם המרכז הזה, והוא הולך ומשתקע בשוליים, בסביבה, במרחקים – הוא הולך וגולה מעצמו.
  זה בעיקרון. וצריך להרחיב. ראשית, רוב בני האדם אינם מכירים את המרכז של עצמם, והם פועלים במידה זאת או אחרת, בגלויות שונות, ולכן נמצאים במצוקה, גלויה או מודחקת. שנית, המרכז עצמו: לא מדויק לומר כמו שאמרנו, שהוא “נח בתוך עצמו”.  מרכז שאין לו אלא הוא-עצמו, לא יכול להתקיים. באמת, המרכז הבריא תמיד פונה אל מעבר לעצמו: הוא מתפשט ומשתרע אל תוך מעגלים הולכים ומתרחבים. למשל, אל מעגלים חברתיים: משפחה, קהילה, עם, אנושות; וגם אל מעגלים רוחניים, אל עולמות עליונים, והלאה עד לחשוב מכל, והוא הקשר הנמשך אל הבורא ברוך-הוא. בכל מעגל כזה המרכז אינו רק נח. הוא גם פעיל ופועל, והוא פועל מסביבו פעולות של תיקון והעלאה.
   אבל במעגלי המציאות בהם הוא מתפשט, פועלים כוחות עזים, שאינם נוחים לתיקון ולהעלאה, ואדרבה, הם מפתים את הנפש לעזוב את המרכז ולהשתקע בתוכם; כך שלא יפעל מרכז-הנפש בתוכם לתקנם, אלא שיפעלו הם בו לשאוב אותו אליהם ולינוק מכוחותיו. כפי שנראה להלן, אלה הם בחלקם כוחות של נוחיות, של אינרציה, כעין כוחות-כובד. ובחלקם אלה כוחות של פיתוי פעיל, של משיכה ובליעה.
    מדוע זה כך? מדוע קיימים כוחות כאלה של סתירה וערעור?
    מסתבר שיש כוונה וחכמה בארגון המציאות דווקא כך.
כי השהייה-בתוך-המרכז יכלה אולי להיות תמימה ושלווה, ללא “דעת-טוב-ורע”, כלומר ללא דעת-רע, ללא התגברות על כוחות הפוכים. אבל אז לא היתה בה מודעות לעצמה, ולא היו בקיומה יתרון-מעלה ועלייה. הכל היה אז סטאטי. מסתבר שהמציאות מאורגנת בחכמה עילאית כך, שהשהייה במרכז תצטרך להיות דווקא תוך התמודדות מול אפשרויות אחרות והפוכות, ולכן המרכז יהיה מודע ודינאמי, ותהיה בו התקדמות ועלייה נצחית.
    היציאה. על כל פנים, הירידה הראשונה אל תוך המציאות היא לצידה הנוח, הקל. כעין גלישה במורד, כעין כניעה נעימה לכוחות האינרטיות והכובד (גם במציאות הפיסית, נוח לשבת ועוד יותר נוח לשכב; אבל קימת האדם על רגליו מדי בוקר היא התגברות על כוחות הכובד).
    הפיזור. במקום החדש והנעים יש הרבה “אטרקציות”, הרבה נקודות-משיכה. “מרתק” לעוף מפרח לפרח, לינוק צוף מכולם. האדם מתפזר בין גירויים, בין פעילויות. כמה כיף.
    השיעבוד. עבור מי שלא התעשת עד כה, שלא נזכר במרכז ושלא למד לחזור אליו, עבורו נכנס לתמונה השלב הבא: מופיעים הכוחות המשעבדים, הכולאים. כבר הנוחות והפיזור שמקודם – היו בית-כלא עדִין; אבל זה לא היה מודע עדַיין. ואילו כעת כבר יוצאים הכוחות המשעבדים לפעולה גלויה, וכבר אינם מסתתרים מאחורי נוחיות. כבר לא איכפת להם להיות לא-נחמדים. האדם נעשה מכור לפעילויות שלו. שבוי ומשועבד לפעילויות, לסיפוקים, לכסף, לכוח. וכבר מרגיש לא נוח, נמצא במצוקה גוברת.
    אבל גם בשיעבוד עדיין אפשר להתרצות. גם בו יש נוחיות, מסוימת, אם כי אבסורדית. “קצת” לא נוח לי, אבל אני מרוויח “מתחת לשולחן”: גם לא להילחם זה נוח. מישהו אחר נלחם. מישהו אחר מחליט בשבילי. בקיצור: קשה, אבל אפשר לסבול.
    על כן בא השלב הבא: ההשמדה. כאן כבר אי-אפשר לסבול. מסתבר שכוחות הנגד אינם עוצרים בשיעבוד, ועוברים להרס והשמדה. האדם מרגיש חנוק, הרוס, מאוים. כעת חייב המשועבד לגייס כוחות פנימיים ונסתרים. כעת הוא חייב להתמודד ולהילחם. זאת מלחמה על הקיום! כעת חייבים גם לצעוק. חייב להיות כוח שמעבר, שיציל! עצם המצוקה מפנה אליו.
    ודווקא שם בעומק התהום עשוי האדם לגלות את בסיסו העצמי! להיות הוא-עצמו! לחזור אל המרכז העצמי הנשכח – הנפלא, האלוהי, הפתוח תמיד אל מעבר לו, פתוח אל ה”אתה” הנצחי, אל ה”אנוכי” הנצחי. זוהי גאולתו; ולמרות שגאולה, בהגדרתה, תמיד באה מעבר לנו, מעבר לכוחותינו ואפילו לציפיותינו הנועזות ביותר – בכל-זאת יש לנו חלק בה: זכינו לה בעצם התכוונותנו והליכתנו לקראתה.

סיכום

תקופת פסח – ספירת העומר – שבועות היא התאמנות והתנסות והתכוונות – אל גילוי הבלתי-צפוי והלא-יאמן, שמעבר לכל התאמנות, לכל כלי, לכל ציפייה ולכל תקווה; אלא שעצם העובדה שפסח מופיע בלוח מחדש כל שנה, מאמנת אותנו להתכוון ובכל זאת, להתכונן אליו, אל הבלתי-צפוי, שכאשר הוא מופיע הוא בכל-זאת בלתי צפוי, “פתאומי לעד” (אלתרמן).
   ואילו לאחר הופעתו באה ספירת העומר: הגילוי בעצמו מושיט לנו יד ומראה לנו דרך לחזור אליו, ולו גם דרך זרועת קשיים. לכאורה מסלול מסודר, ספירה שיטתית. ובאמת: תקופה של מורדות ומעלות, בלבולים והתבהרויות, תעיות ומציאות-דרך. ובסוף הדרך: הארה שנייה, כעין זאת שהיתה בתחילה – אבל כבר הרבה יותר “שלנו”, “מצידנו”.
    וגם בעבודה האישית, אחרי כל הארה-ראשונה אין להתפלא אם באה תקופה של אבדן-דרך ובלבולים. אדרבה, חייבת לבוא תקופה כזאת. שכן ההארה הראשונה עדיין לא שינתה את המבנה האישי שהיה אמור לקלוט אותה: עדיין הוא מלא הרגלים-של-חושך: היסטוריה שלמה של פצעים ופגעים, של תגובות ילדותיות, של התנהגויות לא-נכונות, של רצונות מוטעים. האור לא יכול להחזיק מעמד בסביבה כזאת, והוא נעלם לפי-שעה. מצד אחד האור כביכול הסתלק (רק כביכול, כי באמת הוא “בסביבה”, הוא “מקיף” ומוכן להתגלות), מצד שני המערך היציב של תקופת החושך נזדעזע על ידי חשיפתו לאור, והריהו פולט מתוכו הרגלים ישנים הנלחמים על חייהם. כמובן שיש לצפות לבלבול רב ולחושך עוד גדול מקודם, ולנסיונות “לשוב למצרים”. אבל זה כבר לא ילך. אין דרך חזרה. ראשית, המגע עם האור השאיר רושם שאין למחוק אותו; שנית, כאמור, האור  שהסתלק עדיין מקיף ומדריך.
    ופתאום, באופן לא-צפוי, מסתדר סדר חדש. ואנו מוכנים לשובו של האור הראשון.

***

וזהו? סוף המסע? “והם חיו מאז באושר ועושר עד היום הזה”?
הממ… לאו דווקא. עוד יהיו נפילות, כדי לבנות כלים מתאימים עוד יותר. אבל על זה בשלושת החדשים הבאים: תמוז, אב, אלול.

__________________________________________________________

   1. המקורות לארבע הדרגות האלה:
המהר”ל מפראג (“נצח ישראל” פרק א’) מדבר על שלש בחינת בגלות: א. יציאה או העתקות מן הארץ, ב. פיזור ג. שיעבוד. הרמח”ל (“מאמר הגאולה”) מדבר על ארבע בחינות של גלות, אבל הוא מדבר בעיקר על השרשים הרוחניים שלה: “ארבעה קלקולים”. שהם: א. הסתר פני ד’ וצמצום אור השכינה – מה שמביא לעצם הגלות, ההעתקות מן הארץ; ב. התגברות כוחות הטומאה. ג. השתעבדות חלקים מן השכינה עצמה לשלטון כוחות הטומאה. ד. גזרות, רדיפות, שבי, רציחות.  
ייתכן מאד שגם המהר”ל וגם הרמח”ל אינם מתכוונים לניתוח היסטורי, אלא לבחינות, לאספקטים של מצב-הגלות. אבל ניתן לראות את הגלות גם על ציר הזמן, כמורכבת מארבעה שלבים או דרגות של שקיעה.
לפי הראייה ההיסטורית, יהיו גם ארבע לשונות הגאולה של חז”ל לא ארבע בחינות בלבד, אלא ארבעה שלבים של גאולה: כמו למשל, יציאת מצרים, מעבר ים סוף, סיני, כניסה לארץ-ישראל.

__________________________________________________

ד”ר דניאל שליט- תושב קדומים, הוגה דעות חדשני, עוסק במוסיקה ופילוסופיה ובשאלות קיומיות בין התרבות הכללית להגות היהודית.