לתקופות השנה
על מבנה השנה העברית
פרק רביעי: הדרך הגדולה (ב)
תקופה שניה – קיץ: תמוז, אב, אלול
דניאל שליט
כשם שעיקרה של תקופת האביב היה החסד והגילוי (אמנם, היא כוללת תקופת הסתר יחסי – ספירת העומר – אבל גם זאת רק לצורך הכנת גילוי נוסף) – כך עיקרה של תקופת הקיץ הוא סילוק-האור, החורבן, האבל. אומנם בסוף התקופה הזאת מתחדש אור גדול – אורו של תשרי, אבל תשרי למעשה כבר נמצא מעבר ל”שלישיית החדשים” תמוז-אב-אלול. השלישייה עצמה היא זועמת וזועפת, וגם בסופה, באלול, אין בה חג ממש אלא “רק” התבהרות, תקווה, כיוון, דרך. אכן, ה”רק” הזה, אחרי חדשים כל-כך קשים, הוא הרבה מאד.
נכון שמוזר לומר על חודשים שטופי-שמש כתמוז ואב שהם זועפים, מסולקי-אור, אולי אפילו חשוכים. האין הם לוהטים מאור ומחום? – כן, אבל עבורנו, המוגבלים, אור וחסד הם רק מה שאנחנו יכולים לסבול ולקלוט. כל סטייה מזה, אם לצד החושך הקודר או לצד האור העז, הוא עבורנו כאב עד מוות. צל בקיץ הוא חסד כמו אור וחום בחורף. הצמצום שצמצם אור האינסוף את נוכחותו בעולמנו הוא עבורנו חסד, שכן רק הוא מאפשר קיומנו המוגבל, ולתוך אותו קיום הוא מתגלה – גם כן באופן מוגבל (וראה ספר התניא, שער הייחוד והאמונה, פרק ו’). ולכן, חדשי תמוז ואב הלוהטים הם הסתר וסילוק של חסד ההגנה, הסוככת עלינו ביתר חדשי השנה. אנו נעשים חשופים (במקצת) ליסוד האש, וקשה לנו הדבר.
וכמו בשלישיית-החדשים הקודמת, ניסן, אייר וסיוון – כך גם כאן, האופי הכללי של שלשת החדשים האלה, תמוז, אב ואלול, מגיע אלינו בכמה שכבות ומהדורות: טבע, חקלאות, היסטוריה, תורה.
טבע. לאחר תקופת-קיץ נוחה יחסית, מגיע כעת הקיץ הקשה, תקופת תמוז-אב הלוהטת, היבשה בהרים והלחה בשפלה. הצמחייה כולה מתייבשת ונחרכת.
חקלאות. תקופת המתנה, לאחר הקציר ולפני האסיף.
ישראל. לאחר מתן-תורה, בו’ בסיון (בסוף השלישייה הקודמת) עלה משה רבנו להר-סיני למשך ארבעים יום, לשם קבלת התורה. העם נותר לרגלי ההר תחת רושם ההתגלות, אבל לאט לאט פג הרושם, נתגברו קולות הספק והמשיכה לחזור למצרים – עד שבי”ז בתמוז ארעה הנפילה: חטא העגל. כעת באו ארבעים ימי התבודדות של משה, ימי הסתר-פנים של השכינה, ימי חרטה של העם – עד לא’ אלול. אז עלה משה לבדו, והפעם עם שני לוחות מעשה-ידיו-הוא (ולא כלוחות הראשונים, שניתנו לו על-ידי הבורא), ובמשך ארבעים יום נוספים זכה לקבלת התורה בפעם השנייה. מתוך ארבעים יום אחרונים אלה, עשרה ימים נכנסים אל תוך חודש תשרי, ומגיעים עד העשירי בו, הוא יום הכיפורים: וזה הוא יום הורדת הלוחות השניים.
אם כן, תקופת הקיץ, תקופת תמוז, בנויה משלוש פעמים ארבעים:
ארבעים ימי התגלות (רובם בסיון, ובתמוז הם מגיעים עד י”ז בו);
ארבעים ימי נפילה, הסתר-אור, כעס וחרטה (המחולקים לשנים: עשרים יום מי”ז תמוז עד תשעה באב, שהוא שיא הירידה – ועשרים יום אחריו);
וארבעים ימי התגלות חדשה (המחולקים לשלושים ימי הכנה – אלול – ועשרה ימי התגלות – תשרי).
הלכה. ואכן, המבנה ההלכתי הוא: כעבור ארבעים יום מחג השבועות – ביום י”ז תמוז – צום, והתחלת תקופת בין המצרים, עד לתשעה-באב. בתקופה זאת הולכות ומתרבות הלכות של אבל ההולכות ומחמירות עד לשיאן, שהוא יום-השפל, ים-הדמעות, ים-המלח של השנה, צום ט’ באב. י’ באב – עדיין שייך לאבל ונוהגים בו איסורים מסוימים. ואילו שבוע לאחר מכן – יום אחד של הקלה והתבהרות, ט”ו באב: אין אומרים בו “תחנון” שהוא וידוי על חטאים, ויש בו קצת מנהגי שמחה.
ט”ו באב, מבחינת הטבע, הוא יום-מפנה מן הקיץ אל החורף. המפנה הוא כמעט בלתי-מורגש, ולכאורה הקיץ נמשך בכל עוזו. אבל אבותינו חשו ידעו שביום זה “תש כוחה של חמה” (תענית לא, א) – ועל-כן “פסקו לכרות בו עצים למערכה” (שם, ל’, ב), כלומר לאש שבמקדש ( – מפני שהשמש ש”תש כוחה” אינה מייבשת עוד את העצים הכרותים למזבח, ועלולים להיכנס בהם תולעים ולפוסלם).
ובקצה ההפוך של השנה, במרחק ששה חדשים בדיוק, שוכן ט”ו בשבט, שגם הוא יום מפנה – הפוך, מן החורף אל הקיץ; גם הוא כמעט בלתי-מורגש, אבל מורגש מספיק כדי לקבוע בו את ראש השנה לאילן, כפי שיוסבר במקומו.
ולשני ימי-המפנה הבלתי מורגשים יש סימנים בולטים בשטח – בשניהם השדה לובש לבן: ט”ו באב הוא זמן פריחתם הלבנה של החצבים, ובט”ו בשבט, כידוע, השקדייה פורחת.
***
אחרי ט”ו באב חוזר “קו השנה” למקומו השפוף, המתאים למצב הכללי הירוד של חודש אב – וזה עד ראש חודש אלול.
אלול הוא חודש התפייסות. עננים ראשונים מופיעים, התרככות במזג האויר הקשה; אלול הוא “חודש הרחמים והסליחות”, תוקעים בשופר בכל בוקר עם סיום תפילת שחרית, אומרים “סליחות” עם שחר בכולו לפי מנהג הספרדים, ולפי מנהג האשכנזים – לקראת ראש-השנה.
***
פנימיות. אחרי כל התיאורים של מה שקורה, של הנפילה בתמוז-אב, של החורבן והאבל, השאלה הפנימית היא: למה?
הרי בפסח הוּצאנו ממצרים ללא “כלים” מספיקים לקבלת-אור; הכנו כלים, קיבלנו בשבועות הארה שנייה, הפעם לתך כלים מוכנים. אם כך הכל בסדר, ולמה הרבעון הבא כולו נפילה? מה קרה? איפה הבעיה?
***
ובכן, סיפור עגול ומוגמר היה אפשרי, לו היתה הדרך סופית. כמו למשל, הדרך ללימוד נהיגה במכונית: תחילה באה ההתלהבות הראשונית מן הנהיגה, אחרי כן זמן אפור של לימוד ותרגול: הסתגלות למנוע, להילוכים, לדוושות, לסיבוכי הכביש והתנועה, ולבסוף: נהיגה טובה וחלקה. העניין נגמר. גם כאן יש מקום לשיפורים, אבל סוף-סוף הנהיגה נעשית אוטומטית והתודעה עוברת לפעילויות אחרות, כמו ליעדי הנסיעה.
אבל כאן הדרך לא יכולה להיות פשוטה וסופית, כי מה שאנו קוראים כאן “אור” הוא – אינסופי, ולכן גם ההסתגלות אליו תיתכן רק עוד ועוד, בהדרגה ובשלבים. כל התקרבות נוספת אל האור חושפת פגמים נוספים, ולכן מביאה לירידה נוספת – כדי לתקן. בשלבים מתקדמים של הדרך הזאת כבר ברור שהירידות והנפילות אינן עונש ומטרד, אלא חלק מן הדרך; ובשלב עוד יותר מתקדם, כמו אצל צדיק – כל חייו הן ירידות ועליות. “שבע ייפול צדיק וקם” (ראה תניא, מבוא הקרוי “חינוך קטן” ל”איגרת התשובה”). הצדיק יודע ידיעה חיה, שלכל גילוי יש הקדמה הכרחית שהיא מצב של נסיגה, “השתחוויה”: אי-ידיעה, שתיקה, המתנה, הקשבה. לכל דיבור חייב לקדום שלב של אילמות, וכך מפרשים בתורת הסוד את סוד ה”חש-מל” – לכל “מל” (מלל, דיבור) – קודם “חש” (שתיקה) (בעקבות מדרש חז”ל חגיגה יג ע”ב: מאי חשמל? חיות קודש ממללות… עתים חשות עתים ממללות…)
זה החוק הכללי. כעת לעניין שלפנינו: מדוע התרחשה הנפילה של תמוז-אב?
אפשר לומר שהארת הר-סיני, הארת שבועות, לא היתה סתם חזרה על האור הראשון, כעין סגירת מעגל, אלא היא יציאה לדרך חדשה: היא אור חדש, הארה פנימית יותר מאשר הארת פסח. ראשית, כמובן, משום שהיא כבר מכוונת ומיועדת לפנימיות, לכלים שהיא כבר מוצאת לפניה. אבל למעלה מזה: היא גם הארה שיש לה דרישות ותביעות; היא הארה מצַווָה. ההארה הראשונה היתה רק כוח מניע, מעין מנוע חיצוני: מחלץ ומזיז ממצרים קדימה, לדרך. אבל הארת הר-סיני היא כוח מניע במובן אחר, לא פיסי אלא רוחני: היא כוח המצווה והתובע רמה גבוהה יותר של התנהגות ושל אחריות. (אפשר גם לומר, שהארה זאת באה ממקום גבוה יותר, מקום פנימי יותר – במצַוֶה עצמו. יש לו עניין פנימי ועמוק באופן התנהגותו של האדם, כהקדמה ליחס פנימי של קשר, של אהבה, של אינטימיות, של קירבה (“אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת” – הברכה השניה שלפני קריאת שמע).
והנה הכלי שנוצר כמענה להארת פסח, אפילו לו היה מתוקן לגמרי, לא היה מתאים להחזיק בהארה החדשה; עם הארת חג השמועות מתגלים בו פגמיו הנסתרים יותר, שאותם באה ההארה החדשה לקרוא לתיקון. לכן הוא נשמט ונסוג למקום שהוא לכאורה זה שמלפני התיקון – למצב-מצרים, לעבודת העגל. והפעם יש בנסיגתו זאת גם יסוד של חטא, שהרי היא באה לאחר ולמרות גילוי הרצון העליון. לכן גם הסתלקות האור שתבוא כעת תישא אופי של עונש, וזהו אופיים של חדשי תמוז ואב, שמיסוד האש (בניגוד לתקופת הספירה, שלא היה בה יסוד של עונש, של הרחקה, אלא אדרבה, של עזרה, המעטת אור על מנת לגבש כלים).
התורה מביאה לישראל, ודרכו לעולם-האדם, את ממד הציווי, המביא איתו מעגל שלם של מושגים: טוב ורע, חטא, עוון ופשע; מזיד ושוגג; תשובה, חרטה, תיקון, סליחה, כפרה. זהו חידוש שהיהדות מביאה לעולם, שעד אז, כעולם מיתולוגי, היה כמעט ניטרלי מבחינה אתית-מוסרית. יש אמנם “אתוס” בעולם המיתוס, יש התנהגות רצויה ולא-רצויה. אבל ההתנהגות הרצויה בנויה על הליכה בדרכי האלים; והאלים עצמם הלא הולכים באינסוף דרכים, כולל תחרות, קנאה, חמדנות, גניבה ורצח; יותר מאשר מדריכים ומתקנים, הם בעצם משקפים את תת-ההכרה של האדם הזקוקה לתיקון. המוסר, כפי שהיהדות מביאה אותו לעולם, עומד גם מעבר לאלים, גם מעבר למלאכים: “אלוהים ניצב בעדת אל בקרב אלוהים ישפוט”. המוסר שופט את ההוויה המיתולוגית כולה. אולי זוהי הסיבה השרשית להתנגדות לישראל.
בהתאם, יציאת ישראל ממצרים יש לה שני שלבים: השלב האחד הוא היציאה הפיסית. אבל בסיני מתרחשת יציאה נוספת, והיא היציאה האמיתית, המהפכה האמיתית: מעולם של יש לעולם של ראוי. מעולם של עובדות ומעשים לעולם של ערכים המצוּוִים על האדם: וזוהי יציאתו-לאור של האדם במדרגתו האמיתית. “אתם קרויים אדם”: כמובן, כחיל-חלוץ בלבד, כמעבדת קידום לאדם כולו. מישראל יצא עניין הציווי המוסרי אל הנצרות, אל האיסלאם ואל העולם כולו.
וגם העונש אינו כעס ונקמה סתם, אלא תיקון, תרומה לשכלולו הנוסף של הכלי: כעת נוספים לו לכלי גם הממדים הפנימיים: הכרת החטא, החרטה, התשובה, הגעגועים, שכולם כלים פנימיים, אישיים יותר, ולכן, תקופת ההסתר הארוכה יותר )שמונים יום ממעשה העגל עד להורדת הלוחות השניים ביום הכיפורים) מבשילה פגישה מוכנה יותר – בתשרי: כעת הכלי עצמו מעוצב בידי המקבל, בידי האדם, ולא בידי הנותן: “פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים”…
העבודה האישית
גם אחרי שחזרה ובאה “הארה” שניה, לאחר העבודה, התעייה והחיפוש הראשונים, יש צורך בעבודה נוספת. גם אחרי שהמוסיקאי יודע כבר לנגן באופן שוטף, יש מקום לעבודה, ויותר נכון: דווקא אז מתחילה העבודה האמיתית העמוקה יותר. קיימות “כיתות-אמן” (“master-classes”). אליהן מתקבלים רק כאלה שכבר יודעים לנגן היטב. אבל התיקון שהם מיתקנים על-ידי ה”מאסטר” הוא פנימי ועדין יותר.
מניין ידע האדם שהוא צריך תיקון נוסף? רק מנפילתו החוזרת. אחרת יחשוב שכבר הוא מושלם, שהכל בסדר. ואם יאמר: אם כן, מה הועילה לי כל עבודתי? שוב נפלתי לאותו מקום? – לא יצדק בטענתו. הוא לא נפל בדיוק “לאותו מקום”. ראשית כל הוא נפל למקום הרבה יותר גרוע (תשעה באב הוא נפילה עמוקה מספירת העומר. הפעם גם אין ספירה לצורך התמצאות. הזמן עומד מלכת. הנפילה נדמית כנצח. (אבל זה מפני שהוא נגע באור יותר גבוה, לכן נחשפו פגימות עמוקות יותר, והנפילה היא לצורך תיקון עמוק יותר).
ושנית, הוא לא נפל לאותו מקום, כי הוא עצמו כעת שונה, לאחר שתיקן את עצמו תיקון ראשוני. כי האור שכבר קלט זה פעמיים, הפך במידה מסוימת לחלק ממנו, ומשמש לו כעת מדריך, גם אם מדריך נסתר, שאינו ניכר בתודעה מלאה; הוא הפך ל”אור מקיף”, שבכל-זאת מדריך ומכוון. במובן זה, רק כעת היה מותר לו ליפול למקום כה עמוק, כי כעת יש מי שייפול וגם יקום.
***
חורבן ואבל. תמוז ואב הם חדשים של הרס וחורבן, של אבל, על מה שהיה ונחרב, על מה שהופיע ונסתלק.
כל יחיד יש לו בחייו תקופות של הריסה ושל חורבן ושל אבל. כבר אין “ספירה” המקשרת אל ההופעה הבאה; האבל הוא עוטף ומקיף ומוחלט. בזמן שמגיעים לקרקעית, אין תחושה של קשר לעתיד.
אבל בכל-זאת, האבל המוחלט נמשך רק יום אחד; ותקופת האבל הרחבה יותר “בין המצרים” – רק שלשה שבועות.
***
ביום תשעה באב יש תחושה מוזרה של חג. (תשעה באב “נקרא מוֹעֵד”: אין אומרים בו את תפלות הוידוי מסוג “תחנון”, וחז”ל דורשים כך את הפסוק באיכה “קרא עלי מועד”.)
דווקא כשמגיעים לאבל המוחלט, לויתור על כל מה שהיה ואיננו עוד, ייתכן – אין הבטחה כזאת, אבל ייתכן – למצוא דווקא שם אור נסתר.
האדם מפסיד קניין אחרי קניין, אנחה משברת חצי גופו או כל גופו. בוכה הוא, מתייפח, תולש שערות ראשו, מטיח ראשו בכותל… כוח-התנגדותו אפס, ליבו מת בקרבו… אין הוא מעז לקרוא בשם אלוהים, אבל נשמתו קוראה אליו משאולה. ואז, דווקא אז, יש אשר ייגלה פתאום לאדם אופק רחוק, משונה ונפלא, כוכב שלא מעלמא הדין, מעיין אשר היה סתום וחתום באיזו פינה שמעמקי הנפש נפתח פתאום ומשקה את מדבר היאוש. (הלל צייטלין, “על גבול שני עולמות” ע’ 86, מתוך מאמר על המבקר היהודי-רוסי לב שסטוב).
מהיכן האור הזה? אולי מדובר בחושך עצמו, שהוא אור שנתעבה ונדחס, כמו בחור שחור; אור השכינה עצמה דחוס ולכוד וכלוא שם: “כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם”.
אבל אולי מדובר לא באור הפנימי, שכן זה נתעוות ונעשה לכלא; אלא באור אחר – מקיף או שורה, שאין לפניו כלל חורבן, אלא שורה בכל.
“כי אסק שמים – שם אתה, ואציע שאול – הנך”. ואומר המדרש החסידי: כל עוד עולים אל השמים, אל האור והטוהר, מתוך מאמץ והידרכות – תמיד מגלים שהאור עדיין “שם”, רחוק, בלתי-מושג, “טרנסצנדנטי”. אבל בויתור הגמור, בנפילה הגמורה, דווקא שם מגלים את הקירבה “הנך”. אפשר לנוח בתוך החושך והנפילה, מפני שמגלים שגם “חושך לא יחשיך ממך וכחשיכה כאורה”. ובמונחי החסידות, דווקא שם שורה אור “העצמות”, שמעבר לכל צמצום.
***
ובתום הירידה הגדולה, מתחיל להפציע אור ונראה כיוון הליכה. דווקא תקופת הירידה הפכה לתקופה של התחזקות ובניין.
מי שגילה את האור במעמקי החושך, יכול כבר לשוב ולגלות אותו בטהרתו, כפי שהוא מעבר לחושך, ולאחד בזה את שני האורות.
***
עונש והיטהרות. כבר אמרנו לעיל שימי בין-המצרים אינם רק זמן של אבל סתמי, אלא נושאים תודעה של אשמה ועונש.
התודעה המערבית העכשווית, מצד אחד אינה אוהבת את נושא האשמה. היא כופרת בקיומה של אשמה כמציאות ממשית, ומוכנה להודות רק ברגשי אשמה, כמציאות פסיכולוגית – כדי להיפטר מהם. האדם לדידה, זך וזכאי, נושא זכויות מיום הולדתו (ס. יזהר – “על החינוך לערכים”). את הדיבור על אשמה תופסת התרבות המערבית כמעין קונספירציה לדיכוי האדם.
אולי מוצדקת ההתערות הזאת מאשמה בתרבות הנוצרית, מאחר שבנצרות האשמה היא כבדה, יסודית וחסרת-תקנה – החל מחטא אדם הראשון כפי שהיא מבינה אותו – ואין להיוושע ממנה אלא בחסד הניסי של הגאולה על ידי ישו. הגאולה מן החטא אינה על ידי תשובה ומעשים טובים, כלומר, בידו של האדם, אלא על ידי פעולה מעין-מאגית – הסקרמנט, אכילת הלחם והיין כבשרו ודמו של ישו. הנצרות אכן השתלטה על נפש האדם ואולי גם דיכאה אותו על ידי האשמה הכבדה שהטילה עליו; לא ייפלא שהזמן החדש השליך מעליו את עבותות החטא והתחבר מחדש אל תרבות יוון העתיקה החפה-מאשמה.
מצד שני, מלא איש המערב רגשות אשמה ויורה טילי האשמות לכל עבר. מכיוון שאין לו תפיסה מסודרת של האשמה, הופכת האשמה לרקע תמידי המעכיר את הנפש, למחלה ולסבל.
לוח השנה העברי מלמד אותנו, שדווקא מעלת האדם, כושרו המוסרי, נושא איתו בהכרח את הנגטיב שלו – את אשמתו, כאשר אין הוא עושה את הטוב. הרע שעושה האדם יוצר מציאות חדשה, מואפלת ועכורה, וכעין כובד, הן בנפשו שלו והן בעולם שמסביבו.
לפי חכמת המזרח, מעשי הרע שהאדם עושה, כגון מעשי אכזריות, נרשמים ונקבעים בזיכרון הרוחני העולמי (ה”אקאשה”), וחוזרים אל העושה, ה”פוגש” אותם כבאים אליו כביכול מבחוץ. הוא נעשה כבול למעשי-ידיו. חוקי הרע והאשמה, לפי המזרח, הם חוקי-הוויה יסודיים (קארמה).
אלא שהתורה מביאה איתה לא רק את תודעת החטא ומשאו, כמו חכמת המזרח והנצרות, אלא את אפשרות השחרור – התשובה. וגם לתשובה יש סדר הכרחי: תודעת החטא, חרטה, תיקון, קבלה-לעתיד, במידת הצורך – מירוק; ואחרי-כן – סליחה, כפרה, טהרה.
***
היום, אחרי שהתרבות המערבית “כפרה באשמה”, הגענו למצב שהאדם יכול להמשיך לחיות חיים שאין בהם אשמה, אלא לכל היותר – טעויות, חוסר-דעת, ignorance, כמו שאומר המזרח.
אבל הוא יכול לבחור לקבל על עצמו אשמה – במידה שהוא מסכים, מעוניין בזה, כאשר הוא תופס שזוהי התקדמות מוסרית. לא מוסד מבחוץ, לא שופט ולא כוהן-דת מצביע עליו באצבע מאשימה. הוא עצמו בוחר ומקבל להיות שופט על עצמו. אבל אם הוא עושה זאת בדרך היהדות, אין זאת אשמת-נצח אשר לא תימחה לעולם, אלא דווקא דרך להיטהרות ולתיקון.
היום, בהרבה מן הדרכים הפסיכולוגיות המוצעות לטיהור. יש המציעים כעין תרגילים בדמיון-מודרך לשם סליחה לכל מי שפגע במטופל, ובייחוד לשם סליחה לעצמו.
אבל נוסחאות כלליות של סליחה אוטומטית לא יעזרו, בייחוד אם הן נועדו רק להקל על המשא הנפשי או לרפא מחלות פיסיות.
הדרך היהודית היא לדון את עצמו ואת הזולת ביושר. תחילה להודות בחטא ולקבל אותו; אחרי-כן, אחרי מידת הדין באה מידת הרחמים; זאת אינה “סליחה” נוצרית פורמאלית, אלא נקודת-מבט חדשה, גבוהה יותר, הרואה גם את החטא – אבל גם את לימוד הזכות עליו, כגון: החוטא היה מוגבל, לא ידע את המציאות, לא ידע שזהו חטא, לא הבין את משמעותו. ויש רחמים מעל רחמים עד למבט העליון הרואה אך טוב, “לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא” (זוהר).
***
תשרי הוא חזרת האור בתור אור-שמעבר, שמעבר לכל, שמעבר למלים, מעבר לזמן, מעבר להיסטוריה. וכפי שאפשר לראות בתשרי שכולו בניין – דווקא האור שמעבר לכל הבניינים בונה מבנים מפוארים ומאירים.
סיכום ששת חדשי עונת הקיץ
תקופת האביב:
1. ניסן – מואר ע”י חג הפסח.
2. אייר – מואפל יותר: עיקרו הוא ימי ספירת-העומר, ימי-מתח ודין.
3. סיון – שוב חודש מואר, ע”י חג השבועות.
תקופת הקיץ:
4 – 5. תמוז ואב – שני חדשים “מואפלים”, שבמרכזם תקופת בין-המצרים מי”ז תמוז ועד תשעה באב.
6. אלול – מביא התעוררות המקשרת ומביאה אל החודש השביעי, תשרי.
תבנית שבעת החדשים הראשונים היא, אם-כן:
מואר-מואפל-מואר, מואפל-מואפל, מכין – מואר ביותר. או:
מואר-מקשר-מואר, מואפל-מואפל, מקשר – מסכם.
והתבנית מתאימה לתבנית המופיעה בתורת הסוד:
חסד-גבורה-תפארת, נצח-הוד, יסוד-מלכות (ראה הסבר לעיל בחלק א’).
__________________________________________________________
ד”ר דניאל שליט- תושב קדומים, הוגה דעות חדשני, עוסק במוסיקה ופילוסופיה ובשאלות קיומיות בין התרבות הכללית להגות היהודית.