מים אחרונים

מים אחרונים

תקציר מתוך שיחה של הרב דני סגל, כחלק מסדרת הרצאות בנושא “מזון למחשבה”.

כתיבה: נועם והדס ילינק

המקור לחובה ליטול ידיים בסיום הארוחה מופיע בגמרא, במסכת ברכות (דף נ”ג ע”ב):
“והתקדשתם- אלו מים ראשונים, והייתם קדושים- אלו מים אחרונים.”
הגמרא לומדת מהפסוק “והתקדשתם והייתם קדושים” (ויקרא כ’, ז’) את החובה ליטול ידיים לפני הסעודה ובסופה. ההתקדשות הכפולה המופיעה בפסוק מתפרשת על ידי הגמרא כנטילת ידיים.

הרמב”ם (משנה תורה הלכות ברכות פרק ו) מציין כי ישנן סוגים נוספים של נטילות ידיים בסעודה. בנוגע למים אחרונים הוא כותב: ” כל פת שהמלח בו, צריך נטילת ידיים באחרונה, שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו ויסמא. מפני זה חייבין ליטול ידיים בסוף כל סעודה, מפני המלח. ובמחנה פטורים מנטילת ידיים בתחילה מפני שהן טרודים במלחמה, וחייבין באחרונה מפני הסכנה. “

מתוך דברי הרמב”ם ניתן לשים לב שהדגש אותו הוא שם על מצוות מים אחרונים הוא בריאותי – “מפני הסכנה”. המלח שנהגו לטבל בו את המאכלים קרוי מלח סדומית, והוא עלול להיות מסוכן אם הוא בא במגע עם העיניים ואף לגרום לעיוורון. על כן בסיומה של כל סעודה  יש ליטול מים אחרונים, מתוך החשש שמא מצוי בלחם מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית. דין זה תקף אף אם האדם נמצא בעת מלחמה, מחמת הסכנה לאדם האוכל.

כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך ( אורח-חיים קפא, א’): “מים אחרונים חובה.” המחבר איננו מפרט אלא פשוט אומר שזוהי חובה.
המשנה ברורה מנמק את פסיקתו של השולחן ערוך. הטעם הראשון שהוא מביא נוגע לכבוד ברכת המזון. הידיים בסיום הארוחה הן מזוהמות מן האכילה ופסולות לברכה. הטעם השני הוא טעמו של הרמב”ם, החושש למלח סדומית או מלח הדומה לו שעלולים לגרום לסכנה, לפי טעם זה אף אם הידיים אינן מזוהמות עדיין קיימת החובה ליטול אותן בסוף הסעודה.

במסכת יומא (דף פ”ג ע”ב) מובא סיפור ארוך ומוזר (בתרגום חופשי):   רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי היו מהלכים בדרך וחיפשו מקום להתאכסן. כשהגיעו לבית מלון, אמר להם בעל המלון שקוראים לו ‘כידור’). אמר רבי מאיר שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר “כי דור תהפכת המה” (כיון שרבי מאיר היה לומד משמו של האדם את אופיו, הוא הבין שאותו בעל מלון היה רשע, שהרי כתוב “כי דור תהפוכות המה”, ושמו של אותו בעל מלון היה “כידור”). רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו בידי בעל המלון את כספם – כי היה ערב שבת – והאמינו ביושרו, אבל רבי מאיר חשד בו ולא הפקיד בידיו את כספו. הלך רבי מאיר והחביא את כספו בקברו של אביו של אותו בעל מלון. נגלה אליו (לכידור) אביו ואמר לו בא ותיטול כיס מלא מעות שתחת ראשי. למחר סיפר בעל המלון את החלום לר’ מאיר ולר’ יהודה ולר’ יוסי. כדי לדחותו שלא ילך לקחת את הכסף אמרו לו שחלום כזה אין בו ממש. הלך רבי מאיר לשמור על כספו מרחוק עד שיצאה השבת, ובמוצאי שבת לקח את כספו. למחר ביקשו רבי יהודה ורבי יוסי את כספם מבעל המלון, אך הוא הכחיש ואמר שאין בידו מאומה… רבי יהודה ורבי יוסי החליטו להערים עליו, וראו שיש על שפמו של אותו בעל מלון שיירי מאכל עדשים. עלו לביתו כשהוא לא היה שם, ואמרו לאשתו של אותו בעל מלון שבעלה ציוה עליה להחזיר להם את כספם, ואף נתן להם סימן שבצהרים בישלה לו עדשים. אשתו האמינה להם, ומסרה להם את כספם. כשסיפרה לו אשתו את שאירע, הוא כעס עליה ורצח אותה. וזה ששנינו מים ראשונים האכילו בשר חזיר מים אחרונים הרגו את הנפש . מכאן הבינו  כי אילו היה אותו אדם מקפיד על מים אחרונים, ושוטף את שפמו, לא היתה אותה אישה נהרגת. 
הגמרא בעצם מקשרת בסיפור זה בין מים אחרונים למוסריות.

את נושא זה מפתח הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו ‘עין איה’ :
 
“… ולבד הדבר הפשוט של תערובות מלח סדומית האפשרית להמצא כי קורטא בכורא (באחוז קטן ביותר), יש בזה דבר מוסרי נעלה מאד. כי הלא זה חטאת סדום, להיות פונה רק לתאות גופם, ולא פנו ג”כ את ראשי יסודי המוסר המוטבעים באדם הישר “גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה” . והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתם הוא החסד והרחמים. ע”כ מכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתי. תקנו חז”ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידים, שיצויר יפה שהוא אוכל לחם קודש. והוא דומה לכהן משרת ד’, כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים. אמנם אחרי כל הציור המוקדם עושה הטבע את שלו, ולא ימלט שפעל השימוש החושי להפיל את אור המוסרי שבנפש הטהורה. ע”כ אחר האכילה, עוד הפעם תקנו חז”ל מים אחרונים, לשוב אל הקדושה הנאותה. ויפה נבין דברם ז”ל , מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה. כי הראשונים באו להקדים הרפואה קודם שיתעוררו החושים להפסיד את יקר ערכה של מושג היושר הטהור, ע”כ הם מצוה, ולא יאמר עליהם חובה, כי לא נתחייב הדבר בהכרח. אבל האחרונים באים למהר לתקן את אשר בהכרח נתעוות, ע”כ הם חובה. [והתערובות] הזה שבהכרח, נמצא גם בשלם שבאנשים, המונע את תנובת החסד והצדק הראוי לשא ענף ולשאת פרי ברכה בכל נפש יקרה, הם המה המלח סדומית המסמא את העינים, וראוי להעבירם על הפעולות הנמשכות מעצת הנפש ויוצאות בפועל ע”י הידים, לשוב אל הקדושה. והייתם קדושים, כמו שאתם צריכים להיות ואתם מוכנים לכך, בלא עירוב של ההפסד העלול מהתגרות ההתמכרות להנאת החושים. כי הפעולה הקדושה הזאת תקלע מטרתה, להסיר החסרון של הרגשת עצמו יותר מדאי, שהיא חטאת סדום, “לתאוה יבקש נפרד”. כי ההרגשה השכלית מובילה את האדם להשכיל אל זולתו כאל עצמו. ..”

עין איה, ברכות א, מו

בעת האכילה האדם נהנה מן הטעמים והוא שקוע ביצר האכילה. אין איסור ליהנות מן האוכל, אך פעמים רבות בעת האוכל אנו לוקים בעיוורון כלפי מה שנמצא מחוצה לנו. כשהאדם שקוע ביצרו –  אם באכילה או בכל תאווה אחרת,  הוא מתכנס בתוך עצמו ושוכח את הערכים והרגשות הרוחניים המנחים אותו – מתנהג כעיוור.  כתיקון לכך תיקנו חז”ל ליטול מים אחרונים בסוף הסעודה. המשמעות של מצווה זו – אכלתי, נהניתי, אבל אני מסוגל להרים את הראש ולהסתכל מעבר להנאות הרגעיות שלי.

ניתן להרחיב את דברי הרב קוק לעניינים רבים אשר עלינו לשים לב אליהם בנוגע לכל סעודה שאנו אוכלים:
•    האוכל שאני אוכל-  אוכל מעובד או ביתי? אוכל מקומי או תעשייתי?
•    איפה אני אוכל- מה התנאים הסוציאליים של המלצר שהגיש לי את האוכל?
•    האם אדם נכה יכול כמוני להיכנס למסעדה וליהנות מן האוכל?
וכמובן שישנן דוגמאות נוספות.

על כן יש חובה ליטול מים אחרונים. חובה ולא מצווה (כפי שכותב השולחן ערוך). חובה, כי אין אדם שלא נופל בתאווה עצמית בעת האכילה.
בעת שאדם נוטל מים אחרונים- הוא בעצם מכיר בנקודה החלשה שלו. כשהוא נוטל ידיו ומנגב עיניו, הוא מסוגל להישיר מבט אל המציאות הלוקה שמסביב- ולתקן עולם.

__________________________________________________________-

הרב דני סגל- רב היישוב אלון, מלמד במדרשת “עין פרת”.

ההרצאות הקרובות ב”מזון למחשבה”-

o    יום ראשון ד’ שבט 9.1.11  מפגש בנושא “מזון וסביבה”, הרצאה של תמיר לוסקי ולאחר מכן לימוד בושא מחזוריות – יהדות וסביבה בהנחיית הדס ילינק . פרטים נוספים בקובץ המצורף.
o    יום ראשון יח’ שבט 23.1.11 מפגש בנושא “מזון מקומי ופרמקלצ’ר” בהנחיית עופר שניידר.
כל המפגשים בשעה 19:00 ב”זנגביל” רחוב בלפור 8 ירושלים.