סוכה – גירוש מן הבית או חיבוק בצל שכינה?

סוכה – גירוש מן הבית או חיבוק בצל שכינה?

שמו הנוסף של חג הסוכות, חג האסיף, נולד במציאות של חיי טבע שבהם החקלאי המסיים שנת עבודה מגיע לרגע שבו היבול מצטבר בבית. מבין כל החגים החקלאיים אמור החג הזה להיות השקט והרגוע ביותר. בפסח מבשילה השעורה ואתה ממהר לימי קציר. בשבועות בכלל אין עם מי לדבר. אפילו המסורת התחשבה בטרדתו של החקלאי וויתרה על ימי “חול המועד”, כדי שלא ישבות למשך שבוע ממלאכת הקציר והדיש. רק בסוכות, כשמסתיימת העונה, מתפנה האדם לנוח מעמלו. לכן רק ביחס לחג הסוכות אמרה התורה “ושמחת בחגך”.
אולם מסורת ההלכה העמיסה על היום הזה מורכבות גדולה יותר. אמנם מלאו אסמינו בר ויקבינו יין, והבית מלא בשמחת השגשוג. מה עוד נבקש? באה התורה ואומרת: צא לסוכה! או בלשונם של חכמים: “צא מדירת קבע ושב בדירת עראי”. דווקא בשמן שאתה רוצה להתבצר בעוצמה שבנית במהלך שנה שלמה של עמל – מחייבת אותך התורה לצאת אל סוכה ארעית. המבנה הרעוע הזה מסמל יורת מכל דבר אחר את העדר מבצרו של האדם – ביתו.
גם מערכת החוקים התלמודיים שנקשרה למצוות הסוכה מעצימה את הרעיון הזה. “סוכה שגבוהה למעלה מעשרים אמה (=כעשרה מטרים) פסולה”. הנימוק הוא שסוכה חייבת להיות מבנה ארעי. הגובה יוצר את תחושת הביטחון של הכתלים המגוננים על האדם. לכן אל תגביה כל כך. השאר בגבולות נמוכים. כך גם בסכך, שהוא עיקר הסוכה. סכך שנמצא מתחת לתקרה אחרת פוסל את הסוכה. הוא חייב להיות תחת כיפת השמים. אתה, היושב בסוכה, מוכרח לחוש את תלותו של האדם ולרוקן את תחושת הגובה שצברת במהלך שנת העבודה. זהו עיקר סיפורו של חג הסוכות.
אפשר להוביל את סיפור ה”גירוש” הזה לשני מחוזות הפוכים: למחוז של כעס ולמחוז של התרפקות: התחושה הראשונה היא של כעס, של רצון לבעוט ולחזור ל”אני” שבניתי וצברתי במהלך השנה. הסוכה יוצרת מין תחושת גלות שנכפית על האדם ומבקשת לאפס אותו ואת האגו שלו. דווקא כשאתה רוצה להתבסס מזכירים לך בדרך הישירה ביותר שאתה ארעי בעולם. ואם זה לא מספיק – מוסיפים לך את המוזיקה של “מגילת קהלת”, שמזכירה לך את יום המוות ואת חדלונו של האדם בכל מעשיו: “כי הכל הבל”. מחג שכולו שמחה של אסיף וכניסה לבית מבורך, הופך החג להיות ביטוי ליציאה למקום של ארעיות.
יש כאן מעין מאבק כנגד תחושת הבעלות של האדם על רכושו וקנייניו. החורש וזורע בדממה שזוכה לקצור ברינה מרגיש אדון על כל מעשיו. המסורת הזו באה לרוקן את האגו ולהעמיד את האדם היוצר תחת שמים הכופפים את קומתו. התלמוד (בבלי סנהדרין לח ע”ב) תיאר את האדם הזה בצורה פנטסטית:
אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר (דברים ד לב)” למן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים”, כיון שסרח – הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר (תהלים קלט ה) “אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך”.
אמר רבי אלעזר: אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה שנאמר, “למן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים”, כיון שסרח  – הניח הקב”ה ידו עליו ומיעטו שנאמר “אחור וקדם צרתני” וגו’

שתי הדעות רואות את האדם בעוצמתו: הראשונה רואה את האדם כמי שממלא את כל מרחב היקום: מסוף העולם ועד סופו. השנייה רואה את האדם כמי שממלא את כל החלל – מקצה השמים ועד קצה השמים. החיבור של שתי הדעות הללו יוצר את מרד הנפילים המושלם. אדם שהוא אדון הכל. הריבון המוחלט. הוא מגיע עד הרקיע ומלוא כל הארץ אדנותו. המדרש מתאר את נמיכות האדם וכפיפותו לאחר חטאו. בדומה לכך בא גם חג הסוכות לערער את עוצמת האדם.
כך אומר משורר תהלים, המצוטט במדרש הזה: “אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך”. הפרק הזה בתהילים (קלט) מתאר את האדם המבקש לחיות ללא שמים מעל ראשו וללא אימה של כפיפות לאיזושהי ישות אחרת. המשורר מתאר את מצוקתו של האדם הזה, הדומה ליונה הנביא:

אָנָה, אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ;    וְאָנָה, מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח.
אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה;    וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ.
אֶשָּׂא כַנְפֵי-שָׁחַר;    אֶשְׁכְּנָה, בְּאַחֲרִית יָם.
גַּם-שָׁם, יָדְךָ תַנְחֵנִי;    וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ.

עד כאן פן אחד של הוצאת האדם מהבית המבוצר אל הסוכה הרעועה.
אולם ישנה גם תחושה אחרת. הסוכה כתחושת הגנה ישירה של אדם החבוק בכנפי אהובה: “הכניסיני תחת כנפך” בלשונו של ביאליק, או “בצל כנפיך תסתירנו”, בלשונו של דוד המלך. האדם מבטא את חיפושו הנואש אחר הביטחון שמצוי בקן האהבה. כל השנה אני נודד במחוזות האהבה והעמל, צובר רכוש ומגדיל את המרחק ביני לבין נשמתי. אני מתעצם ומשגשג אך מתמלא בקליפות הולכות ומתעבות שיוצרות מחיצה ביני לביו נשמתי. חג הסוכות, שבא לאחר עמידה מתוחה של יום הכיפורים, משמש כהזמנה להיכנס לחוויה מעודנת יותר של סיכוך רך. על פי הקבלה (שער הכוונות של האר”י) מתבטא היחס שבין הימים הנוראים לסוכות כשתי ידיים של אדם העומד מול אהובתו. בשיר השירים (ח ג) נאמר: “שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני”. אומר האר”י: ‘שמאלו תחת לראשי’ – זו ראש השנה שהיא בבחינת גבורה, ואחר כך ‘וימינו תחבקני’ היא בבחינת סוכה שהיא כולה חסדים. ההתפרקות הנפשית מעומס של ארבעים ימים נוראים מוצאת את מפלטה בצל הסוכה הסוככת עלינו ברחמים.
חיבור שתי התודעות ביחד, זו של האדם המגורש מביתו וזו של האדם המסתופף בצל הסוכה, מעלה את החג ומכתיר אותו כסוגר את חגי סיום השנה. כל החשבונות והמחשבות של העבר מתנקזים אל חווית הסוכה. עם סיום החג אנו חוזרים הביתה לחגוג את יום “שמיני עצרת” (הוא שמחת התורה) ובו אנו פותחים בתפילה לגשם שיפתח את ברכתה של השנה הבאה עלינו לטובה.

___________________________________________________________

הרב בני לאו, רב קהילת רמב”ן וראש בית המדרש לצדק חברתי.

המאמר  מתוך הספר “אתנחתא”, כרך א, פרק חגים.