סוכת שלום בימינו – הזמנה לפגיעות ולתיקון
בשנת 2001, רק כמה שבועות לאחר התקפות הטרור של 9.11, הקהילה היהודית חגגה את חג האסיף, סוכות. רבים עשו זאת על ידי בניית סוכה – צריף שביר עם גג עלים וענפים, הבית הכי פגיע. פגיע בזמן, כי היא קיימת רק שבוע אחד במהלך שנה שלמה. פגיע במרחב, כי גגה חייבת להיות לא רק מעלים וענפים אלא חדירה דיה לאפשר לאור הכוכבים ולרוחות ולגשם להיכנס. בתפילות ערבית שלנו לאורך השנה, לפני שאנו שוכבים לישון שינה פגיעה, אנו מתחננים לה’ “פרוש עלינו סוכת שלומך – סוכת שלום ובטחון”. מדוע התפילה מבקשת סוכה של שלום ולא מבצר או מקדש או ארמון של שלום, שבוודאי היו משרים יותר ביטחון והיו יותר מאובטחים? בדיוק מפני שהסוכה כה פגיעה. במשך רוב חיינו אנו מנסים להשיג שלום ובטחון על ידי בניה בפלדה ובטון וקשיחות: פירמידות. מקלטים מפני התקפות מן האוויר. בנייני הפנטגון. מרכזי סחר עולמי. אולם הסוכה מזכירה לנו: האמת היא שכולנו פגיעים. אם, כפי ששר הנביא בוב דילן “גשם קשה תרד” – הוא ירד על כולנו. וביום 9.11 האמת העתיקה הזו התחוורה לנו: כולנו חיים בסוכה. גם האוקיינוסים הרחבים ביותר, הבניינים החזקים ביותר, המאזנים העשירים ביותר, כלי הנשק העוצמתיים ביותר – לא הגנו עלינו. יש רק קירות דקיקות וגגות חדירות לגשם בינינו. כדור הארץ כולו רקמה אחת משולבת של חיים. המצווה “ואהבת לרעך כמוך” איננה אזהרה להיות נחמדים: זוהי הצהרה על האמת, כמו חוק הכבידה. באיזו מידה ובאיזו צורה אוהב את שכני, כך יתברר אוהב את עצמי. אם אשפוך בוז על שכני, שנאה תחזור אלי. רק עולם בו כל הקהילות יוכלו לחוש פגיעות ולכן מחוברות לכל הקהילות האחרות, יכול למנוע מעשים כאלה של זעם ורצח המוני. הסוכה לא רק מזמינה את גופנו להפוך פגיעים פיזית, היא מזמינה את מחשבותינו להיות פגיעים ופתוחים לרעיונות חדשים. לחיות בסוכה במשך שבוע, כפי שמלמדת אותנו המסורת היהודית, משמעה להשאיר מאחור לא רק את החומות והמגדלים הקשוחים של ערינו, אלא גם מחשבותינו הנוקשות, הנחותינו, הרגלינו, חיינו המובנים מאליהם […]
מה משמעות ההכרה שכולנו חיים בסוכות פגיעות? הנה כמה דוגמאות: האם נוכל ללמד את ילדינו את התורה, הנביאים, שיר השירים, התלמוד, הברית החדשה, הקוראן, האופאנישאד, תורות הבודהה, מרטין לותר קינג, גנדי – כאוצרות של חכמה – ולפעמים גם סכנה גדולה – החיוניים לעולם לא פחות מאפלטון, דרווין ואיינשטיין? […]
ללמוד לנשום לרווחה במקום לחנוק את כדור הארץ עם גזים של השממה המונית? לא כל דרישה של העניים והמוחלשים לגיטימית רק בגלל שהיא ביטוי של כאב. אולם האם נוכל לפתוח את אזני לבנו לשאול: האם תרמנו בעצמנו ליצירת הכאב? האם נוכל לפעול להקל עליו? האם נוכל ליצור לעצמנו סוכה בזמן, סוכה של התבוננות והתחדשות, תוך הכרה בסוכה של מרחב פגיע בו אנו חיים באמת? האם נוכל כל שנה להשתמש בימים סביב 9.11 להתאסף לחשבון נפש? האם נוכל להתאסף ביראה במקום פחד, להתאבל על מה שקורע את העולם, ללמוד מה אורג את העולם יחד? הבחירה בפנינו רחבה מפוליטיקה, עמוקה מצדקה. האם אנו רואים בעולם בעיקר רכוש שיש לשלוט עליו, מוגדר על ידי חומות וגדרות שיש לבנות גבוה יותר ויותר, עבה וחזק יותר ויותר; או עשוי בעיקר מארג פתוח של חמלה וחיבורים, סוכה פתוחה ליד סוכה פתוחה. לא משנה מה נבנה במקום בו עמדו מגדלי התאומים, אמריקה והעולם יחיו בסוכה רעועה, מתנועעת, חדירה למים וקור. התקווה באה מהעלאת אמת זו לנגד עינינו. כולנו צריכים לפרוש מעלינו את סוכת השלום.
______________________________________________________________
הרב ארתור ווסקאו, מתוך אתר The Shalom Center. תרגום לעברית: דבי גולן, מתוך אתר מדרשת.