א. מנהגי חודש אלול ומקורותיהם:
ר’ יהושע בן קרחא אומר: “ארבעים יום עשה משה בהר סיני, קורא במקרא ביום ושונה במשנה בלילה. לאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. ושבר את הלוחות, והרג את חוטאי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה, ושרף את העגל וכתתו כעפר הארץ, והכרית עבודה זרה מישראל, והתקין כל שבט ושבט במקומו. ובראש חודש אלול אמר לו הקב”ה עלה אלי ההרה, והעבירו שופר במחנה שמשה עולה להר שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב”ה נתעלה באותו השופר שנאמר “עלה אלהים בתרועה ה’ בקול שופר” (תהילים מ”ז) ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה
פרקי דרבי אליעזר מ”ה
היה דוד יודע שעתיד בית המקדש להיות חרב והקרבנות יהיו בטלין בעונותיהן של ישראל. והיה דוד מצטער על ישראל במה יהיה כפרה לעונותיהן, ואמר הקב”ה לדוד בשעה שהצרות באות על ישראל בעונותיהן יעמדו לפני יחד באגודה אחת ויתוודו על עונותיהם לפני ויאמרו לפני סדר סליחה ואני אענה אותם. ובמה גילה אותן הקב”ה? זאת אמר ר’ יוחנן: הקב”ה גילה זאת בפסוק (שמות לד) “ויעבור ה’ על פניו ויקרא” וגו’. מלמד שירד הקב”ה מן ערפל שלו כשליח ציבור שמתעטף בטליתו ועובר לפני התיבה וגילה לו למשה סדד סליחה. אמר לו הקב”ה למשה אם יהיה ת”ח (תלמיד חכם) בדור שיש בידו להוציא את ישראל מידי חובתן אל יזוח דעתו עליו מלהתפלל על ישראל, אלא יסתכל בי שלא היה שום שותף עמי במעשה בראשית וירדתי וגליתי סדר סליחה למשה… ובשעה שישראל מתקבצין לפני ועומדין לפני באגודה אחת ואומרים לפני סדר סליחה אני אענה אותם שנאמר (תהלים כ) “ה’ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו”
תנא דבי אליהו זוטא פרק כ”ג
נקודות לדיון:
אילו מנהגי חודש אלול מוסברים במקורות?
מהו ההסבר לכל מנהג ולאיזה תקופה הוא מיוחס?
ב. על הסליחות – בין אדם למקום ובין אדם לחברו:
בן אדם מה לך נרדם – פיוט
בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים. שְׁפֹךְ שִׂיחָה, דְּרֹשׁ סְלִיחָה, מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים.
רְחַץ וּטְהַר, וְאַל תְּאַחַר, בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים. וּמְהֵרָה, רוּץ לְעֶזְרָה, לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים.
וּמִפֶּשַׁע, וְגַם רֶשַׁע, בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים. אָנָּא שְׁעֵה, שִׁמְךָ יוֹדְעֵי, יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים.
לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה. וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים: עֲמֹד וְהִתְגַּבֵּר, לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים.
יָהּ אֵל דְּרֹשׁ, בְּכֹבֶד רֹאשׁ, לְכַפֵּר עַל פְּשָׁעִים. כִּי לְעוֹלָם, לֹא נֶעְלָם, מִמֶּנּוּ נִפְלָאִים.
וְכָל מַאֲמָר, אֲשֶׁר יֵאָמַר, לְפָנָיו הֵם נִקְרָאִים. הַמְּרַחֵם, הוּא יְרַחֵם, עָלֵינוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים:
לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה. וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים: מַה נִּתְאוֹנֵן וּמַה נֹּאמַר. מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק:
נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה. וְנָשׁוּבָה אֵלֶיךָ: כִּי יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה. לְקַבֵּל שָׁבִים:
שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ: שׁוֹמֵעַ תְּחִנָּה. אֵלֶיךָ כָּל הָרוּחוֹת יָבֹאוּ:
אֱלֹהֵינוּ בּוֹשְׁנוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ. וְנִכְלַמְנוּ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ:
אֵין לָנוּ פֶּה לְהָשִׁיב. וְלֹא מֵצַח לְהָרִים רֹאשֵׁינוּ:
מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יוֹשֵׁב מָרוֹם. נִּצְטַדָּק שׁוֹכֵן שְׁחָקִים:
אַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם. וְתַעֲלוּמוֹת סִתְרֵי כָל חָי:
אַתָּה חוֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן. רוֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב: אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ. אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד:
כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה. לְמַעַן תִּוָרֵא: כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים. בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר:
בן אדם מה לך נרדם – על הפיוט
פיוט הפותח את סדר הסליחות לפי נוסח עדות המזרח, הנוהגים לקום באשמורת השחר לאמירת סליחות במשך כל חודש אלול. אלו המלים הראשונות אתן נפגש האדם הקם משנתו ומגיע אל בית הכנסת: בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם – קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים! בשכונות הירושלמיות הותיקות זכורים לטוב גבאי בתי הכנסת שהיו מסתובבים עוד טרם עלה השחר בין בתי המתפללים, דופקים על התריסים ומאיצים בהם לקום לסליחות: ס-לי-חות!! לא עת לשקוע בשינה. המשורר קורא לאדם לקום, להתעורר – לא רק מהשינה הפיזית, הממשית, אלא בעיקר מן התרדמה הרוחנית שקל מאד לשקוע בתוכה. השינה מסמלת את האדם השקוע בעצמיותו, בחומר, בחטא, לעומת מצב הערוּת המסמל את האדם המודע, המחפש ומבקש את קרבת האל ומצוי בבחינה עצמית של מקומו ומעשיו בעולם.
הפיוט פותח במילה בֶּן אָדָם ומסיים בכינוי הקב”ה בשם אדנוּת – אֲדֹנָי. בכך מעצים המשורר את הפער שבין האדם, שמן האדמה לוקח, הקרוץ חומר, ובין האל – אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים. אולם בין שני הקצוות הללו של האדם החוטא ושל האל אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים נפרשת בשיר הדרך להתקרב אל האל ולצמצם את הפער הזה – מצד אחד עמידתו של האדם החוטא מול האל בוידוי על חטאיו, האדם המתעורר לתשובה ומצד שני הקב”ה המרחם על בניו כאב: הַמְרַחֵם הוּא יְרַחֵם עָלֵינוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים.
רמב”ם, משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ט
“אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין, אלא על עבירות שבין אדם למקום [=לאלוהים]… אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל [=הפוצע] את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו [=יפייס אותו]. אף-על-פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו [=לפייסו] ולשאול [=לבקש] ממנו שימחול [=שיסלח] לו.
אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים – צריך לפייסו ולפגע בו [=להיפגש איתו] עד שימחול לו.
לא רצה חבירו למחול לו – מביא לו שורה של שלשה בני אדם מרעיו [=מחבריו של הנפגע], ופוגעין בו [=פוגשים אותו] ומבקשין ממנו.
לא נתרצה להן [=לא קיבל את ההתנצלות] – מביא לו שניה ושלישית [=שורה חברים שנייה ושלישית].
לא רצה – מניחו והולך לו. וזה שלא מחל [=שלא סלח] הוא החוטא”…
רמב”ם, משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ט
נקודות לדיון:
פרקו את בקשת הסליחה של הרמב”ם לשלבים.
האם על פי הרמב”ם בקשת הסליחה היא ביטוי לעוצמה או לחולשה? נמקו
האם על פי הפיוט בקשת הסליחה היא ביטוי לעוצמה או לחולשה? נמקו
מה ההבדל בין בקשת הסליחה אצל הרמב”ם לזאת שבפיוט?
ג. תיקון עולם
בשנת 1100 נכתב על ידי נזיר אלמוני:
“כאשר הייתי צעיר, רציתי לשנות את העולם
גיליתי שקשה לשנות את העולם, אז ניסיתי לשנות את העם שלי
כאשר ראיתי שאיני יכול לשנות את העם, התחלתי להתרכז בשינוי העיר שלי.
לא הצלחתי לשנות את העיר וכאדם מבוגר יותר, ניסיתי לשנות את המשפחה שלי
היום, כשאני כבר זקן, אני מבין כי הדבר היחיד שאני יכול לשנות זה את עצמי
ולפתע אני מבין כי אם לפני הרבה זמן הייתי משנה את עצמי
הייתי עושה הבדל עם משפחתי
והייתי עושה הבדל בעירי
ההשפעה שלי הייתה יכולה לשנות את עמי ואז באמת הייתי משנה את העולם.”
“לתקן עולם במלכות שדי”
מדי יום אנו אומרים בתפילה “לתקן עולם במלכות שדי” – אמירה המתייחסת לתיקון העולם כפי שהיהדות רואה אותו.
על כך כותב הרב בנימין סגל:
“מקורותינו (בניגוד לכל יתר התרבויות העתיקות), מציינים את מקומו של בן-אדם כשותף זעיר של הקב”ה, היצור העילאי בעולם הזה.
לכן נברא האדם בסוף, בשיא הבריאה – ע”מ לשמור על גן העדן ולעבדה.
את האדם בנה הקב”ה בעצמו כך: “וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹהִים; וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.” (תהילים ח:ו)
חובותיו מקבילות למעמדו, ועל כן עליו לדאוג שכל מעשיו ישקפו את מקומו בעולם:
“בשבילי נברא העולם” (סנהדרין ד:ה). ואסור לאדם לחשוב את עצמו למשהו מיוחד.
באותה המשנה (סנהדרין) מדגישים שהאדם (הראשון) נברא יחיד, שלא יעיז אחד מצאצאיו לאמור כלפי שכנו “אבי גדול מאביך”.
במישור היהודי, הרי היהדות מחייבת את אותו היחיד לחיות חיים ערכיים. על עם ישראל להיות “גוי קדוש”.
את החובה הזאת מתרגמים מקורותנו לדרישות מעשיות, ובעיקר בתחום שבין אדם לחברו.
על היחיד לעשות משפט, לרחם, לתמוך בעני, לתת צדקה, לחתן את הכלה, ללוות את המת, לדאוג לגר וכו’ – וכל כלל כזה מתורגם גם לדרישות מפורטות.
כעבור הרבה דורות, המציאו ביטוי מוצלח ביותר למכלול המעשים האלה – “לתקן עולם במלכות שדי”
לשותף הזעיר יש כוח להשיב את העולם לטוהרתו””
נקודות לדיון:
כיצד מציג הרב סגל את הקשר בין תיקון אישי ותיקון עולם סביבתי-חברתי?
במה הדבר מחייב אותנו במישור האישי?
מה הדמיון בין שני המקורות? מה השוני בין המקורות?