ראש השנה – טבע, מטבע, ומידות
בראש השנה אנו עוסקים רבות במדידות – הקב”ה מודד לנו ואנו מפשפשים במידותינו. מידות הן כל מהותו של העולם הזה שבו דברים מופיעים בעינינו דרך שיעורן. האינסוף ברוך הוא, ניתן להכלה רק אם יש מידות בכלים. אם אין לכלי את המידות והשיעורין המתאימים הופף הטוב לרע. כך ה”מן” במדבר מקבל מושגי שיעור של זמן וכמות. האוסף לא בשיעור הנכון – אם בזמן ואם בכמות – אותה ברכה הופכת קללה. במדרש תנחומא נאמר: “וה’ הולך לפניהם. במידה שאדם מודד, בה מודדים לו”. מידתם של בני ישראל הובילה לכך שה’ השיב להם מידה כנגד מידה והוליכם דרך המדבר, דרך הים ודרך ההר.
ומאין אנחנו אמורים ללמוד את השיעור הנכון לחיות את החיים ולפגוש את טוב ה’ יתברך? “כי ה’ אלוקיך מביאך אל-ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר: ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש.” (דברים ח’, ז’-ח’).
היחס לטבע שנוי במחלוקת
רבי יוסף ורבי חנן חולקים על משמעות הפסוק. לשיטת רבי יוסף הפסוק המתאר את שבעת המינים שבהם נשתבחה הארץ, הובא על מנת ללמד על קדימות מבחינת הברכות. מה שקרוב אל המילה ארץ – קודם מבחינת הברכה שבו.
רבי חנן סובר שכל הפסוק נאמר כדי ללמד על שיעורין שונים הקשורים לתרי”ג מצוות. ומיד בהמשך מפרטת הגמרא משניות שונות בהן משתמשים חכמים בשבעת המינים כדי לבטא שיעורי זמן וכמות של איסור והיתר. לבסוף פוסקת הגמרא שלא מהפסוק הנ”ל למדו חכמים את השיעורין השונים של המצוות אולם הפסוק אכן מהווה סימוכין לענין שיעורין. נדמה שהגמרא פוסקת כשיטתו של רבי חנן אך בסיוג מה.
אם נתבונן בסברות של שני האמוראים החולקים, ניתן לומר שרב יוסף סובר שעולם הטבע והברכה ניתן לנו על-מנת שנהנה ממנו. ומאחר שאסור לאדם להינות מדבר בעולם הזה ללא ברכה, הוא נדרש ללמוד איזו ברכה קודמת. המוקד הוא באדם הנהנה בפוגשו את השפע שבטבע.
רבי חנן לעומתו, סובר שעולם הברכה יוצא מחוץ לגדרי ההלכות של קדימות ברכות. המפגש עם השפע של ה’ יתברך חורג אל תוך החיים בכל פרט ושיעור גם בלי שהאדם נהנה ממש מהשפע. דווקא מיני הארץ מלמדים אותנו את שיעורי החיים.
דעת הגמרא מבטאת עמדה מורכבת המניחה על כתפי חכמים מחד גיסא את האחריות לבירור שיעורי היתר ואיסור אבל זאת מבלי להינתק מברכת הארץ המהווה כלי להיזכרות והתיחסות לשאלות החיים. המידות המדויקות נמצאות בידי חכמים אולם ברכת ארץ ישראל מאפשרת להם מקור להיסמך עליו.
טבע במטבע
בבואנו לחגוג הנאה מהשפע שהיה ועתיד לבוא, ולמדוד את מעשינו בראש השנה, אני עומד ושואל על הקשר בין אותו טבע לביני, בין ארץ ישראל וביני. מה אני צריך לפעול ומה אני נדרש ללמוד ממנו. האם הוא עומד בסתירה להתיישבות ולרווחת האדם? האם אני צריך רק לדאוג שהוא ישמש לי במידה שנדרשת לי כעת – לנצל ולהשתמש כל זמן שלא מחייבים אותי אחרת בחוק, או אולי לראות בטבע מצע מקודש לקיומנו שהאינסוף ב”ה הטביע בו את אוצרות חיינו? שפת הקודש מלמדת אותנו את חוכמת הנסתר. הערך האנושי נקבע על-פי המטבע. אותה תפישה של רבי חנן, על פיה ערכו של הטבע מחלחל לכל התחומים, הוחדרה דרך המילה מטבע לעולם האנושי שלנו. הערך לכל דבר טמון במטבע. שַם ה’ הטביע את חותמו.
ארץ ישראל המקודשת, מחייבת אותנו בימים אלה בהם אנחנו טובעים בהררי אשפה ובמאגרי כימיקלים להגדיר מחדש את מושג המחוייבות שלנו אליה. לצד מצוות ומידות מוסריות השכיחות לנו, ראש השנה הקרוב מבקש מאתנו – לקחת אחריות על אותה מחוייבות. אחריות לא רק על קדימות הפרי שאנו מכניסים לפינו בסדר ראש השנה, אלא גם על הכלים (המידות…) שבהם נשתמש כדי להכיל את הפירות.
האם ניקח חלק בתופעה התרבותית הסוחפת של החד-פעמיות ‘להשתמש ולזרוק’ הרואה ערך לדברים על-פי הדולר היציג בלבד, או אולי הערך צריך לחזור לשורשו – אל שבעת המינים בהם נתברכה הארץ. מחוייבות שמתבטאת באחריות שכל אחד יקח על משפחתו וסביבתו להפוך את אורח חייו למחובר יותר ומזהם פחות כיאה לעם ששבעת המינים הם שורשי המטבע שלו.
_____________________________________________________
איתי יוסף לחמן, גרעין ‘שובה ישראל’ ו’ערוגות הבשם‘, מרכז ‘הליכות עולם’ ליהדות וסביבה.
פורסם לראשונה באתר הסביבה.