שמיטה: אוטופיה או דיסטופיה
חזון השמיטה מתוך משבר הקורונה
תהילה סולטנה שפר ועינט קרמר
איך תיארנו לעצמנו את ימי החזרה לשגרה ממשבר הקורונה? האם דימינו לחשוב שמראה ילדה צועדת ברחוב, מהדקת את ילקוט בית הספר לגבה, יעורר בנו כל כך הרבה רגשות סותרים? “עברנו את המשבר”, אנחנו אומרים לעצמנו, נעצרים עם המחשבה בפנים, לא בטוחים אם זו אמירה או תהייה. התקופה הסוערת שעברנו הכילה בה כל כך הרבה, שלרגע החזרה לשגרה נראית כמו סיום לא מוצלח, קצת “פושר”, למשבר שעוד לא הבנו את פשרו.
פרשת השבוע, פרשת “בהר”, עוסקת במתח בין ימי השגרה לבין זמן משבר. ששת שנות המעשה – בהם אדם חי את חייו במחזוריות קבועה, מותאמת לעונות החקלאיות – הם ימי השגרה. זאת שגרה חברתית, שגרה כלכלית, שגרה פנימית. שגרה בה יש קשר ברור בין העשייה, העבודה בשדה, לבין השפע שלו יזכה האדם. ואז מגיעה השנה השביעית ופורעת בסדר. שנת שמיטה בה מובטח לאדם שפע, למרות ששגרת עבודתו הופרה. לכאורה זו מציאות אוטופית, מציאות בה עול הפרנסה הוסר, וכל שנותר לעשות הוא לשבוע מתנובת השדה של השנה השישית. ולא רק בעל השדה נהנה משפע זה, אלא באופן שוויוני ואוטופי הגְּדֵרוֹת נופלות, וזוכים לכך בני כל המעמדות, אפילו בעלי החיים:
“וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל” (ויקרא כה, ו-ז).
אך כפי שאנחנו יודעים ממשבר הקורונה, פריעה בשגרת החיים היא לא בהכרח ברכה. היא מכילה בתוכה אי וודאות, אתגרים כלכליים, ביקורת עצמית וחברתית ופירוק מבנים ישנים שעד כה היו הקרקע היציבה תחת רגלנו. לא במקרה מעלה הכתוב (לדעת הרמב”ן) את השאלה הנוקבת, מה יהיה בשנה השמינית אם דבר לא נזרע בשנה השביעית?
“וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן” (שם, כ-כב).
החשש המוצדק שמתעורר בשנה השביעית, שהחוויה האוטופית תיהפך לקטסטרופה, לאור הרעב העתיד לפרוץ עם התדלדלות התבואה, נענה בהבטחה לברכה בשנה השישית. תנובת השנה השישית תספיק עד לחידוש התבואה בשנה התשיעית.
אנו רואים ששנת השמיטה אינה עומדת לבדה כשנה נבדלת מהשנים שלפניה ולאחריה. הן השנה השישית והן השנה השמינית (שהיא הראשונה במחזור השבע החדש), קשורות בקשר הדוק עם קיום השמיטה. משמע, ימי השגרה וימי השמיטה הפורעים בשגרה, אינם מנוגדים זה לזה, אלא הם חלק מרצף קיומי ורעיוני אחד.
הברכה של השנה השישית היא באפשרות להתכונן מראש. שנת השמיטה, בהיותה משבר ידוע מראש, מאפשרת התארגנות מבעוד מועד. סכנת הרעב מומרת בבטחון תזונתי, אך ורק משום תהליכים המתרחשים בשנה השישית ואולי אף בכל ששת השנים הקודמות לשמיטה. טיוב האדמה, רוטציה בין גידולים, עידוד מגוון ביולוגי בשדה, ועוד שיטות חקלאיות ברות קיימא, מאפשרות הלכה למעשה ליצור ברכה שכזו באדמה ולהבטיח בטחון תזונתי גם בעת משבר.
כל זה במישור החקלאי. אבל כפי שהוכיחה הקורונה, כל משבר מלווה במשברים נוספים הנלווים אליו. ולכן ההתכוננות מראש אל שנת השמיטה, היא לא רק במימד החקלאי. בספר שמות (כג) מוזכרת השמיטה בתוך רצף של מצוות מוסריות המלמדות על חשיבותה של יצירת חברת צדק: איסור לקיחת שוחד, איסור הטיית משפט, ציווי על התרחקות מדבר שקר, הגנה על הדל והגר, חובה להשיב את אבדת שנאך, ועוד. מתוך הקשר זה מובנת מצוות השמיטה כעוד מצווה מוסרית-חברתית. למעשה, ביסודה של מצוות השמיטה, יושב הרעיון של חברה שבנויה ממערכות צדק ומוסר בכל תחומי החיים: בכלכלה, במשפט ובקהילה. ניתן אף לטעון, שאי אפשר לשמוט בחברה שאינה חברה מוסרית. משום שבחברה כזו, תיהפך שנת השמיטה, על כל משבריה וחוויית אי הוודאות שהיא מולידה, לדיסטופיה חברתית אלימה. חלק מההכנה הקודמת לשמיטה, בששת שנות המעשה, היא כינונה של חברה מוסרית שלוקחת בשיקוליה את כלל חבריה.
המבנה המחזורי בתוכו מתקיימת שנת השמיטה, מאיר פן נוסף בהכנה למשבר: ההכרה בכך שמשבר הינו חלק מהמחזוריות הטבעית, שכדרך הטבע תמיד יגיע. המודעות ששנת השמיטה שבה מדי שבע שנים, נותנת הנעה נוספת לכינון חברה הבנויה להתמודדות עם משברים, גם כאלה שיתעוררו במהלך שש השנים. בימים אלה, בהם אנו חווים את החזרה לשגרה, כדאי לעצור ולחשוב לאיזו שגרה אנחנו מבקשים לחזור. כיצד אנו יכולים להפיק לקחים מהמשבר הנוכחי על מנת לבנות חוסן נפשי וחברתי, לקראת המשבר הבא. בחג הסוכות במוצאי שנת השבע, התכנסו כל העם בירושלים למעמד הקהל – קריאה משותפת של ספר התורה. ניתן לקבל מכך השראה, להתמקד עכשיו בחיזוק ברית הייעוד שלנו והמחויבות המשותפת שלנו לעשיית הטוב.
אם נמשוך ממשבר הקורונה חוטים שיארגו יחד את המשבר והשגרה, איזה חוטים הם יהיו? חוטים של חרדה, אי וודאות, מצוקה ומחסור – או חוטים של ראיית הזולת, ערבות הדדית, והכרה בהשפעה ההדדית בין האדם לעולם הטבע ובין האדם לסביבתו? לאור מה שלמדנו וחווינו ממשבר הקורונה, אולי כעת יקל עלינו לפקוח את ענינו אל סכנות משבר האקלים, שאנו נוטים לדחוק מתודעתנו. בעוד שלמשברים רבים אין באפשרותנו להתכונן מראש, דווקא למשבר זה, שהינו שם כולל למשברים רבים – תזונתיים, בריאותיים, אסונות טבע, הגירה ומלחמות – אנו מתמהמהים להתכונן למרות העובדות הידועות בשטח, עליהם מזהירים אחד עשר אלף מדענים. עלינו לזכור שברכת האדמה של שנת השמיטה תלויה בברכת השנה השישית. אנו כעת, כולנו, כאנושות, עומדים בפתח השנה השישית, ההזדמנות האחרונה להתכונן למשבר ידוע מראש, ועלינו לבחור כיצד לנהוג. אם נבחר ללכת בדרך חזון השמיטה, ייתכן ועוד נזכה לאוטופיה.
תהילה סולטנה שפר היא סופרת ועוסקת בחינוך סביבתי-יהודי. עינט קרמר היא מייסדת ומנהלת טבע עברי.