שמיטה דיגיטלית

שמיטה דיגיטלית

ד”ר נדב ש. ברמן

מצוות השמיטה היא מן המצוות שבמשך שנים רבות נראו ליהודים רבים כרחוקות מן העין. למי שאינם גרים במדינת ישראל ובארץ ישראל, עד היום עשויה השמיטה להיראות ככזו, לאור היותה ‘מצווה התלויה בארץ’. עם חידוש המפעל הציוני, ניטשו ויכוחים לגבי היתר-השמיטה, והאם לצורך קיום היישוב מותר לעבד את השדות בשנת שמיטה. במשך כמה וכמה עשורים, במקביל לירידת קרנה של החקלאות הישראלית, שכך הענין הישראלי בנושא השמיטה, ובמקביל לכך הזניחה מדינת ישראל את ההגנה על החי, הצומח והדומם (קרקע, מים ואויר). התעצמות המשבר הסביבתי, הכולל הכחדת מינים רבים של בעלי חיים וצמחיה כמו גם זיהום האדמה, המים והאויר בכדור הארץ, חוללה מפנה, ורבים חשים שיש ברעיון הישן של השמיטה בשורה אקטואלית מיוחדת. האם יתכן שלא רק השמיטה היא ‘מצווה התלויה בארץ’, אלא גם אנו תלויים בארץ, הרבה יותר משנדמה לנו? באיזו מידה ההרגלים הלשוניים שלנו, למשל המחשבה שהמידע שלנו מאוחסן ב’ענן’ (ולא בשרתים הנמצאים על פני הקרקע ובמי הים), מסתירים מפנינו את ההשלכות המיידיות וארוכות-הטווח של מעשינו?

בשמיטה האחרונה, שנת תשע”ה, היו מיזמי-שמיטה סביבתניים של ‘טבע עברי’, Hazon ועוד, וגם נסיונות להיענות למהפכה הדיגיטלית שהפציעה בשנים ההן ולמתן את הרגלי הצריכה של המסכים למיניהם. עם זאת, היוזמות ההן היו בעלות אופי אישי, ולא עמדו על הקשרים בין ‘מהפכת המידע’ למשבר הסביבתי. בשש השנים שחלפו מאז, ולקראת שנת תשפ”ב, מתחוור יותר ויותר שמהפיכת המידע טומנת לא רק הבטחות ויתרונות, אלא גם סיכונים ומחירים – לא רק לאדם, למרקם החברתי, להגנת הפרטיות ועוד, אלא גם לטבע עצמו: בניגוד לדמיון העממי, חוות-השרתים אינן ממוקמות ‘בענן’ או באויר, אלא באדמה, בים ובייחוד באיזורים קרים (כמו אלסקה ואוקיאנוסים צפוניים) שבהם עלויות הקירור של השרתים נמוכות יותר. אין בכל זאת בכדי להמעיט בחומרת הזיהום של הטכנולוגיות הישנות (תחנת כח פחמיות וכו’), אך חשוב לזכור שהמודעות הציבורית לנזקיהן הולכת וגדלה, בעוד שלגבי זיהום מבוסס-מידע המצב שונה. ממשותם של הטבע ושל המשבר הסביבתי הפיגו את עננת המופשטות הפוסט-מודרנית, והם קוראים לנו להתייצב בפני העולם האמיתי: זו הקריאה שמבקשת יוזמת ‘שמיטה דיגיטלית’ להדהד. 

בכדי לשמור על הטבע הארץ-ישראלי ועל תבל רבה, עלינו לאתגר שלוש הנחות רווחות: (1) יצר השליטה והאגואיזם המערבי (עליו הצביע והתריע הרב יונתן זקס ורבים אחרים) הנוטה להצטמצם ל’כאן ועכשו’ ולשכוח את מימד ה’אנו’, את הענווה ואת חובנו המוסרי לדורות הבאים; (2) ההכחשה של האדם המודרני את העובדה שמשאבי הטבע על כדור הארץ הם מוגבלים, והנטיה לגלגל את הנזק הסביבתי על אזורים מרוחקים (נמב”י – ‘נגד מיקום בחצרי’); (3) ההנחה הפסאודו-מדעית לפיה אפשר יהיה לקיים צורות חיים אנושיות (או אורגניות כלשהן!) מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ.

‘שמיטה דיגיטלית’ אינה קוראת להפסקת השימוש במשאבי הדיגיטל (ברוח תקנת ה’פרוזבול’ של הלל הזקן, המגמה היא פרגמטית ולא אוטופית או נזירית) אלא לנצל את שמיטת תשפ”ב בכדי לקיים דין וחשבון הוליסטי על המחירים הסביבתיים הנובעים מהתיעוד והאחסון של מידע דיגיטלי (אפשר לכנות זאת ‘מחלת התָּעֵדֶת’), ובמידת האפשר לחולל שינוי לטובה בנושא זה אצל יחידים, ציבורים ותאגידים. 

* ליחידים, מציעה ‘שמיטה דיגיטלית’ לחשוב על צריכת המידע שלהם, על תיעוד ויצירת המידע ועל המחירים הכרוכים באחסונו, ולאתגר את תפיסת ה’עצמי המכומת’ (quantified self), שיש לה מחירים סביבתיים ולא רק פגיעה בפרטיות היחיד. גם הדיכוטומיה המודרנית החדה בין ‘דת’ ל’מדע’ ראויה לאתגור, למשל באמצעות חשיבה על ‘יראת שמים’ כ’מידה טובה סביבתית’, באופן שרלבנטי לא רק לשומרי מסורת.

* לציבורים, מוצע לשוחח לגבי הנהגים (פרקטיקות) המשותפים שלהם, ובאיזו מידה הם כרוכים בפגיעה בלתי מידתית בכדור הארץ ובדורות הבאים. שדה מרכזי הקשור לכך הוא המדיניות הציבורית ובאיזו מידה היא מקיימת ובת-קיימא, או מסתמכת על ההנחה האשלייתית לפיה משאבינו והיכולת הטכנולוגיות לשקם נזקים סביבתיים הינם בלתי מוגבלים. דוגמה נוספת היא הביטקוין, שכרייתו והפרוטוקולים שלו צורכים משאבי-עתק, ומעוררים כבר כעת דיון סביבתי, שיש טעם לחשוב עליו בהקשר של השמיטה. 

* לתאגידי טכנולוגיה מוצע לבחון את הנחיצות וההצדקה להנצחת מסדי נתונים המקשים על או מונעים מבני אדם את מה שמכנה שושנה זובוף בשם ‘הזכות לזמן עתיד’, כלומר מסדי נתונים הכובלים אנשים להרגלי העבר ומונעים התחדשות ותיקון, או מה שמכונה ביהדות בשם ‘תשובה’; האם יש לתאגידים אלו מסדי נתונים מיותרים (חשבו למשל על כמות הסרטונים הכמעט-זהים המצויים ביוטיוב, המתעדים את אותו מופע זיקוקים בדיסני-וורלד), מה המחיר הסביבתי שלהם, והאם ניתן לצמצמם; ומה הם יהיו מוכנים לעשות בכדי לאפשר ללקוחותיהם (ולבני אדם בכלל) התחלה חדשה ורעננה, שאינה אוזקת אותם לנתוני העבר.

בדומה ליוזמת ה-Sabbath Manifesto, גם ‘שמיטה דיגיטלית’ מבקשת להציע את החכמה העברית הקדומה לכלל באי עולם, ולא רק לעם-ישראל. במקרה של השמיטה נודעת לכך חשיבות ודחיפות מיוחדות, שכן לא נוכל לשמור על הטבע בכדור הארץ ללא שיתוף פעולה של אומות העולם. 

ד”ר נדב ש. ברמן הוא פוסט-דוקטורנט במחלקה למחשבת ישראל באונ’ בן-גוריון בנגב עמית מחקר בפקולטה למשפטים באונ’ חיפה וחוקר אורח במכון לחקר המשפט העברי באונ’ העברית בירושלים