א. במאמרו “השמיטה איננה סוציאלית” עמד הרב ישראל רוזן על הסכנה שהוא רואה ב”שמיטה הישראלית”. הוא הזהיר “מפני התנערות מקיום מצוותיה של תורה ודבקות רק בערכים ובהשראה אסוציאטיבית, כפי שרווח לא מעט בהגותן של התנועות הלא-אורתודוקסיות, ולאחרונה גם בזרם המכונה “יהדות ללא מחויבות”.” למרות הערכתי למאמץ שמשקיע הרב רוזן בהגנה על קדושת התורה ומצוותיה, והזדהותי עם תוכן אזהרתו, אינני מסכים עם העמדה הרוחנית-קיומית המשתקפת מתוך המאמר. עמדה זו הביאה לעיסוק רב בדוגמאות של האי-שיוויון של השמיטה, ולא בעיקר טענתו, סימפטום לחוסר התקשורתיות של חלק גדול מדוברי “יהדות עם מחויבות”, שבר ממשי שהם יוצרים לעצמם.
הרב רוזן ציטט מדבריו החיוניים של הראי”ה קוק בהקדמה ל”שבת הארץ” על כך שמטרת שנת השמיטה היא ליצור, “שנת שוויון ומרגוע…אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית”. על פי הראי”ה, אפשר לשנות את תנועת נפש העיקרית המאפיינת חברה יוצרת: “הנגישה והכפייה ולחץ הקפדה של קניין ורכוש, המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורמים הרחקה לאור האלקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה”. הרב רוזן קבע שדברים אלו מביעים “מבט חזוני ואולי אוטופי”, ולעומת זאת, “בזרם החיים השוטפים ובראיית בשר ודם, בולטים ביותר הצדדים האי-סוציאליים של השמיטה”.
יש לתמוה על דברי הסתייגות אלה: האם כאשר הגה הראי”ה את חזונו הוא לא היה מודע לצדדים של השמיטה שהרב רוזן טרח לפרוס לפנינו? למרות זאת הוא ראה בביטול הקניין הפרטי על יבולי שדה ועל כספי הלוואות – גם אם רק לשנה – גורם מעצב בתודעת התיקון בחברה יוצרת. נדמה שהראי”ה האמין שחזונו אינו נשאר בתחום ה”אוטופי”, שאפשר לחברה שהלכה והתגבשה סביבו בארץ ישראל לממש את חזון השמיטה כאלטרנטיבה לאותה “נגישה וכפייה הגורם הרחקה לאור האלוקי”.
האם גם הרב שמואל אפרים מלונשיץ, בפירושו “כלי יקר” למצוות הקהל לא הכיר את הצדדים האי-סוציאליים של השמיטה? למרות זאת הוא טען שהסיבה שנקבעה מצוות הקהל בסוכות שלאחר שנת השמיטה היא: “כי שנת השמטה גורם גם כן ה”הקהל” והשלום על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית. וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממידת “שלי שלי”, “זה אומר כולה שלי”. וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית…הכל שווים, וזה באמת עניין השלום”.
ומה לגבי הרמב”ן שבפירושו בתחילת פרשת “משפטים” עמד על כך ששחרור עבד עברי בשנה השביעית לקניינו מהווה שורש לדיני האלימות החברתית שבפרשה החל מהחמור שבהם, “מכה איש ומת מות יומת”. ועוד כתב, “כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי, ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים (שבת) ובשנים (שמיטה) ובשמיטות (יובל). ולכך החמיר בה הנביא מאד, ואמר, “אנכי כרתי ברית את אבותיכם מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו” (ירמיה לד יג יד), וגזר בעבורה הגלות (שם יז -כב) כאשר תגזור התורה גלות על שמטת הארץ” (ויקרא כו לד -לה).” האם “סוד השבע” שבדברי הרמב”ן הכולל ענייני אמונה-תיאולוגיה וענייני אמונה-מוסר לא פורש על ידו כאשר היה מודע לכך שישנם צדדים אי-סוציאליים במצוות שמיטת קרקעות?
ב. רוח זו הנושבת בכל מקורות ישראל – אפשר להביא עוד דוגמאות לכך – היא גם רוחה של נבואת משה. אחת המצוות “הסוציאליות” שציין אותה הרב רוזן הינה איסור לקיחת ריבית על הלוואות? והרי מצווה זו כתובה בפרק כה בספר ויקרא, כהמשך (טבעי) למצוות שמיטה ויובל. עריכה א-לוהית זו איננה מקרית.. הפרק כולו מעוצב מתוך היסודות של “כי לי כל הארץ” והנגזר מכך, “גרים ותושבים אתם עמדי”. כל נדבכי הפרק נגזרים מהוראות יסוד אלו המכוננים בעיקרם את מצוות שמיטה ויובל, הוראות המשתקפות מסיומו של הפרק, “כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם”.
(העמדת השמיטה כ”לא סוציאלית” בניגוד למשתמע ממקורות אלו הביאה את הרב רוזן להבחין הבחנה דיכוטומית בין מצוות בין אדם למקום לבין מצוות בין אדם לחברו. הבחנה זו אינה משקפת את שורשי המצוות בכלל ואת מצוות “השבע” בפרט, והיא חוסמת את האפשרות שהתורה ומצוותיה יהוו גורם מעצב ומכונן בחברה הישראלית היום. הנחרצות בה מחזיק הרב רוזן בהנגדה זו גם הביאה אותו לאמירה מפתיעה לגבי מהותן של תקנות חכמים, על מה שתיאר כ”אופי ההערמתי שלהן”, ושיש לייחס הערמה שכזאת רק לעניינים שבין אדם למקום. יש הרבה מה לדון בדברים הקשים הללו – וכי אין הקדוש ברוך הוא מחויב להוראתו, “ועשית הישר והטוב”, וכי הוא לא נענה לטענת אברהם אבינו, “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” אם אין להערים מול אדם האם אפשר כלפי מי שנאמר עליו שחותמו אמת? אין כאן מקום למצות דיון חשוב זה.)
ובכל זאת עלינו לשאול: איזה מניע רוחני-קיומי הביא את הרב רוזן להאריך בנחרצות על “האי-סוציאליות” של השמיטה, (ולהגן על עמדה זאת מתוך העמדה כה קוטבית של מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו) – ולא לעמוד באופן יותר כולל ועקרוני על עיקר הטענה במאמר? בדיוק בנקודה זו נמצאת השאלה המכרעת לגבי העמדה הרוחנית-קיומית של הרב רוזן: כיצד יש להגן על קדושת התורה ומצוותיה בחברה הישראלית הרב-תרבותית, היוצרת והדינאמית?
ג. הרב ישראל (אני פונה אישית בגלל ההערכה הרבה שיש לי לכל פעילותך הענפה), בא נחשוב רגע – אל מי דברת במאמר, את מי תשכנע הרשימה של השפעות פני “האי-שיוויון” שבמצוות שמיטה? את “החילונים” שקראו את החזון של הראי”ה והתלהבו ממנו? את חברי בתי המדרש שלמדו (גם על קדושת הפירות) את מה שכתב הרמב”ן על “סוד השבע”? ולמה לא להידבק לעיקר, החשש שבלבנו מההתנערות האפשרית מבחינת “נעשה ונשמע”? האם לא בגלל חוסר הביטחון שיקשיבו אם נעמוד על האמת כפי שאנו רואים אותה. מתוך כך מחפשים אמתלות, כמו רשימת האי-שיוויוניות של השמיטה, כדי לנסות ולהשיג מטרה הרצויה אבל במעשה שאינו רצוי.
אחת הסיבות העיקריות לתופעת ה”היהדות ללא מחויבות” המחפשת בצימאון השראה ומשמעות בתורה ובמצוותיה, היא חוסר היכולת של מרימי דגל התורה בציונות הדתית לדבר את השפה הקיומית האנושית המכוננת תכנים ערכיים בחברה הרב תרבותית. קבוצות אלו מאמינות מחד שהתורה אכן נפתחת לשאלות אנושיות קיומיות, אך מאידך מקננת בהן התחושה שבחינת ה”קבלת עול” שבתורה חוסמת בעדן. חברי קבוצות אלו אינם רואים תוחלת בפתיחת הקופסה הסגורה בה מונחת ההלכה היות ואינם מאמינים שיש ל”נעשה ונשמע” משום הענקת חיים בעולמם האנושי הקיומי. ומולם אותם דוברי המסורת של “מדינה על פי התורה” אינם משכילים לפתוח את אותה קופסה סדוקה וחבוטה כדי להמחיש את כוח החיים שבהלכה.
מתוך כך נשארים החיים הציבוריים שלנו חלולים ושוממים ללא תורה ונשארת התורה סגורה בקופסה ללא חיות. והנה באות קבוצות שאינן מקבלות את התורה בחינת “עול מצוות” ומבקשים לגלות בה את חיותה, חיותם.
איך פותחים את הקופסה הסדוקה והחבוטה שיאיר האור הגנוז בהלכה, ובקבלת סמכותה? התשובה היא קלה יותר ממה שחושבים: להפסיק להגיד מה לא, ולהתחיל לומר מה כן. אסביר את כוונתי בדוגמת השמיטה הישראלית. קיימת היום הסכמה רחבה בארגונים השותפים למיזם שהשמיטה מהווה אחת מנדבכי היסוד במודל החברתי כלכלי של התורה. בשל כך היא עשויה להוות בסיס לכינון תובנת יסוד אלטרנטיבית לחברה מטריאליסטית וצרכנית מידיי שהתפתחה בישראל בשנים האחרונות. לשם בירורה של תובנה זו והיפרטותה המעשית במסגרתם של מפעלים, עסקים ועמותות נוצרה במה וירטואלית רחבה לשם הרחבת השיח על השמיטה. יש עניין רב מצד כל המעורבים לשמוע את כל מי שיש לו מה לתרום להשגת מטרה זו, ומעודדים אותם לקום ולעמוד לשעה במרכז הבמה כדי לומר את דבריהם.
למה לטרוח לפרט את כל הצדדים הלא שויוניים והאי סוציאליים של השמיטה כאשר כל זאת מהווה רק כיסוי לטענה העיקרית, כאשר הפירוט רק מעמיק את האי נוחות של משתתפי המיזם ביחס לדוברי “ההלכה עם מחויבות”. בוא לא נעמוד בשוליים של אותה במה ונכריז לא ולא; בוא נעמוד במרכזה ונסביר איך כן. איך האמונה בבורא עולם, וקבלת הצו המוחלט לקיים את רצונו, עשויים לכונן חברה המסוגלת לממש את סוד השבע השוזר יחד את הוראות בורא העולם על אודות מימוש רצונו בחיים ביש הנברא.