פרשת בהר הינה למעשה הפרשה המרכזית בתורה בה מוזכרת מצוות השמיטה והיובל. השמיטה מופיעה בקצרה בספר שמות (פרק כ”ג) ובנוסף מופיעה מצוות שמיטת כספים בספר דברים (פרק ט”ו). למרות החזרות, התורה משתמשת בביטויים שונים לתאר את המצווה. הן בספר שמות והן בספר דברים, משתמשת התורה במושג שמיטה. ” וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ”, ” מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה”. לעומת זאת, בפרשת בהר התורה משתמשת בביטוי אחר “שבת הארץ” – ” וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ … וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'”. בספר שמות ודברים מופיע האביון כמטרת היעד של השמיטה: ” ואָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ”, ” וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ: אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן…”. לעומת זאת, מצוות השמיטה בפרשת בהר אינה מזכירה כלל את האביון.
התביעה הבסיסית של השמיטה הינה תמיכה בחלשים ובעניים. בעל האדמה צריך לשמוט ידיו מאדמתו, כדי לאפשר לעני להתפרנס. המלווה שומט את חובותיו ללווה, כדי לצמצם את הפערים הכלכליים. הקריאה הבסיסית של השמיטה הינה קריאה של צדק חברתי.
ברם, לא בזה עוסקת השמיטה של פרשת בהר. הציווי החברתי של שמיטת בהר, “שבת הארץ”, הינו ציווי עם דגש שונה: “וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ”. מטרת “שבת הארץ” היא “לכם לאכלה”. החידוש של פרשת בהר מופיע במכילתא דר’ שמעון בר יוחאי (פרק כ”ג): “‘ואכלו אביוני עמך’ – אין לי אלא עני, עשיר מנין? תלמוד לומר: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. אם כן, למה נאמר אביוני עמך? רובה לעניים”. אכן, שנת השמיטה באה לתמוך בעניים, ברם גם העשירים הינם מטרה ובזה עוסקת השמיטה של פרשת בהר. ברוח זו מפרש רש”י את הפסוק: “‘והיתה שבת הארץ’ – אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה, אתה ושכירך ותושבך”.
לשמיטה של פרשת בהר מסר מאוד יסודי – “הכל יהיו שווים בה”. בשנת השמיטה האדם אינו בעל הבית על שדותיו, גינתו או פירותיו. הוא חייב להפקיר את פירותיו לא רק לעניים כבמצוות סוציאליות אחרות של “מתנות עניים”, אלא גם לעשירים. למה הדבר דומה? בן משפחה המגיע לבית הוריו, בכל עת ובכל גיל, מרגיש חופשי לפתוח את המקרר ולקחת דבר מאכל ללא בקשת רשות, מאחר והוא תמיד “בן בית”. בשנת השמיטה אין “בעל בית” אלא כולנו “בני בית”, העני והעשיר, השכיר והתושב. שנת השמיטה מייצרת תודעה של משפחה. בשנת השמיטה אדם מצווה להשאיר את גינתו פתוחה לכל עובר ושב, מאחר וכולנו בני משפחה אחת, וכל אחד יכול “לפתוח את המקרר”. אין זרים ואין אחרים, כולנו שווים, בני משפחה אחת. שנת השמיטה מנפצת את מחסומי הסקטוריאליות והמפלגתיות. איני מסתכל על ה”אחר” מן העבר השני של הכביש. אין יותר “אנחנו” ו”הם”, אלא “הכל יהיו שוין בה”.
היטיב לבטא מגמה זו הרב קוק בדבריו הידועים (הקדמה ל”שבת הארץ”): ” שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ. שנת שקט ושלוה באין נוגש ורודה, שנת שוויון ומרגוע… אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו. אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר המתגלה על ידי המסחר, משתכחת… והאדם חוזר אל טבעו הרענן”.
אם יפתחו כל בעלי הגינות את דלת החצר ויאפשרו לכל עובר אורח להנות מפירות עציהם, אין ספק שתחושת הלכידות החברתית תתעצם ורגשי החשדנות והקפדנות ייחלשו. ברם, את רעיון המשפחה אפשר ליישם לא רק בגינה הפרטית, אלא גם בקהילה ובבית הכנסת.
ישנם יהודים רבים אשר היו שמחים לפקוד את ספסלי בתי הכנסת מפעם לפעם בשבתות וחגים, אבל השערים נעולים. טכנית, דלתי בתי הכנסת פתוחות לכל אדם, אך מעשית אנו יוצרים מחסומים חברתיים. אדם שאינו דתי המגיע לבית הכנסת, ירגיש כזר ושונה במרבית בתי הכנסת. איך משנים את תחושת הזרות? איך גורמים לכל אורח להרגיש בן בית? למען האמת – לא נצרך הרבה כדי לייצר תחושת שייכות. חיוך קל, אמירת שבת שלום, עזרה במציאה מקום, ליווי במהלך התפילה, שיחה חברית לאחר התפילה ובעיקר – מודעות ואכפתיות.
אם נתגייס כולנו, בעלי בתים וחברי בתי כנסיות לייצר את השמיטה של בהר, שמיטה בה הכל שוין, שמיטה בה אין הבדל בין אורח לחבר קהילה, ובין עובר אורח לבעל הבית, נבנה כאן חברה אחרת במדינת ישראל, חברה מלוכדת ומאוחדת, חברה מלאה באחווה, סולידיות וצדק חברתי.
הרב רונן נויבירט, מנכ”ל בית הלל, רב קהילת “אהל ארי” ברעננה