כל העולם כולו מחכה, לשיר שיר ליום השבת
רבי שלמה קרליבך ז”ל 1925 1994
השבת חיונית לעתיד החברה האנושית. ודאי לאיכותה, אך כנראה גם להשרדותה. היא, אולי, הרעיון המקורי והמפתיע ביותר שיצרו בני האדם, או, אם תרצו, מתנה מופלאה שניתנה להם מן האלוהות. השביתה ממלאכה ליום שלם היא סתירה מוחלטת של ההגיון, במיוחד בחברה חקלאית בה אין זמן לנוח מהעבודה בשדה, במיוחד בחברה של עבדים, שזמנם אינו בידיהם, כמו שהיו בני ישראל במצרים, ובוודאי בזמנים המודרניים / תעשייתיים / צרכניים / דיגיטליים שלנו, בהם הכל פועל כל הזמן עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 24/7.
מקובל להחשיב את השבת כמאפיין המרכזי והדומיננטי של הדת היהודית. הרב אברהם יהושע השל תיאר את השבת כ’ארמון בזמן’. לפי שיטתו ביום אחד בשבוע – 24/1 – אנו יכולים להכנס לארמון השמימי של המלך ושם להינות מזיו השכינה. אך השל רמז לזמן שלאחר חורבן הבית – זמן הגלות. מחכמינו ז”ל אנו למדים ששבת היא בבואה של המקדש, ומהמיסטיקנים אנו שומעים שהמקדש היה בבואה של גן עדן, ושגן עדן היה בבואה של השלמות עצמה. כך יוצא שהשבת קיימת בכל המימדים – בזמן, במרחב ובנפש.
אחד העם ממחיש רעיון זה היטב במאמרו המפורסם: “יותר משישראל שמרו על השבת, שמרה השבת אותם”. החיבור היהודי לקדושת היום השביעי, או ליתר דיוק החיבור היהודי לקידוש היום השביעי, הוא עיקר במהלך החיים היהודיים. במשך מאות שנים המצב לא היה רק “ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות” (שמות לד, כא), אלא “ששת ימים תעבוד למען אשר תשבות ביום השביעי”. ההבדל אינו דק כל כך: בתקופות הקשות ביותר בהיסטוריה היהודית הייתה השבת הקלה מבורכת מן התלאות והייסורים של היום יום. השבת הייתה ועודנה כניסה למציאות אלטרנטיבית, שער שמור לירושלים של מעלה, שם היהודים חוגגים את חירותם מעבדות ואלהים חוגג את חירותו לברוא.
בתפיסה הקבלית מקבלֶת השבת משמעות גדולה אף יותר. היא היום בו השכינה – האספקט הנקבי של האלוהות – יורדת ממצבה הרגיל של ריחוף ממעל ושוכנת במלואה בעולם הגשמי. שבת הפכה לזמן בו אנו מתחברים מחדש לנשמתנו העליונה. אנו הופכים לבני אדם אמתיים, ל’צלם אלהים’, ולא רק יונקים בעלי אינטלגנציה גבוהה. בני אנוש, ולא רק יצורים העושים מעשים אנושיים. זהו הזמן בו האיחוד של ההפכים נעשה, בו זכר מתאחד עם נקבה, בו שניים נהיים אחד.
בשבת אנו אומרים “לא” לעולם הפולשני של הישגים, של הצלחה, של רווחים, של אכילה ושל טירחה. זהו הזמן להרפות מפעולה. כבר יש לנו כל מה שחשוב – משפחה, חברים, אוכל טוב, לימוד טקסטים קדושים, עשיית אהבה ושינה. אין פלא שהשבת אומצה, אמנם בשינויים, על ידי שני הצאצאים האחרים של מורשת אברהם – הנצרות ואסלאם.
מן הפרק הראשון בספר בראשית אנו למדים שהשבת איננה יהודית יותר מאשר שהשמש, הירח או אדם וחווה היו יהודים. השבת היא חלק מהתהליך היצירתי של ההוייה. היא חלק בלתי נפרד מהמרקם של היקום. זוהי נקודת המנוחה הרגעית בין היקום המתפשט והיקום המתכנס, ההפסקה בין השאיפה לנשיפה, בין הנשיפה לשאיפה. רגעי שבת קיימים בכל אספקט של מערכות חיות ודינמיות, מכיוון שכל מערכת חיה ודינמית מכילה תנודות ריתמיות העוברות בין פעולה, מנוחה ופעולה מחודשת. זו הסיבה שהארץ חייבת את השבת שלה. היא חייבת שיאפשרו לה לחדול מהעבודה ולהנות מהמנוחה שבאה בשנת השבתון, היא שנת השמיטה. ואז בא היובל, שבת שבתון, קודש קודשים.
לכן שבת היא עצם מעצמה של הבריאה.
בהמשך הסיפור המקראי צומצמה השבת ונארזה באופן בו היא תוכל להשמר ולהזכר, וניתנה לעם שאך לפני רגע חוו את נס המעבר מעבדות לחירות, מחוסר בחירה חופשית למלוא בחירה חופשית. מכיוון שבסופו של דבר השבת היא הביטוי הנשגב ביותר למימוש המתנה האלוהית של בחירה חופשית, היכולת לומר ‘כן’ לטרנצאנדנטי ו’לא’ לאגו. לכן בשבת גם העבדים חופשיים ובשבת הגדולה – שנת היובל – הכל יוצאים לחופשי.
וכך נשאו היהודים את החבילה הארוזה היטב מאז שהיא הופקדה אצלם בסיני. אבל, ונקודה זו נשכחת תדיר, היהודים היו אמורים להיות רק שליחים, בלדרים של מתנת השבת. זהו סודם של היהודים. הנצרות, בחלק אך לא בכל מצורותיה, גם כן נשאה בקפידה את החבילה למאות שנים, אך כעת נראה שהיא זנחה אותה. במקומות אחרים בעולם בהם התקיימו חוקים שאסרו את המסחר בשבת (יום ראשון), כוחות השוק גברו וביטלו אותם.
העולם זקוק לשבת.
ישנה נבואה שאומרת כי לעתיד לבוא נזכה ליום שכולו שבת. מהי המשמעות של נבואה זו? ברור שאינני משתוקק לחיות בעידן בו לא אעשה 24/7 מה שאני, כיהודי שומר שבת, לא עושה כיום למשך 24/1. כיום אינני מפעיל מכשירים חשמליים בשבת; אינני מבשל או משנה את הרכבו של הטבע; אינני צופה בטלוויזיה, מאזין לאייפוד, בודק את האי-מייל, גולש באינטרנט או עוסק במסחר. אינני משתמש בכסף בכל צורה שהיא – מתכת, נייר, פלסטיק או דיגטלי. אינני כותב או משתתף בתהליך יצירתי למעט לימוד וקריאה. אינני מנסה לתקן את העולם… בוודאי שאינני רוצה לחיות באי עשייה זו 24/7. זו תהיה קללה ולא ברכה.
אז על מה מדברת הנבואה הזאת? היא מדברת על שינוי בתודעה, על זליגה של התודעה ושל תחושת האינטימיות עם האלוהות מן היום השביעי אל כל שאר הימים. ומהי תודעה זו? זוהי התודעה ששום דבר אינו באמת שייך לי, שהכל הוא של האלוהים. שהעולם אינו הצעצוע שלי בו אוכל לעשות כרצוני, ואף איננו האויב אותו אני צריך לכבוש ולנצח. אלא שהעולם וכל יושביו הינם חלק מריקוד האהבה האלוהי. שאני שותף עם כל הבריאה בהתפתחות התודעה ובהפיכת העולם לבית ה’ לכל העמים.
לכן בסופו של דבר השבת היא הרבה יותר מיום אחד בשבוע, והיא גם איננה אמורה להיות מיוחדת רק לעם היהודי. רגעי שבת קורים בכל פעם שאנחנו מצמצמים את האנוכיות של האגו שלנו ואת הרצון שלנו לצבור עוד ועוד. בכל פעם שאנו פותחים את הלב לאחרים, בכל פעם שאנחנו מפנים מקום לשכינה.