שלום! וברוכים הבאים למאגר המידע של טבע עברי בנושאי יהדות וסביבה. המאגר מכיל מגוון רעיונות מקורות וחומרי תוכן המתאימים למגוון רחב של פעילות. חפשו תוכן לפי סוג הפעילות, נושא הפעילות, ודרך החיפוש.

חוברת “ט”ו בשבט 2023” מספקת מדריך מקיף לחג האילנות, מעוררת מעורבות בטבע

חוברת חגיגת ט”ו בשבט, ראש השנה לאילנות עם מערכי שיעור, פעילויות, סדר ט״ו בשבט, לילדים ומובגרים (וכל מי שביניהם).

חוברת “ט”ו בשבט 2023” מציעה מדריך מקיף לחגיגת החג הייחודי הזה, המציין את תחילת המחזור החקלאי בישראל. החוברת מלאה בתוכן חינוכי, פעילויות, ותובנות על חשיבות העצים והטבע במסורת היהודית ובאחריות הסביבתית. היא מציעה שילוב ייחודי של גישות מסורתיות ומודרניות לחגיגת החג, והיא מהווה משאב יקר ערך לכל מי שמחפש להעמיק את קשרו לטבע ולמורשת היהודית.

החוברת כוללת חומרים המתאימים לכל הגילאים ומעודדת מעורבות קהילתית, תוך דגש על השמירה על הסביבה והעצים. זו הזדמנות נפלאה לחגוג את חג האילנות באופן משמעותי ומרתק.

הורידו עכשיו את החוברת והתחילו לחוות את החג בדרך שלכם, תוך חיבור לטבע ושורשים יהודיים.

השימוש בחומרי ניקוי לקראת פסח והשימוש בכלים חד פעמיים לפני פסח ובפסח

אחריותנו לכדור הארץ

הרב יובל שרלו

המודעות ההולכת וגוברת למצבו של כדור הארץ צריכה להשפיע על כל תחומי העיסוק שלנו. אין מדובר בשגעון של כמה אנשים המוטרדים מעניינים שוליים. מדובר בשאלת הקיום העמוקה ביותר העומדת לפתחנו. עד שאנו דנים בנושאים שונים בחיי היום יום שלנו אנו אוטמים את העיניים מלראות את האיום הכולל על עצם קיום המין האנושי. מדובר הן בהפקרות מעשית, אך לא פחות מכך בהפקרות מוסרית ותורנית: אנו יועדנו על ידי ריבונו של עולם לשמור על עולמו ולקיימו, ואנו ההורסים העיקריים שלו. בכך אנו מועלים בחובה שהטיל עלינו ריבונו של עולם. לא זו בלבד, אלא שמדובר גם בפיתוח של תכונות הרסניות שבנפש: רדיפה מתמדת על הנאות השעה בלי לחשב את המשמעות העתידית שלהן; הזנחת האחריות כלפי הדורות הבאים; חשיבות האיפוק, ובעיקר – האחריות.

בשבועות האחרונים עומדת לאחד ממבחני ההכרעה השאלה האמנם אנו רציניים בדברינו, והאמנם האחריות לסביבה הופכת להיות אחד מהיסודות ההלכתיים בהם אנו מתחשבים בבואנו לפסוק הלכה ולנהוג בה. שני עניינים הקשורים בסביבה עומדים במרכז ההכנות לפסח. ראשון שבהם הוא הכמות הבלתי נתפסת של חומרי ניקוי שאנו משתמשים בהם. מבחינה אסוציאטיבית, קשה לקשור בין המילה “חומרי ניקוי” ובין “זיהום”, אך למעשה השימוש בחומרים אלה הוא אחד המזהמים הגדולים ביותר של מקורות המים. הכרעה אמיתית שיש משקל לאחריותנו לעולם שברא ריבונו של עולם היא צמצום משמעותי של שימוש בחומרי ניקוי, שכן כידוע אבק אינו חמץ. לא זו בלבד, אלא בשעה שנראה כעבירה חמורה את העמידה עם צינור פתוח ושטיפת משטחים או מכוניות עם צינור, נדע כי אנו מכוונים את מעשינו יותר מול ריבונו של עולם.

שני שבהם הוא הכמות העצומה של כלים חד פעמיים שאנו משתמשים בהם. חלק גדול מכלי הפלסטיק ומהנילון כלל אינם מתפרקים, ואנו מערימים על העולם כמויות עצומות של זוהמה שאין לה מענה. גם כאן, ההקפדה בשולחן הסדר על עניינים שונים – למן ההרחקה הקפדנית מחמץ ועד קישוט השולחן ב”כל דכפין” ובמי שאין לו היכן לערוך סדר מכיל – צריכה לצרף אל עצמה את האחריות הגדולה לקיומו של עולמו של הקב”ה.

השינוי העיקרי שאנו צריכים לעבור הוא שינוי תדמיתי. התדמית שלנו היא שענייני הסביבה אינם שייכים לעולמה של אמונה. הם מזוהים בדרך כלל עם עמדה קוסמופוליטית הרחוקה מהתפיסה העצמית שלנו את עם ישראל; עם תפיסה טבעית הרחוקה מאוד ממושגי הטהרה והקדושה אליהם אנו שואפים; עם עיסוק בחומר בשעה שאנו מבקשים לקשור עצמנו ברוח. ברם, מדובר בתדמית מוטעית. דווקא אנחנו המאמינים בקב”ה כבורא עולם, וכמי שהעמיד אותנו – בעלי צלם אלוקים – כמבטאים את קיומו בעולם, צריכים להיות שותפים בשמירת בריאתו של הקב”ה, מתוך עמדה דתית ומתוך הענקת מעמד הלכתי לשמירה זו.

עיקרון זה גם עובר למערכת אחרת של מחשבה. התורה הפנימית ראתה במאבק בחמץ גם ממד רוחני עמוק – לא רק את החמץ הפיזי אנו מבקשים לבער, כי אם גם את החמץ הרוחני, ואת השאור שבעיסה שבלב. אולי ניתן ללמוד מקו מחשבה זה גם על דרכי המאבק בעולם הפנימי שלנו. אף שאנו חפצים מאוד בביעור אותו יצר רע מציק ומזיק, אנו צריכים להתחשב גם בדרכים בהם אנו משתמשים כדי להגיע להישג זה, ולא לבער אותו מחד גיסא אך לזהם עניינים אחרים מאידך גיסא. תיקון המידות וניפוי הרוע שבלב צריך לקחת בחשבון גם את המחיר העלול להיגרם מהתמודדות בדרכים לא ראויות. בדרך זו אנו מכינים עצמנו לאביב של העולם כולו.

____________________________________________________

הרב יובל שרלו- נשיא עמותת טבע עברי, ראש ישיבת פתח תקווה, מרבני צהר.

המאמר התפרסם ב’שבתון’ לשבת הגדול תשס”ט , ובאתר האינטרנט של ישיבת פתח תקווה.

ה ב ו ר א ו ה ב ר י א ה
בועז אורדמן מפגיש אותנו עם סיפורי הבריאה ביחס שבין האדם והאדמה ועד

יחסי אדם אדמה – זכרונות קדומים

בועז אורדמן

האדם ויחסו אל האדמה, עוברים משברים ותהפוכות מעת יצירתו בגן עדן ועד ההגעה אל האיזון השלם. בועז אורדמן עוקב בדרך של עיון והקשבה למקורות, אחר התפתחות זו.

השלום והרעות

” וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה”: (בראשית ב’, ז’) . תולדות השמים הארץ, השיח, העשב, המטר והאד עומדים מוכנים ודוממים לבוא האדם.

הבריאה מושלמת על כל צדדיה הטבעיים כבית, כמקור לצמיחה וליצירה.

ואלוקים יוצר בתוכה את האדם ונופח בו את רוחו – את נשמת החיים.

האדם עומד בעולם באיזון מופלא, הוא נוצר מתוך העולם מתוך העפר, כנברא כיצירה ששורשה עמוק באדמה. ויחד עם כל הבריאה, החי והצומח, הוא עולה מן האדמה.

אך האדם בעולם הוא נציגו של אלוקים הוא שליחו והוא מושם בתוכה במטרה מאד ברורה – כדי לעבוד באדמה. עבודה שמצמיחה שמוציאה את הטמון והנסתר – לגילוי ולחיים. עבודה שמעבדת את הקיים ומעלה אותה לשימוש האדם ולעבודת האלוקים.

והאדמה כבריאה של אלוקים כבסיס חי ופועם במציאות, המהווה מקור לכל חי ושורש לכל נברא. מחכה לעבודת האדם ומצפה לעיבודו – ובעצם הופעתו היא מתחילה להצמיח לו את מחייתו. הוא תלוי בה והיא תלויה בו – קשר של יחסי גומלין ושל מחויבות.

של עבודה ושמירה על הטבע וכוח צמיחתו – עידונו וניתובו, אל מול אדמה שמוציאה את כוחה ומפרה את העולם בחיים ובצמיחה.

השילוב של האדם כיציר האדמה – בגופו, וכבריאה רוחנית – בנפשו, היא זאת הנותנת לו את היכולת להעלות את העולם ממנה הוא נוצר – לעולם שממנו הוא ירד. ההרכבה הזו הופכת את האדם לנזר הבריאה, הוא זה שנותן את תו הסיום, את הגימור הסופי – את השמות לכל חי.

הנסירה והקלקול

האדם שוכח את מקומו והוא אוכל מעץ הדעת טוב ורע,הוא רוצה להיות כאלוקים “יֹדְעֵי טוֹב וָרָע” (בראשית ג’, ה’). האדם רואה את תפקידו בעולם ואת יכולותיו, והוא פורץ את גבולותיו, גבולות שניתנו לו לטובתו, לייצב את ההרמוניה בינו לבין סביבתו. באכילתו האסורה כדי להיות כאלוקים, הוא מתרחק מגופו ומפר את האיזון. הניסיון להתעלות לבד בלי הגוף, בלי העולם, להתנתק מהחומר, יוצרים ניקור בינו לבין עצמו – גופו נטמא, והאדם נגעל מעצמו, ממעשיו שמנותקים מרצונותיו, ממגבלות גופו ונכותו המובנת. הוא מתוודע לכך שהוא עירום, ואת גופו הוא מלביש בלבושים, שמרחיקים אותו מסביבתו. גם מאלוקיו הוא מתרחק ע”י חטאו והוא מתחבא מפניו.

ובעקבות ערעור האיזון באה קללה, והקללה באה לא רק על האדם אלא אף על האדמה.

או אולי קללת האדם היא בקללת האדמה, הקשר והיחס שהיה ביניהם נפגם, ההרמוניה שהייתה מתחלפת בעצבות. נוצר כאן מתח והאדמה מתפרעת ומוציאה קוץ ודרדר – צמיחה מזיקה ולא מועילה. ומולה האדם נילחם כדי להוציא את מחייתו, אין כאן עבודה משלימה ומתקנת, אלא יש עבודה עבְדותית קשה ומייגעת על מנת להציא לחם מן הארץ.

למלחמה הזו אין סוף או כיוון, אלא היא מבוך הסגור בתוך עצמו, שניגמר בחזרה תבוסתנית של האדם אל האדמה – כדרך להבהיר לאדם שהוא לא אלוקים, ולמרות כל עבודתו וכל זעת אפו הוא חוזר לאדמה, ונשאר מחובר אליה בעל כורחו.

ובעקבות זה, האדם מגורש מגן עדן, מהמקום ההרמוני שאל תוכו הוא נברא. והוא מתחיל להתגלגל בעולם הגדול. אך הקשר שלו עם האדמה לא נרפא, ובנו קין שהיה “עֹבֵד אֲדָמָה” שוכח גם הוא את מקומו בעולם. הוא שוכח את מקורו ואת הקשר שלו בשורש עם הסובב אותו, הוא שוכח שהוא נברא כמו אחיו ושניהם נוצרו ובאו מהאדמה. ובהיותו בשדה קין לוקח את כוחות היצירה והתיקון שלו והוא מפנה אותם לקלקול ולכליה – ” וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ”: (בראשית ד’, ח’).

שוב האדם והאדמה מקוללים, אך הפעם האדם מקולל יותר, הקשר הבסיסי שהיה לו עם האדמה, יחסי הגומלין שיצרו מחויבות הדדית נפגמו לחלוטין, תפקידו כשומר הבריאה, כמתקן הנבראים נרמס. האדם השתמש בכוחותיו וגדע את חייו של אחיו, יציר תאום בעולם, הוא ניתק את הקשר של הבל לאדמה, לחיים. וכך קין מקולל שהאדמה תהיה מנותקת ממנו, היא לא תוסיף יצירה ושפע משלה, וקין נידון לגלות. השורשים שלו נקטעו והוא נהפך להיות יציר עצמאי ובודד, שנע ונד על פני הארץ. קין בוכה על דינו, אך הוא אינו בוכה על הניתוק מהאדמה או ההחבאות מפניו של אלוקים. הוא מפחד על חייו, הוא מפחד מהעולם הסובב אותו ומהנקמה ממנה. קין משלים עם חסרים בסיסיים בהווייתו, הוא משלים עם גירוש וסירוס הקשר עם האדמה והוא משלים עם הסתרת פנים מצד הקב”ה.

בהמשך לכל ההתרחקות של קין משורשו הוא בונה עיר – “וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ”: (בראשית ד’,י”ז). האדם שעד אז חי בתוך הטבע בתוך העולם עם כל החי והצומח, שאכל וישן עם כל החיים מסביבו, מחליט לנתק את עצמו לחלוטין מהאדמה, והוא יוצר מסביבו חומה וגדר. הוא מנתק את עצמו מהקשב לחי ולצומח, מההתבוננות והידיעה שהוא חלק שווה בתוך מארג החיים. הוא מתרחק ובונה לעצמו עולם מנותק שחי על גב האדמה, על גב הטבע אך הוא אינו מודע אליו, הטבע שם והוא כאן. השדה והחי נמצאים מחוץ לעיר, והאדם לומד לנצל את הטבע ואת האדמה, אך בלי הקשר האינטימי שהיה ביניהם. הוא מנצל אותה אך לא מעריך אותה ואת מקומו בתוכה. מבחינת האדם, העיר שבתוכה הוא חי יכולה להתקיים גם בלי האדמה והטבע.

וכך, ההתרחקות של האדם משורשו, מבוראו ומעצמו נמשכים. ודור אחר דור בני האדם שוכחים את תכליתם בעולם ואת מקומם בהוויה. בני האדם מגיעים למצב של מיאוס באדמה ומיאוס בקשר שלהם איתה, הם רואים בה אויב, צער, עונש שהם מקבלים מה’ הפועל נגדם. עד למך, בן לדור תשיעי מהאדם הראשון, הקורא לבנו נח – ” וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה’”: (בראשית ה’, כ”ח-כ”ט).

האנושות לא נעצרת והיא מגיעה למצבים של קלקולים טבעיים ומוסריים, של שקיעה בעולם ובחומריותו. האדם עם כוחותיו העליונים שהיו אמורים לחבר את העולם ואת הבריאה לצד הרוחני שבה, נשאר עם העולם בגשמיותו ומתגולל בתוכה. הקב”ה נצרך לקצר את ימיו של בן האדם, לתחם את מרחב פעולותיו בעולם לזמן קצוב וקצר. אך בני האדם ממשיכים להסתאב. ואז “וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה’ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם”: (בראשית ה’, ז’)

ה’ גומל ברצונו למחות את כל היקום, את כל הבריאה, האדם, החי והצומח, הכל יושחת, האדם שהיה אמור להנהיג את הטבע לתיקון גרר אותה לקלקול ולסיאוב. עולמו הפנימי של האדם שהיה משולב מכוחות טובים ורעים משיקולים מאוזנים, נשטף ברוע.

החושך

העולם קולקל ונידון לאבדון והקב”ה מחליט שרצונו להתחיל מחדש את הבריאה, את הסיפור של העולם, את הקשר של האדם עם האדמה ואיתו.

הוא לוקח את נח שהתהלך איתו והלך בדרכיו, והוא מעלה אותו אל תוך תיבה. ולתוכה הוא אוסף קמצים מתוך כל החי ומאכל למחיה. הקב”ה מכניס את נח אל תוך עולם אחר, אל תוך מציאות אחרת – הוא מכניס את האדם והחי חזרה אל תוך מציאות מתוקנת שבה האדם דואג לחי ולקיום של הסובב אותו. הוא מחזיר את רגשי האחריות שנשכחו, את תפקידו המקורי של האדם. בו בזמן שבחוץ הוא מוחה את היקום, ומנהיג בו תוהו ובוהו כהנהגה שהייתה לפני האנושות הראשונה – “בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם“, (בראשית, א’, א’-ב’).

המים מציפים את כל העולם, ומשווים את פני היקום, האופק חלק ופשוט. אין ערים ואין כפרים, אין הרים ואין גאיות, כל הדרכים מטושטשות, החי הצומח והדומם נמחקים. עוד ועוד מים מתגברים על הארץ ועל כל אשר תחת כיפת השמים. יצירת האדם ויצירת האדמה משתתקות ודממה שוררת בעולם – רק רוח אלוקים והתיבה. והכאב.המבול פוסק, והמים שעל פני האדמה נאספים. נח מסיר את מכסה התיבה ומגלה עולם שומם.

החיים כולם נגדעו, צלקת רחבה נפרשת למול עיניו, חורבן עד היסוד של כל היקום. גם האדמה עצמה נפגעה ופניה נחרבו. והקב”ה נצרך לצוות את נח לצאת מהתיבה מהמציאות המנותקת שבה חי ולהתחיל את העולם מחדש. אך חורבן העולם אינו יכול להתחדש ולהעלם כלא היה, ההשחתה הניתוק וההתרחקות בין האדם לבין אלוקיו והאדמה עודם קיימים במרחב. ועל כן נצרך לקיים ברית חדשה בין האלוקים, האדם והארץ, תנאים חדשים, איזון מחודש.

הקב”ה מוציא את נח לעולם שבו לקחי העבר מתורגמים למציאות. הניתוק שבין האדם והאדמה, וחוסר יכולתו של האדם להוביל את העולם לתיקון ולחיות בתוכו כבריה שמכירה את מקומה – דוחפת את אלוקים ליצור עולם שבו הניתוק מובנה. שבו אין למעשי האדם השפעה על הסובב – לא לתיקון ולא לקלקול. העולם, האדמה והחי יפעמו בקצב אחר מפעימת האדם – הסדר העולמי לא ישבות ולא יקולל מכל השחתה של האדם. וכך הקרע בין האדם שהיה חלק מהבריאה שהיה משפיע ומושפע לבין האדמה הועמק עד תהום. המציאות נתקררה וקור וניכור מילאו את ההוויה. האדם רודה את נוכחותו על החי ועל הצומח, וייראה וכוחנות ממלאים את העולם.

כללים מוסריים שהיו טבעיים – מצווים, והאדם נשאר מנוכר לעולם לאנושות ולעצמו.

הזעקה והאור

וכך מנקודת מוצא זו האנושות מתפתחת וגדלה, היא נפרדת לעמים וללאומים והיא נפוצה על פני כל הארץ. דור הולך ודור בא והעולם על סידרו עומד. עד אשר יוצאת ממעמקי ההוויה קריאה על העוול וחוסר התכליתיות בעולם, על רצון פנימי ועמוק לתיקון, על כאב שצורב עמוק ולא נותן למציאות לשתוק. וקריאה זו נופלת אל תוך גרונו של אברהם ובן האדם, בן האדמה, קורא לאלוקיו.

וקריאה זו מהדהדת ומעוררת קשרים עתיקים, התחייבויות ישנות רצונות פנימיות לתכלית שנשטף עמוק עמוק מתחת למים רבים. והד קולו של האלוקים מחזיר לעולם נביטה של תקווה, ניצוץ מהעבר שמאיר את העתיד – התחלה של תיקון.

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:” (בראשית י”ב, א’) אברהם מצווה ללכת ולחדש את הקשר שלו עם האדמה לחפש לו ארץ, כחלק מצו אלוקי בעל יעוד ותכלית. ”…וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה”(שם, ג’), ברכה יורדת לעולם, בקשר מחודש, האדם חוזר להיות שליחו של אלוקים ודרכו מתברך העולם. אך אין זה כלל האדם ואין זו האדמה כולה, זהו נביטה קטנה של תקווה חוט של חסד שיורד ומתחיל, מהלך שתחילתו בחידוש יחסי גומלין בין הפרט – אברהם, לבין ארץ ישראל, וממשיך לבניו ולבני בניו עוד בהבטחה הראשונה. קשר שהולך ומתפתח במשך הדורות שקורם עור וגידים ע”י ניתוק וחיבור, ריחוק וכיסוף – “וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: ….וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה”: (בראשית ט”ו, י”ג,ט”ז) ובהתעוררות האדם בעולם לחיפוש, מתעוררת כנגדו האדמה, ואותה אדמה שאברהם הולך בה לאורכה ולרחבה, מתברכת בטוב עליון ובשפע של אוצרות ובמקביל חוזרת לערנות, למעשים המוסרים של יושביה. הדרישה לקשב הדדי לעבודה משותפת לעבר תכלית משותפת, חוזרת לעולם.

החיבור והתיקון

אותה שליחות של האדם הראשון וההרמוניה שהייתה בינו לבין האדמה חוזרת עם ברכה ועם אחריות. וכך הדור הרביעי החוזר לארצו, כעם בעל קשר עתיק יומין עם אדמה, המייחל לחרות ולעצמאות, שב לארצו עם מטען שלם של הנחיות ועצות לשמירה על היחסים העדינים הללו, יחסים שבעבר היו כל כך קלים להפרה. איזון כה עדין קיבל הגדרה ותיחום, עם ישראל קיבל תורה.

” כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם”: ( דברים ח’,א’).

החוק והמשפט נוספו לחיי העם, טומאה וקדושה, הבדלה משאר העמים הבדלה משאר הארצות. אין כאן ארץ רגילה ארץ ככל הארצות – לא נכנסים לארץ כדי לקבל מקום לגור בו סתם, ארץ ישראל היא חלק מהותי בקשר של היחיד והכלל עם הקב”ה. האדם מתחבר שוב אל שורשיו, שוב הוא נצרך להיות קשוב לסובב אותו – לחי לצומח ואף לעמיתיו בחברה, קשב שמקשר אותו אל עצמו הוא, שמזכיר לו את מקומו בעולם, את היעוד הכללי של האנושות, ואת היעודים הקדומים שהיו לעולם ולו. האדם מתחבר למעגלי ברכה חדשים שיוצאים מתוך האדמה ומפרים לו את הקיום בשפע והצלחה – האדמה מתחברת לתנועת האדם ולמעשיו ולכוונותיו, ארץ ישראל, האדמה, מהווה נקודת תיווך בין הקב”ה לעמו, לאדם. השיח הרוחני של האדם עם אלוקיו מתבטא דרך האדמה, האדם מתקרב לאלוקיו יחד עם האדמה והוא בשיתוף עם כל הבריאה מתברכים מקשר זה.

וכך עם ישראל וארץ ישראל מהווים נקודת השקה בין שמים וארץ, נקודת מפגש של הרצון הפנימי של הקב”ה והופעתו. הבריאה כולה נכספת לחיבור הזה, כל העמים וכל הארצות מתברכים ממנה וחשים את החיבור הזה כחיבור המקיים את העולם ומקרב אותו אל תכליתו.

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלִָם:

ישעיהו ב’, ב’-ג’

בועז אורדמן, בוגר ישיבת ההסדר עתניאל ומכללת הרצוג לחינוך. סטודנט למנהל עסקים, ומדריך בישיבת מקור חיים.ברצוני להודות לחברי לשיעור שיחד איתם ויחד עם הרב פדיה זיקקנו במשך שנה שלמה את משמעות האדם האדמה ומצוות שנת השמיטה. שעור ה’ התשס”ז.

השוואה בין פרשת נח לבין פרשת בראשית – בהקשר של הבריאה מול

מגוון מינים

הדס ילינק

בתורה מתואר לנו מאורע דרמטי בה החליט הקב”ה שהעולם לא יכול להמשיך בקיומו. והוא מחליט להציל זכר ליצור האנושי – האדם, ויחד איתו להציל את מגוון בעלי החיים והצומח . מאורע זה הוא כמובן המבול המתואר בפרשת נח.

מעניינת ההשוואה בין פרשת נח- המבול ובין פרשת בראשית:

פרשת נח: בראשית פרק ז

א וַיֹּאמֶר ה’ לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה: כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. ב מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה–אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם–אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. ג גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ… יד הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף.

פרשת בראשית: בראשית פרק א

כ וַיֹּאמֶר אֱלֹקים–יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כא… וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ. … כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב.

ניתן בקלות להבחין בדמיון המושגים בין פרשת נח- הפרשה בה החריב הקב”ה את העולם למעט מה שניצל בתיבה ובין פרשת בראשית- הפרשה לדעתי הכי אופטימית בתורה- בריאה.. הכל חדש, עולם חדש, עולם שלם.. שכל כך מהר הגיע לידי שחיתות עצומה שהפתרון היחיד שראה הקב”ה לעשות הוא מבול.. מעין שבירת כלים כדי לתת הזדמנות נוספת לעולם ולאדם.
נראה כי הביטויים הדומים- “חיה למינה”, “רמש על הארץ”, “כל עוף כנף” וכו’… ביטויים המראים את מגוון המינים שנבראו בבראשית ואת המגוון שנכנס לתיבה- וזה משמש כעדות חיה לנח ולמשפחתו, ולנו שקוראים היום את הפסוקים, למה שהעולם הזה יכול להיות עם כל השפע שלו. בנוסף הדגש על זכר ונקבה הבאים אל התיבה מראים את החשיבות של מגוון המינים ויכולת ההתרבות שלהם. אם לא היה לכך ערך, מספיק היה להציל מין אחד ולא בני זוג…
כל אלו מהווים תזכורת כל כך חשובה דווקא בעת של השהייה בתיבה ובעת היציאה ממנה- שבה נפתח דף חדש- הזדמנות חדשה- בעיקר לאדם לשמירה על עצמו ועל העולם עם מגוון המינים שבו… להידמות לבורא עולם… ונראה לי שאנחנו כל הזמן צריכים לראות את עצמנו לא רק כאילו יצאנו ממצרים אלא גם כאילו יצאנו מהתיבה- האחריות של האדם לא השתנתה באלפי השנים האחרונות.

המצווה של שנת שמיטה, כפי שהיא מופיעה בתורה ובספרות חז”ל, היא למעשה

מה עניין שמיטה אצל צרכנות?

ג’רמי בנשטיין

השמיטה כחזון

המצווה של שנת שמיטה, כפי שהיא מופיעה בתורה ובספרות חז”ל, היא למעשה רעיון נועז למדי ואף רדיקלי. היא מורכבת משני חלקים, שמתייחסים לשניים מיסודות החיים: אדמה וכסף. אחת לשבע שנים, שומטים קרקעות. כלומר, לא מעבדים את האדמה, לא עוסקים בחקלאות במשך שנה שלמה. משמעות הדבר בחברה חקלאית היא, שרוב התושבים יוצאים למעין שנת שבתון. כלומר, כלל הציבור מקבל על עצמו הורדה משמעותית ברמת החיים החומרית על-מנת להקדיש שנה לעיסוקים רוחניים יותר מאשר רדיפה מתמדת אחר הפרנסה. לכן, לא רק האדמה מתאוששת ושומרת על פוריותה אלא יחד אתה, גם האדם זוכה להתחדשות.

המרכיב השני הוא שמיטת חובות. בשנת שמיטה כל מלווה מוחק את החובות שעדיין חייבים לו. יש לציין שמדובר בעיקר בכספים שלוו לצורך מחיה ממש; לא כמו בימינו, שהלוואות הן לרוב לפיתוח עסקי ויותר נכון להתייחס אליהן כהשקעות של המלווה(1). שמיטת חובות יוצרת מנגנון “איפוס” כלכלי-חברתי, המונע מאנשים שירדו מנכסיהם לשקוע בעוני ללא כל אפשרות לצאת ממנו לעולם.

השמיטה כבעיה

בשמיטה בימינו אין כמעט זכר לחזון הרדיקלי הנזכר. לציבור היהודי המכונה ‘חילוני’ קשה לחשוב על “שנת שמיטה” כמשהו מעבר למטרד אזוטרי מעט, מעצבן או משעשע, שמעסיק בעיקר פלגים מסוימים במגזר הדתי או החרדי. עוד תיק חסר פשר ש”הדתיים האלה” הפילו על עצמם. כמובן שמושג עתיק זה איננו דבר חי ורלבנטי לכל מיני אתגרים שאנו מתמודדים אתם בחברה המודרנית, חברת השפע, חברה של תעשייה והיי-טק.

מאידך, עבור הציבור הדתי, שנת שמיטה הייתה צריכה להיות הרבה יותר רלבנטית. הרי זו מצווה מדאורייתא (מן התורה), הלכה פסוקה, שאמורה לחייב כל אחד ואחד, ולמעשה גם את החברה היהודית כולה. אך בפרשנות שהיא מקבלת ואופן היישום שלה היום במדינת ישראל, הן בציבור הדתי הלאומי והן בציבור החרדי, הרעיון של שמיטה רחוק מלהיות קשור בכל צורה שהיא לענייני דיומא הבוערים. עבור הציבור הדתי והחרדי, שמיטה הפכה לתת-סעיף של דיני הכשרות בלבד, והתערטלה מתכניה החברתיים השורשיים. היא נתפסת כמכשול, שיש לעקוף אותו איכשהו או כבעיה, שיש לפתור אותה ולהיפתר ממנה. הפתרונות הללו גוררים את ההתייחסות החילונית המזלזלת הרואה בשמיטה אזוטריקה דתית-פולחנית (2).

השמיטה כפתרון?

אך מה היה קורה לו רעיון השמיטה לא היה נתפס כבעיה אלא כפתרון? מהן הבעיות או האתגרים, שאתם השמיטה מתמודדת ולהם היא נותנת מענה? בהסתכלות כזו, השמיטה מפסיקה להיות פולחן סתום, רחוק מהמציאות ומהדאגות המודרניות שלנו; והופכת למעין רעיון חלוצי, מתקדם ומאוד מאוד רלבנטי. אכן, כשגואלים את אותו חזון ואותם ערכים מתהום הנשייה, עולות שאלות מהותיות ביותר – על האדם, על החברה, על האדמה והבריאה כבסיס לכול ועל הקשרים שביניהם. כל עוד שהשמיטה היא ‘בעיה’, היא רלבנטית רק לפלגים מסוימים בעם; בתור פתרון לבעיות אחרות, היא הופכת נגישה ומעניינת לאנשי סביבה וחברה, אשר מחפשים פתרונות לאותן בעיות.

אין תשובות חותכות וחד-משמעיות בעניין הזה, כי הרי יישום רעיון השמיטה בימינו כרוך בתרגום מושגים מהעולם העתיק לחברה שהיא רחוקה שנות אור מהחברה המקראית החקלאית. נתעכב רגע כדי לנסות ולתאר את בעיית הצמיחה והצריכה, כהמחשה לדברים אלו.

רעבתנות וראוותנות

אחת הפרות הקדושות של העולם המודרני – ולצורך העניין אין כל הבדל בין חברות קפיטליסטיות טהורות, סוציאל-דמוקרטיות או קומוניסטיות-מרקסיסטיות – הנה האמונה העיוורת בצמיחה כלכלית מתמדת ובלתי מוגבלת, כמפתח לרווחת האדם. צמיחה כזו מחייבת ייצור מתמיד וצריכה בלתי פוסקת. לא רק צריכה (ראוותנית) של משאבים, אלא גם צריכה (רעבתנית) של זמן: האם תהיתם פעם לאן נעלמה הפסקת הצהריים הארוכה בין שתיים לארבע, שפעם אפיינה את היישוב הישראלי הטיפוסי? פשוט מאוד: בעשור האחרון, המשק הישראלי והצרכן הפשוט בתוכו השתלבו בתרבות הצריכה של העולם המערבי. בין היתר דרך מנגנוני הפרסום, תרבות זו עובדת קשה כדי לשכנע אותנו לצרוך כפי יכולתנו ומעבר ליכולתנו, מההיצע האדיר והמפתה שלה.

על-מנת להרוויח מספיק כסף לאפשר צריכה אינטנסיבית כזאת (במקרים רבים מדובר בצריכת מוצרים שחיוניותם לאיכות חיינו מפוקפקת ביותר), אנשים עובדים יותר. כשעובדים יותר, יש פחות שעות פנאי. אין זמן לנוח באמצע היום, לאכול ארוחת צהריים בבית או לערוך קניות באמצע יום עבודה– לכן, חשוב שקניונים יהיו פתוחים עד מאוחר בלילה ובשבתות. מצב זה מחייב את עובדי הקניונים (וכל חנות אשר מנסה להתחרות ב”נוחיות” זו שמציעים הקניונים), לעבוד אפילו יותר שעות על חשבון הפנאי והמשפחה. חיי כולנו הולכים והופכים למרוץ תמידי בין עבודה לקניות וחוזר חלילה, כשלכל דבר אחר כמעט לא נותר זמן. לא פלא שקניונים כבר מזמן אינם סתם אסופת חנויות אלא אתרי בילוי ותרבות. ביקור בקניון הפך לאחד הבילויים הפופולריים ביותר בקרב הדור הצעיר (יותר מקריאת ספרים או טיול בטבע).

ייתכן שפעם הרעיון של “עיר/חברה/תרבות בלי הפסקה” נראה נוצץ, קוסמופוליטי, “אין”. אך הקצב המסחרר של הצמיחה והצריכה הופכים לחלום בלהות, וזה עוד מבלי להזכיר את כל אלה שאינם משתתפים בחגיגת הקניות הזאת, העניים והשכבות הנחשלות. במובן הזה, בני-אדם רבים נמצאים במצב של העבדת יתר או תת-תעסוקה (overworked or underemployed). מאחר וחזון השמיטה מחבר דווקא בין אדם לאדמה, בעניין זה, בימינו, הקרקע נוחלת גורל דומה לזה של בני-האדם: העבדת יתר, דלדול, התעייפות, התרוששות. לשנינו, לאדמה כמו לאדם – בגלל קצב וצורות עבודה לא מושכלות ולא קשובות – דרושים תוספים כימיקלים כדי לשמור על חיוניות ופוריות.

ובכן, מהן החלופות?

חזון שמיטה כביקורת לקצב הצריכה והפיתוח

יש צורך לפתח הבנות מחודשות בנושא הקצב הנכון של פיתוח וצריכה לחברה פוסט-תעשייתית; חזון השמיטה מהווה השראה לפעולה זו. לאור המחזורים של שבת ושמיטה, יש ערך אישי וחברתי לאימוץ הפסקות ותקופות קצרות וארוכות יותר של חוסר עשייה כלכלית על-מנת ליצור את החלל לצמיחה תרבותית ורוחנית. כלומר, ריסון צריכת הזמן שהמערכת כופה עלינו. כדאי לפחות להתחיל ולשאול את השאלות, שכלל אינן נשאלות במחוזותינו: מהו קצב נכון לפיתוח ולפעילות כלכלית? מהן הפרופורציות הנכונות לפעילות כלכלית ולצמיחה; ומהו היחס הראוי בין רדיפת פרנסה לבין חיי הרוח, ברובד הפרט והכלל?

לשאלות הללו יש תרגום מאוד מעשי וישיר: היום, רק פרופסורים ומורים נהנים משנת ‘שמיטה’ (שבתון) מעבודתם – מדוע רק הם? האם זאת זכות שצריכה להיות שמורה רק לאליטה אינטלקטואלית או שמא פועלי צווארון כחול גם הם עשויים ליהנות ממסגרת כזו? (חשוב לזכור, שהשמיטה המקורית הייתה לאיכרים, ולא לפיזיקאים). כיצד על המשק המודרני להיערך על-מנת להבטיח שנת שבתון כזכות בסיסית לכל אזרח? היערכות מושכלת למצב שבו 15% מכוח העבודה נמצאים בשבתון מתוכנן ומסודר, עשויה לסייע גם ליצירת פתרונות לבעיית האבטלה במשק.

לגבי ההתקדמות הבלתי פוסקת במדע ובטכנולוגיה: רבים טוענים, ביניהם מובילים בקהילה המדעית, ששנת שמיטה, הפעם תחת הכותרת ‘מורטוריום’, נדרשת כדי להשתלט על הפיתוח המסחרר של טכנולוגיות, שאת השלכותיו אין לצפות. האם אפשר וכדאי להשלים עם המירוץ לפיתוחים בביו-טכנולוגיה, לדוגמה, בלי להרהר במעשינו? בלי להכריז “פוס”, רגע, כדי שנוכל לקבוע כללים למשחק החדש הזה? רבים יגידו שזהו חלום אוטופי, אפילו אם היינו מסכימים שהוא רצוי. פירוש הדבר, שהם רואים בפיתוח הטכנולוגי מכונה שקשה לעצור בעדה, מכונה שרצה מאליה ואנו פשוט רצים אחריה. אם כך הוא, אז המצב אף חמור יותר ממה ששיערנו: היפוך תפקידים מוחלט בין ה’עבד’ לבין ה’אדון’; או יותר נכון, בין בעל המלאכה לבין הכלים שלו. הרי הצד התיאולוגי של השמיטה מדגיש שאין דבר שהוא שלנו (לא אדמה, לא כסף, לא חפצים כלשהם), ולכן אסור ללכת עם רעיון הבעלות עד הסוף; הצד התיאולוגי גם מדגיש, שאנו איננו עבדים לאותם חפצים אלא לכוח רוחני מתעלה, המביע חופש מחומרנות דטרמניסטית כזו.

שמיטה כאתגר לפערים חברתיים

החוקר האמריקני אלן דורנינג טען שרוב הנזק הסביבתי בעולם נגרם על-ידי אנשים שיש להם או יותר מדי או פחות מדי, ולכן שאלת המפתח (ושם ספרו) היא: מה זה די? (Alan Durning, How Much is Enough?). צריכת יתר ותת-צריכה הן בעיות הקשורות זו לזו קשר הדוק. אי-אפשר לפתור את האחת בלי השנייה.

לרעיון של שמיטת חובות ישנן השלכות שמתחילות ברמה של בין אדם לחברו ועד לרמה הגלובלית ביותר, כמו היחסים בין מדינות מפותחות למתפתחות וכיוצא באלו. מחיקת חובות אחת לשבע שנים מביאה לידי “איפוס” מחזורי. כלומר, מערכת שמאפשרת פעילות בלתי מרוסנת (זמנית) ויצירת פערים כלכליים (נוסח קפיטליזם), בד בבד עם מנגנון לסגירתם (קרוב יותר לחזון הסוציאליסטי) שיוצר דגם של “משק מעורב” – אם תרצו “דרך שלישית יהודית”.

כפי שצוין, המוסד המסוים של הלוואת כספים שונה בימינו. אך אף על פי שהפתרון יצטרך להיות שונה, הבעיה, לא רק שלא נעלמה, אף הפכה לבוערת יותר: במדינת ישראל היה פעם הפער הכלכלי (בין העשירונים העליונים לתחתונים) הנמוך ביותר במערב, כיום היא ניצבת בין המובילים. כמו כן, פרשני חברה מדברים עתה על התפתחות של שתי כלכלות – כלכלת היי-טק שהנה כמעט עולם בפני עצמו, וכל שאר המדינה. האם דרושים מנגנונים נוקשים למניעת גידול בלתי מרוסן של הפער החברתי-כלכלי? כיצד נוכל היום “להתאפס” וכיצד נשכיל לצמצם פערים בחברה ובמשק?

הערך של שוויון מוחלט אף עומד מאחורי המסגרת של שמיטת קרקעות. ברגע שבעלי קרקעות לא מעבדים את אדמותיהם, כל מה שגדל (כלומר, המזון) הוא בעצם הפקר ושווה לכל נפש, עניים ועשירים כאחד. יש פוסקים שטענו שאפילו חייבים לעקור את כל הגדרות, ולטשטש לגמרי גבולות בין נכסים. בכלל, שמיטה מייצגת הגבלות מובהקות למחזיקים בקרקע ולזכויותיהם. בימינו אנו, כאשר קרקע היא מקור עוד יותר חשוב של רווחים אישיים (אמנם, ביבולים של זכויות בנייה ולא של שבעת המינים), אזי מהו היישום העכשווי של ממד הזה – כלומר, אילו גבולות עלינו להציב בפני בעלי נדל”ן מבחינת ייעודי קרקע והנאה מהחזקה במשאב זה, לטובת הכלל והקרקע עצמה? כיצד נבטיח נגישות משאבים לכול?

אחרית דבר

במדינת ישראל של היום קשה מאוד לטעון שדווקא רעיון כמו שנת שמיטה, על ערכיה המסורתיים, יכול להוות השראה לאנשי סביבה וחברה שמתמודדים עם בעיות מודרניות מאוד. דתיים רבים מתקוממים נגד תרגום של רעיונות כגון אלה והסבתם למאבקים מדיניים (במיוחד על-ידי אלה שלא מוסמכים לכך); וחילונים מפחדים מניסיון להשליט שפה יהודית או דתית במרחב הציבורי. אך אנו שקועים כל-כך בהקשר החברתי והפוליטי שלנו ובהשקפת עולמנו, שקשה לנו מאוד לבקר אותם מבפנים. לפעמים, על-מנת לקבל פרספקטיבה על מצבנו ולדמיין שאפשר אחרת, יש לחפש “נקודת ארכימדס” מחוץ למערכת הנוכחית, שממנה ניתן להתחיל לנסח חזון אחר, חלופי. ישנן כמה אפשריות למלא תפקיד זה, אך מסורות דתיות ותרבותיות, שלנו ושל שכנינו, בהחלט עשויות לשמש לנו מעוף למחשבה ומנוף לעשייה. אין זה מדע בדיוני. ממש כך חיו אבותינו כאן, בארץ הזאת. הארץ הזאת ואנו בתוכה זקוקים לכל סיוע אפשרי על-מנת להתמודד עם האתגרים, הסביבתיים והחברתיים כאחד, הפוקדים אותנו כאן ועכשיו.

(1) אפיון זה גם מסביר את האיסור המסורתי על לקיחת ריבית, ואת ההיתר בימינו כן לקחת ריבית על הלוואות: כשהלוואת כסף היא למעשה צורה של צדקה, אז גביית ריבית היא בלתי מוסרית ואף אכזרית; אך, כשההלוואה היא למעשה לצורך השקעה עסקית, אזי ההקשר שונה לחלוטין, ובמסחר כמו במסחר…

(2) דתיים לאומים, לרוב מקבלים את הפתרון המכונה “היתר מכירה” המזוהה עם הרב קוק (יש לציין, שהוא דגל בו כפתרון זמני לשעת חירום בלבד). כמו מכירת חמץ בפסח (במקום ביעורו), מוכרים את אדמות המולדת – אולם רק ‘כאילו’, כך שאפשר גם להמשיך לעבד אותן – אך מבלי לאבד אותן. לעומת זאת, החרדים ברובם דואגים כל-כך לארץ ישראל, שלא מקבלים את הבדיה של מכירת הקרקע. לכן, אינם מוכנים לאכול כלל מתוצרת הארץ בשביעית! הם מעדיפים תוצרת ערבית או ייבוא ממקומות אחרים בעולם. החרדים מבקרים את הדתיים על כך שהם מקילים ראש במנגנוני ההלכה, והדתיים מבקרים את החרדים שהם מקילים ראש במפעל הציוני וצורכי המשק הישראלי. אך בשתי הגישות הללו, קשה לשמוע הד, ולו הקלוש ביותר, לערכי העומק המקוריים של צדק חברתי או סביבתי.

ושמיטת חובות? לזה מזמן אין זכר –לפני קרוב ל2000- שנה, הלל תיקן את “הפרוזבול” (מנשר), שאפשר לבתי-דין לגבות חובות בשם המלווים, במקום האנשים עצמם. ‘פתרון’ זה אולי ענה על בעיית חוסר הנכונות של אנשים ללוות כסף בכלל (שחששו שלא יקבלו אותו חזרה), אך שפך את התינוק יחד עם מי האמבט, ועזב עניים מרודים לגורלם.

_______________________________________________________

ג’רמי בנשטיין- סמנכ”ל מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית

מצוות השמיטה היא אחת המצוות המקיפות ביותר בתורה. לא רק משום שהקיום

שמיטה חברה וסביבה

פרשה ירוקה לפרשת בהר

הדס ילינק

מצוות השמיטה היא אחת המצוות המקיפות ביותר בתורה. לא רק משום שהקיום שלה הוא במשך שנה שלמה, אלא משום שהיא נוגעת בכל שכבות האוכלוסייה, החי והצומח, ובמיוחד משום שהיא עוסקת בקשר שבין אדם לעצמו, אדם לאלוהיו, אדם לחברה, אדם ועמו, אדם וסביבתו.

בימינו, כאשר כ- 2% בלבד מן האוכלוסייה עוסק בחקלאות ו 70% מן האוכלוסייה כלל אינו מתעניין בנושא השמיטה – דומה שהמצווה אינה רלוונטית עוד.

אך הדבר קשה: אם מצווה זו כל כך מקיפה, מדוע היא נתפסת כלא רלוונטית? כמצווה מעיקה שאנו כל כך חוששים ממנה?

דומני שיש מקום להשתחרר מתפיסה זו, ולראות במצוות השמיטה אתגר חינוכי-מעשי שמסוגל להפוך שנה זו, לשנה משמעותית בפן האישי, החברתי והסביבתי.

מתוך עיון בפרטי מצוות השמיטה, כפי שהם מופיעים בפרשת השבוע, (ויקרא כה, א-יג) נשים לב לנקודות הבאות:

• מצוות השמיטה ניתנה לנו בסמוך למעמד הר סיני, ולא בכדי. דומה שהדבר נועד להדגיש כי אין היא עניין של מה בכך. עיתוי נתינתה מעיד על ראשוניותה של המצווה ועל מעמדה.

• המצווה מתקיימת אחת לשש שנים. התורה מונעת מהאדם להשתעבד לאדמה ומציבה לו גבולות. יש זמנים שבהם העבודה אסורה. עניין זה מוכר לנו במצוות יום השבת, אך כאן מתווספת השנה השביעית – שנת השמיטה – שנה שלמה שבה מצווה אדם לשבות ממלאכתו ולהתעסק בדברים החשובים באמת: חיזוק הפן האישי בעבודת ה’, חיזוק הקשר המשפחתי, חיזוק הקשר בין השכבות החברתיות בעם.

• באופן מוזר הציווי לשבות הוא על האדמה ולא האדם. לאדמה יש זכויות משלה. אך כמובן שזה תלוי באדם.

• מצוות השמיטה מסירה מעמדות, ומחוללת שוויון בין העבד והאדון, הגר והתושב. עד כדי כך, שבשלב מסוים יש לאדם ולבהמה זכות שווה באכילת הפירות. שוויון אקולוגי .

• הרב יצחק ניסנבוים טובע מונח נוסף, שוויון פסיכולוגי, וזה לשונו: “כדי לשמור על השוויון הפסיכולוגי של העם העברי- באה השמיטה. בשנת השמיטה, פעם לשבע שנים, אין בעלות על האדמה. האדמה שבה אל יוצרה ומחלקה. בכל השנה הזאת – הפקר היא האדמה לכולם, וירגיש העשיר כי עשירותו אינה בת-קיימא, וירגיש העני כי עניותו אינה מתמדת”. רעיון זה מתעצם כמובן בשנת היובל. הקרקע, משאב כל כך קיומי, אינו נמכר לצמיתות. יש חלוקה מחודשת של הקרקע לפי הנחלות. יש הזדמנות שווה לכל בני האדם להשתקם, לפתוח דף חדש. העני לא יהיה עוד עני, ואילו העשיר יסתפק בחלק שה’ נתן לו מתחילה.

היום כבר ברור שקיימות השפעות הדדיות במשולש של חברה-כלכלה-סביבה, אותו משולש שנהוג לכנותו בימינו: “קיימות” .

במקומות שבהם ישנן בעיות סביבתיות יש גם בעיות חברתיות. המאבק הסביבתי הוא מאבק חברתי והמאבק החברתי הוא מאבק סביבתי. מצוות השמיטה משלבת שני מרכיבים אלה, הפו החברתי והפן הסביבתי, ומבקשת למצוא להם פתרון.

באמצעות שנת השמיטה, מקבל האדם פרופורציה מחודשת על מקומו העולם. האדם מודע לציווי הא-לוהי שלפיו התבואה שייכת באופן שווה לכל שכבות האוכלוסייה, כמו גם לבהמה. האדם אינו עליון, ואין הוא ריבון על החברה והטבע.

בספר “ספר הקניון “, כותב דניאל שליט את הדברים הבאים: “האדם אמנם נברא בצלם האלוהים, אבל אינו היוצר אלא היצור, וגם צלם-האלוהים שלו עדיין עומד לפני התפתחות ארוכה, ולשם כך הוא זקוק להנחיות, להדרכות. מסתבר שכל שלטונו על הנמוך ממנו אינו אלא בתנאי של קבלת עול הגבוה ממנו, יוצר-הכל. לפיכך מה שניתן לו אינו שלטון, אלא אחריות במובן של responsibility – להיות מוכן לענות

To respond ,לתת דין וחשבון, להשיב על קריאת “איכה”…

את הקשר שבין שמיטה וחברה ניתן לראות גם בצד הצרכני. ידוע שבשנת שמיטה הסחר מצטמצם משום שאסור לסחור בפירות שביעית, ועל אדם ליטול מן הפירות והירקות רק כפי צורכו. אסור לו לאגור מזון, לצבור הון. ההנחיה היא: “כלה מן השדה – כלה מן הבית” . מצווה זו מביאה את האדם לברר מהם צרכיו האמתיים ולא ללכת שולל אחר פיתויי החברה הצרכנית ואחר פרסומות שמצויות תחת כל עץ רענן. ההשפעה החברתית של מהלך מעין זה ברורה. כמוה גם ההשפעה הסביבתית: ככל שנסגל לעצמו אורח חיים שבו אנו קונים רק מה שאנו צריכים – כמות הפסולת תקטן. כיום, לעומת זאת, אנו חיים במציאות שבה 20% מאוכלוסיית העולם צורכת 80% מכלל המשאבים. טביעת הרגל האקולוגית שלנו הולכת וגדלה, ואנו צורכים הרבה יותר ממה שיש לעולם להציע לנו.

הנקודה האחרונה שראוי ליתן אליה תשומת לב בשנת השמיטה היא ממד הזמן. בשנת השמיטה נוצר הרבה זמן פנוי. בימינו המצב שונה משום שרק אחוז קטן מכלל האוכלוסייה עוסק בחקלאות, אך מצד העיקרון, עלינו לשאול: מה עושה אדם עם כל שעות הפנאי שניתנו בידו במשך שנה תמימה עקב השתנות סדר יומו הצפוף? סביר להניח שבתקופות קדומות ניצל אבי המשפחה, החקלאי, את החודש הראשון, תקופת החגים, כדי לבלות יותר זמן איכות עם משפחתו, ואף הקדיש את זמנו ללימוד תורה. לאחר זמן, השקיע את זמנו גם בתרומה ליישוב שבו הוא מתגורר.

גם בזמן הזה, ניתן לחשוב על תרומה מיוחדת לקהילה בשנת השמיטה. ניתן לארגן ערבים משותפים, להזמין מרצים אורחים, לשפר את פני העיר. בהמשך ננצל את שעות הפנאי גם לטייל בטבע, והרשימה עוד ארוכה.

כל אחד מאתנו יכול לנצל את שנת השמיטה ליציאה משגרת החיים היומיומית ולהחליט על חצי שעה או שעה בשבוע שתוקדש לתוספת זמן איכות משפחתי, ללימוד תורה, להתערות בקהילה שבתוכה הוא מצוי, או לשמירה על הסביבה, דבר שאינו מובן מאליו ולהפוך את שנת השמיטה באמת ל”אוצר”.

“הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ-להים” אומר דוד המלך בתהילים (מו ,יא). מהי

שמיטה כהרפיה

“הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ-להים” אומר דוד המלך בתהילים (מו ,יא).

מהי הרפיה? ומה יש בה המביא את האדם לידיעת ה’? ומה הקשר לשנת השמיטה הקרבה??

הרפיה היא תנועה בנפש-

המשחררת את האדם מאחיזתו במציאות ונותנת פתח להתרחשות חיצונית לפעול בעולמו.

הרפיה היא ריחוק-

על ידו מברר האדם את טיב הקשר בינו ובין מה שנאחז בו קודם.

הרפיה היא לימוד-

המברר את היחסים, מאזן, מכניס לפרופורציות, מאפשר להסתכל על התמונה בשלמותה.

הרפיה היא התאמה-

תיאום כוונות בין האדם- עולם- קב”ה.

הרפיה היא ענווה-

על ידה האדם מבין שלא בהכרח הוא השולט על המציאות, יש כח גדול יותר שהאדם חלק ממנו.

הרפיה נוסכת בטחון על פני המרפה-

אולי כאשר מתפנה מקום בתוכנו יש לקב”ה מקום להיכנס…

וזה מקור הבטחון הכי ענק שהאדם מסוגל לחוש!

שנת שמיטה כשמה כן היא מרגילה את האדם לשמוט- לשבות- להרפות…

להזכיר לאדם “כִּי-לִי, הָאָרֶץ” וכאן המשמעות שהארץ שייכת לקב”ה. והאדם מופקד על הקרקע ואינו בעל רשות לבעול את הקרקע כרצונו.

בשנת שמיטה- האדם “גולה” מעל אדמתו למשך שנה תמימה… פורש מענייניו היומיומיים לעניינים שבדרך כלל אין לו פנאי לעסוק בהם… לוקח צעד אחורה, מתבונן.

השמיטה מעמידה בפנינו אתגר אישי ולאומי. כידוע השמיטה מתקיימת רק בארץ ישראל ורק כאשר רוב עם ישראל נמצא בארצו- מכאן הערך הלאומי-חברתי ואני רוצה להוסיף- סביבתי.

מה עניין שמיטה אצל סביבה??

הסביבה היא חלק בלתי נפרד מהאדם. ובכלל מקום שהאדם נמצא- נמצא גם השפעה סביבתית כלשהי… האדם כפועל בעולם. מקיים את הציווי האלקי בבראשית א’ כ”ח: “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים…” אך יחד עם זה את הציווי המקביל בבראשית ב’ ט”ו: וינחהו בגן העדן לעבדה ולשמרה”. האדם מהלך על חבל דק בין הציווים- בין הפיתוח ובין השימור…

והנה באה השמיטה ומשאירה את האדם עם הציווי השני. על האדם לפנות מקום- להרפות, לשחרר את הארץ מעבודתו למשך שנה שלמה.

לאדם החקלאי תובנות ושאלות רבות מציווי זה-

• מה תפקידי בעבודת האדמה?

• למי שייכת האדמה?

• מה משמעות השוויון בין האדם לכל חית השדה בתבואה?

• מה אני אמור לעשות בזמן שהתפנה לי??

נראה לי ששאלות אלו, ראוי שגם אנו נשאל את עצמנו…

השנה הבאה מזמינה אותנו, גם רוב העם שאינו חקלאי, להרפות מאחיזתנו במציאות- באדמה שתחת לרגלינו, להתבונן. לברר מה תפקידנו? מה מקומינו? מה הגבולות שלנו?

אנו מוזמנים להשקיע זמן במשפחה שלנו, בחברה שבה אנו חיים, ובסביבה המספקת לנו את צרכינו.

שנה טובה!

הדס ילינק

מצוות השמיטה היא אחת המצוות המקיפות ביותר בתורה. היא נוגעת בכל שכבות
למי הארץ שייכת? מצוות השמיטה מלמדת על מקומו של האדם בעולם ועל

שמיטה ואיכות סביבה

את הרעיון של שמירת טבע ניתן למצוא במצוות השמיטה שבתורה: ויקרא כה, א-ה’:

“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: “

הגמרא במסכת סנהדרין דף ל”ט ע”א שואלת:

“מאי טעמא דשביעית?

אמר הקב”ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא..”

ממצוות השמיטה אנו למדים למי הארץ שייכת. וזה מסר גדול, אנו נוטים לעיתים לחשוב , שהארץ, היא שלנו ואנו רשאים לעשות בה ככל העולה על רוחינו. וכך כל שבע שנים אנחנו מקבלים תזכורת- למי באמת שייך העולם.

ישנה התייחסות דיאלקטית למקומו של האדם בעולם אותה ניתן לראות בהבדל בין פרק א ופרק ב בסיפור הבראיה בספר בראשית. בפרק א כח, נאמר:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ: האדם הוא השולט בבריאה.

ובפרק ב טו נאמר:ַיִּקַּח ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: האדם מצווה על שמירת עולמו של הקב”ה. ישנו מדרש הדן על מקומו של האדם בעולם, האדם שנברא אחרון משני סיבות:

– האדם הוא נזר הבריאה- וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם . האדם השולט.

– לומר לאדם אל תתגאה יותר מידי – יתוש קדמך! האדם כמרכיב נוסף בבריאה.

והמפתח לשמירת הטבע ופיתוח בר קיימא, הוא האיזון בין שני הניגודים הללו.

במדרש בקהלת רבה ז’ סא’ נאמר:

“בשעה שברא הקב”ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך של תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך.

ניתן להסיק כמה מסקנות חשובות מהמדרש:

א. דחיפות וחשיבות העניין- הדבר נאמר “בשעה שברא ה’ את האדם הראשון”.

ב. כל הבריאה נבראה בשביל האדם- בשבילך בראתי.

ג. למרות האמור במשפט הקודם העולם נשאר עולמו של ה’- “עולמי”.

ד. האדם מצווה לשמור על עולמו של הקב”ה ולא לפגוע בכל אשר בו- “תן דעתך שלא תקלקל”.

ה. לאדם צריכה להיות אחריות אישית לשמירה על העולם. והוא צריך לחשוב כאילו רק הוא בעולם- “אין מי שיתקן אחריך” .

ו. “אחריך”- אסור לנו להשתמש ולהנות מהעולם תוך גרימת נזק עתידי לסביבה .

וכל זה ממדרש אחד…

בהצלחה !

________________________________________________________

פורסם ב”ירוק ברשת” עיתון רשת של מגמה ירוקה.

השבת—יום חפשי מפעילות כלכלית מסחרית—עשויה להוות “משאב התנגדות” כנגד תרבות החומרנית השלטת,

לקראת קיימות בישראל: השבת כדוגמה וכמשאב

– נייר עמדה –

לייחד יום בשבוע לטובת החירות, יום שבו אנו מפסיקים לסגוד לאלילי התרבות הטכנית, יום בלי כסף, יום של שביתת נשק במאבק הכלכלי באחינו בני-האדם ובכוחות הטבע. האם קיים רעיון אחר כל-כך מלא תקווה לקידום רוח האדם מאשר השבת?

א”י השל

1. מסגור חדש ל’בעית’ השבת

השבת בישראל נתפסת כבעיה: כשדה קרב בין חופש הפרט לבין כפייה דתית, בין “החירות” לבין “החרוט” (על הלוחות, כלשון המדרש). אך מה היה קורה לו היינו רואים בשבת לא מטרד, אלא הזדמנות, פתרון בפני עצמה? אנו, פעילי סביבה וחברה, לא רואים בחברה מתועשת צרכנית את השיא הבלתי מעורער של ההישג האנושי, ובצבירת הון ורכוש חזות הכל. השבת—יום חפשי מפעילות כלכלית מסחרית—עשויה להוות “משאב התנגדות” כנגד תרבות החומרנית השלטת, וביקורת חריפה על המחירים הסביבתיים והנפשיים של תרבות הצריכה והגלובליזציה הכלכלית, ועל הצטנפות האופקים הנפשיים שלנו בחברה זו. כדברי אברהם יהושע השל לעיל, השבת היא רעיון “מלא תקווה לקידום רוח האדם”.

אנו מציעים הסתכלות אחרת על מוסד השבת בחברה הישראלית, והסדר חדש לגבי תחבורה ומסחר שיקדם ויחזק כלכלה מקומית, חיי הקהילה, וצדק חברתי.

2. מסחור החיים ודלדולה של הרוח הישראלית

תרבות הצריכה המערבית, נוצצת ומושכת ככל שתהיה, מהווה מקור מרכזי לבעיות סביבתיות חמורות כגון פסולת, זיהומים ודלדול משאבים. אך יתירה מזו, לתרבות המבוססת על צרכנות חומרית כביטוי מרכזי לאושרו של הפרט, יש השלכות הרסניות נוספות ברבדים אחרים לגמרי: ערכיות, נפשיות ופוליטיות. דרך פרסומות, אנו מובלים למלא צרכים לא חומריים–רגשיים, זהותיים–—באמצעות מוצרים. לפי הסקרים האחרונים, כ85%- מהציבור הישראלי ציין יציאה לקניות (“שופינג”) כבילוי מועדף לשעות הפנאי — יותר מקריאת ספר, שמיעת מוזיקה או יציאה לטבע. זהו סממן של “מסחור החיים”, והיא תוצאה של מגמות הפרטה וגלובליזציה כלכלית, והתפשטות השוק וכלליו לתחומי חיים שפעם היו מוגנים ממנו. התוצאה היא שצריכה, פעולה בסיסית ואמצעי לקיום לכל יצור חי, ואמצעי לתכליות נעלות יותר שמייחדות אותנו כבני אדם, הופכת לצרכנות, תכלית בפני עצמה, השקפת עולם שהיא ביטוי אישי מרכזי של הפרט.

סיבה נוספת לביקוש שעולה מהשטח להרחבת המסחר בשבת היא צמצום שעות הפנאי. קצב החיים שלנו משתנה: לחץ כלכלי ו/או הרצון בקידום מקצועי דורשים שעות עבודה ארוכות, כמעט בכל הארץ אין זכר כבר להפסקה המסורתית בין שתיים לארבע, ויש לנו פחות זמן עם חברינו ומשפחותינו. לכן יש לחץ להאריך את שעות פתיחה של חנויות, במיוחד בשבת, כיום הפנאי העיקרי. ואז יציאה ל”שופינג” נאלצת לתפקד כ-“זמן איכות” עם חברים או משפחה. מוסד חברתי מרכזי כמו יום מנוחה שמתרכז יותר ויותר בצבירת רכוש ופעילות כלכלית מעיד על דלדולם של אופקינו התרבותיים. התמודדות עם הפוטנציאל של השבת תבוא רק תוך תפיסה כוללת של ייצור וצריכה, עבודה ופנאי, ותתייחס למגמות החברתיות והכלכליות השליליות בתחומים אלה.

3. השבת כמחאה וכמשאב להתנגדות

יום בשבוע שהוא מנוחה מעבודה חיוני לתרבות אנושית שפויה. אך הברור מאליו בתחום הייצור, דהיינו “שביתה” שבועית משותפת ומגבלה מוסכמת על רדיפת פרנסה שיוצרת מרחב להתחדשות אישית וקהילתית, נכון גם לגבי “בת זוגו” של הייצור, הצריכה. יום מנוחה אמיתי יהיה יום חופשי גם מעבודה, מייצור, וגם מקניות, מצרכנות: הוא יהיה יום שבו כללי השוק לא שולטים ומכוונים את פעולותינו, אלא מהווה ‘מחוז מוגן’ מצרכים כלכליים, שמציב ערכים אחרים—של משפחה, קהילה, טבע ותרבות—מעל לעשייה הכלכלית. יש לציין שהיום השביעי, יום השבת היהודי, אינו מבטל את חשיבותם של יום המנוחה הנוצרי ביום א’, ויום המנוחה המוסלמי ביום ו’. בנושא זה, כמו בנושאים רבים אחרים, יש להכיר בשוני וברב-תרבותיות במגזרים השונים בחברה הישראלית, ולקדמם. מחאה, ולו סימבולית, של יום בשבוע שתוחם את מקומו של השוק בחיינו עשוי להיות משמעותי ביותר לפרט ובעל עצמה מרחיקת לכת בעיצוב החברה.

4. על השבת, גלובליזציה וצדק

הצריכה שלי בשעות הפנאי שלי היא העבודה של מישהו אחר על חשבון הפנאי שלו. יש כאן פן חיוני של צדק חברתי, כי לרוב, מי שנאלץ לאייש את הקניונים ולשרת את העם שיוצא לבלות ולקנות כחלק מ’מנוחתם’ הם בעלי מעמד סוציו-כלכלי נמוך, עם פחות ברירה כיצד, איפה ומתי להתפרנס. הרווחים הגדולים מהמסחר בחנויות הגדולות כמובן לא הולכים לאותם עובדים, אלא לתאגידי ענק שדוחפים לפתוח את חנויותיהם בקניונים בשבת. כך הגלובליזציה הכלכלית הורסת תרבויות מקומיות: תאגידים רב-לאומיים באים עם חנויות הענק, עם הכוח וההון הגלובלי שלהם, ומנסים לשנות את כללי המשחק המקומיים. הם מוכרים במחירים בלתי-אפשריים שאין להם בעייה לממן, פותחים בלילות ובשבתות, והכל כביכול להטיב עם הצרכן. אך המטרה האמיתית היא הריסת התחרות המקומית. נוצר מאבק נואש בין הסוחרים המקומיים שנאבקים על פרנסתם מול חנויות “המגה” שמוצצים את רווחיהם מערינו ושכונותינו.

עובדים עלינו: שכנעו אותנו שבשם ‘חופש הפרט’ יש להיאבק למען הזכות המפוקפקת לוותר על יום מנוחתנו היחידי, לעמוד בפקקים ובתורים, ‘ולייצא’ את כספינו לתאגיד, במקום לטובת המשק הישראלי שבעת מיתון כזה כל כך זקוק לו. אנו נאלצים להתאים את עצמנו יותר ויותר למערכת, במקום להיאבק בעד מערכת שתתאים את עצמה לנו ולצרכים אנושיים. עיצוב נכון של השבת יכול לשמש מנוף לחיזוק הקהילה ואף לכלכלה מקומית.

5. בחיפוש אחר הזמן האובֵד

יש לראות את מוסד השבת כניסיון לתכנון זמן. התכנון מציב גבולות, ויוצר איכויות וזהויות למקומות על ידי הבחנות. כללי תכנון קיימים להגן על צורכי הכלל, הם מווסתים ומכוונים את כוחות השוק, והפרתם ע”י גורמים עסקיים משרתת בדרך כלל אינטרסים צרים תעבי בצע. כשם שלא יעלה על הדעת חברה ללא איכויות נבדלות למקומות שונים, שמוגדרות ומוגנות במדיניות תכנונית, כך גם צריך להיות היחס לזמן. הרעיון של הצבת גבולות סביב יום, והגדרת הפעולות והאווירה שאנו רוצים לעודד ‘שם’, הוא מעשה נגד “הימגון” הזמן, ובעד יצירת איכויות שלא יתקיימו אחרת. כללי המשחק אמורים להגן על הכלל, והגורמים העיקריים שרוצים להפר אותם הם אינטרסנטים-מסחריים אשר רוצים להשתלט על ‘המרחב’ הזה, ולמחוק אותן איכויות.

יגידו שהעם רוצה “כמו באמריקה”: מה שטוב להם, יהיה טוב גם לנו. אך למה האורים ותומים שלנו נמצאים רק מעבר לים הגדול, והקידמה נתפסת באופן כה צר ומוגבל? באירופה, גוברת הקנאות לשמור על דפוסי חיים מסורתיים (כמו שעות וימי מנוחה), כנגד האמריקניזציה, ולא בגלל ציווי האל, אלא בגלל איכות חיים שהולכת ונשחקת. השבת דומה לשמורת טבע בזמן. שמורת טבע כוללת גדר ואיסורים על פעילות האדם כאמצעי לאפשר הוואי ייחודי במרחב המיוחד שנוצר. השבת היא מוסד שתורם ליצירת מרחב ציבורי אחר, בעל נופך ייחודי ונדיר, שהוא הפוגה מרדיפה המתמדת והרת האסון אחר “קידמה” חומרית. מחיקתה ע”י מסחר כמוה לבנות ‘דיסנילנד’ במכתש רמון, או קניון בפיסגת הר מירון.

6. שבת, חופש, וצרכנות ככפייה

בחברה דמוקרטית ליברלית, הערך המרכזי של חופש הינו חופש הפרט, והוא מוגדר באופן שלילי: “חופש מ…” – ממגבלות חיצוניות, מכפייה, מאיסורים שרירותיים. בהבנה צרה זו אנו מפסידים את “החופש ל…”: יציקת תוכן חיובי למסגרת שנוצרה. נוצר ריק אזרחי– לא רק חוסר מדיניות חברתית משותפת, אלא גם היעדר שיח משותף, וחשיבה מושכלת וביקורתית אצל הפרט. הריק הזה לא מחזיק מעמד בפני כוחות השוק והמסרים של פרסום ושיווק, ומתמלא בתוכן כלכלי-מסחרי. חזון ערכי מפותח של החיים הטובים מוחלף בהסכמה מובלעת שהאושר יושג דרך העושר, והערך העיקרי המשותף לכולם הוא החופש לצרוך.

אך בחברה ממוסחרת, שבה כלי התקשורת מנוהלים על ידי גורמים כלכליים למטרות רווחים, בה החופש היחידי שיש בשוק החופשי הינו להון ולבעלי הון ולא לאנשים, בה פרסומות בכל עבר תורמות לעיצוב תודעתנו והתנהגותנו האזרחית, הצרכנות איננה ביטוי לחופש. נהפוך הוא: השתתפות שלוחת רסן בתרבות הצריכה, על אופנותיה ומסריה, היא היא הכפייה. “החופש של הצרכן לצרוך”, מתי ואיפה שבא לו, ללא מגבלות חיצוניות או התחשבויות מיותרות, הינו “חופש” מדומה, ואף הרסני, לעולם ולחברה. תיחום מערכות, כגון השוק וכוחו, בין אם בזמן או במנגנונים חברתיים אחרים, הוא ביטוי לחופש של אנשים, ומחזיר לאנשים מרחב פעולה תרבותית וחברתית.

7. לסיכומו של עניין – דיון ציבורי לקראת מדיניות חדשה

ניתוח כזה של השבת מציע הסדר שונה מ”הסטטוס קוו” הידוע, וגם מהצעות אחרות על הפרק. המציאות נכון לעכשיו היא הגרועה מכל: קניונים ו’פאוור סנטרים’ מחוץ לערים נפתחים, בעוד שחוקי העזר העירוניים מקפידים על סגירתם של הסוחרים הקטנים בלב הערים. כמו כן, תחבורה ציבורית המשרתת את כלל הציבור מושבתת, והתלות ברכב הפרטי (שממילא אין ל40%- מהציבור הישראלי) הולך וגובר. כדוגמה להצעה לפתרון “בעיית השבת”, השופטת רות גביזון והרב יעקב מידן הגיעו ל”פשרה” בה כל אחד עשה ויתורים כואבים, והחליטו (בניסוח גס) “תרבות כן, מסחר לא”. מה שאנו מציעים הוא שונה, כי אנו לא רואים בשבת בעיה, אלא חלק מפתרון לשלל הבעיות שמונו לעיל. לכן, מימוש של הסדר נכון של השבת לא יהיה כרוך בויתורים כואבים, אלא יתרום לרווחת כולנו.

אנו מציעים שבת ישראלי שיכלול את המרכיבים הבאים:

• פנאי: הכלל: בעד חופש תרבותי ונגד מסחור המנוחה.סוף שבוע דו-יומי

• תחבורה: סגירת רחובות עירוניים מסויימים לכלי רכב, והשבת המרחב העירוני לאזרחיו. מערכת תחבורה ציבורית חלופית, מצומצמת אך ייעודית בין יישובים ולמקומות בילוי ואתרי פנאי.

• מסחר: איסור מוחלט על פתיחת קניונים, “פאוור סנטרים” וכל הרשתות והחנויות שבעליהם אינן מקומיים. עידוד פעילות המגבירה את המפגש האנושי הקהילתי, חיזוק קהילות קטנות, הכולל תיירות בפריפריה

• תהליך: קבלת החלטות ברמה המקומית הנמוכה האפשרית, תוך דיון ציבורי מושכל ורחב.

השבת עשויה להיות סמל וביטוי לחברה פחות חומרנית וממוסחרת, חברה בה ערכי אנוש חשובים יותר מתנאי השוק, וחברה שעומדת על איכויות זמן מתוכננות כחיוניות לאיכות חיים של אזרחיה לא פחות מיישום תכנון במרחב. כמובן, זאת רק התחלה של שיחה ציבורית שכמעט ולא קיימת.

_____________________________________________________

מרכז השל– מכון ישראלי לחשיבה ומנהיגות סביבתית

קול קורא של הרבנים הראשיים לשמירה על הסביבה בל”ג בעומר

קול קורא של הרבנים הראשיים לשמירה על הסביבה בל”ג בעומר