שלום! וברוכים הבאים למאגר המידע של טבע עברי בנושאי יהדות וסביבה. המאגר מכיל מגוון רעיונות מקורות וחומרי תוכן המתאימים למגוון רחב של פעילות. חפשו תוכן לפי סוג הפעילות, נושא הפעילות, ודרך החיפוש.

מאמר הבוחן לאור המקורות את הבעיה הבוערת של הכלים החד פעמיים היוצרים

מאמר הבוחן לאור המקורות את הבעיה הבוערת של הכלים החד פעמיים היוצרים זיהום סביבתי ארוך טווח. מחד גיסא, נבחן מעמדם ההלכתי של הכלי החד פעמיים ומאידך גיסא נבחן הרקע התרבותי של השימוש החד פעמי ללא התקשרות בין האדם לסביבתו ולחפציו. במאמר זה היה שילוב מרתק בין התייחסות לסוגייה סביבתית בוערת ובין מבט חדש על פי המקורות היהודיים. המאמר זכה במקום ראשון בתחרות כתיבת מאמרים בנושא יהדות וסביבה של השומרה.

מערכי שיעור של החברה להגנת הטבע לל”ג בעומר – מיועד לתלמידי יסודי

מערכי שיעור של החברה להגנת הטבע לל”ג בעומר – מיועד לתלמידי יסודי וחטיבת ביניים

בחוברת מערכים על: – בין שבת ושמיטה – מקומו של האדם בבריאה
הדס ילינק בדף מקורות המדגיש את האחריות המוטלת על האדם כנברא בעולם.

חברותא ירוקה

בראשית פרק ב’ מקומו ותפקידו של האדם בעולם

קראו את הפסוקים הבאים והתייחסו לשאלות הבאות”

•    לאור התיאורים בשני הפרקים. נסו לתאר את האדם בפרק א’, ואת האדם בפרק ב’.
•    אילו הבדלים אתם מוצאים בין הפרקים?
•    האם לדעתך מדובר על שני טיפוסים נפרדים או שמא שניות הנמצאת באדם עצמו?

בראשית פרק א
א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ…
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב.  כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.  {פ}

בראשית פרק ב
ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה’ אֱלֹקים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱלֹקים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.  ח וַיִּטַּע ה’ אֱלֹקים, גַּן-בְּעֵדֶן–מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח ה’ אֱלֹקים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. … טו וַיִּקַּח ה’ אֱלֹקים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  טז וַיְצַו ה’ אֱלֹקים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.  יח וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹקים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר ה’ אֱלֹקים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  כא וַיַּפֵּל ה’ אֱלֹקים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן ה’ אֱלֹקים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.  כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

•    וירדו בדגת הים:

1.    הרש”ר הירש, בראשית א- ד”ה וירדו:
.. הרי משמעות ‘רדה ב-‘: להשתלט על עצם, מבחינה מסוימת על מהותו. ואכן, זה מעמדו של אדם ביחס לבעלי החיים:תפקידו איננו להכניע כלה את כולם. אולי יש בחינות לארץ וליצוריה, המופקעות מתחום שלטוננו; מבחינות אלה הרי הם תכלית לעצמם. אך תפקידו של אדם לרדות “בם”- לא “אותם”; עליו להפעיל את שלטונו בכל בעלי  החיים, בהם ובארץ עצמה; … אם ישלוט ביצורים כ”אדם” –בצלם אלוקים ובדמותו- ברצון יקבלו עול שלטונו; שלטונו איננו שעבוד והשפלה, אלא עילוי להם ושיתופם בחירות האלוקית.

2.    בראשית רבה ח’ יב-

ורדו בדגת הים אמר רבי חנינא אם זכה ‘ורדו’ ואם לאו ירדו. אמר רבי יעקב דכפר חנין את שהוא ‘בצלמנו כדמותנו’ ‘ורדו’ את שאינו בצלמנו כדמותנו’ ירדו.

•    פס’ ה:כי לא המטיר ה’ אלוקים על הארץ והאדם אין לעבוד את האדמה:

1.    רש”י– “וכל עשב השדה עדיין לא צמח… ולמה, כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר? לפי שהאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם, וירדו וצמחו האילנות והדשאים.

2.    הרש”ר הירש- אין הארץ מתפתחת אלא למען האדם- לצורך עבודתו המוסרית עלי אדמות. שלטון האדם באדמה קרוי בעברית “עבודה” – ויש לכך משמעות עמוקה. “עבד” קרוב ל”אבד”. אמור מעתה: אין “עבודה, אלא התבטלות; העובד מבטל רצונו – מפני רצון אחרים ומטרתם. האדם השליט באדמה, עובד במישרין את ה’; ואילו בעקיפין הוא עובד את האדמה. שכן ה’ העבידו למטרותיה.

3.    בראשית רבה פרשה י”ג:
אמר ר’ שמעון בן יוחי ג’ דברים שקולים זה בזה ואילו הן ארץ ואדם ומטר, אמר ר’ לוי בר חייתה ושלשתם מן שלשה אותיות ללמדך שאם אין ארץ אין מטר ואם אין מטר אין ארץ ואם אין שניהם אין אדם.

4.    קהלת רבא א’,ד:
דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת’ אמר ר’ יהושע בן קרחה לא היה צריך קרא למימר אלא והארץ הולכת והארץ באה והדור לעולם הוא עומד וכי מי נברא בשביל מי ארץ נברא בשביל דור או דור נברא בשביל הארץ לא ארץ בשביל דור אלא דור על ידי שאינו עומד בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא לפיכך הוא בולה והארץ על ידי שיא עומדת תפקידיו של הקדוש ברוך הוא לפיכך אינה בולה.

•    פס’ ז: וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים;

1.    רש”י ד”ה ויפח באפיו:
עשאו מן התחתונים ומן העליונים. גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים.

2.    רד”צ הופמן- אדם:
דעות שונות נאמרו לגבי האתימולוגיה של המלה אדם. דעתו של יוסף בן מתתיהו אדם מלשון אדם, צבע הדם;  אולם הדעה המקובלת היא שהמלה אדם באה מן האדמה, כלומר הארצי, כשם שאנוש פירושו החלש. הרש”ר הירש גוזר את השם מלשון הדום, ופירושו נציגו וממלא מקומו ית’ עלי אדמות. הפירוש המקובל – מלשון אדמה- נראה לנו כנכון ביותר. וה’ הוא אשר נתן לו לאדם שם זה, למען יזכור תמיד את מקורו הארצי ולא יתגאה.

•    פס’ טו: “ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”:

1.       הרש”ר הירש ד”ה ויניחהו:
ה”עבודה” וה”שמירה” האמורות כאן אינן מתייחסות רק לעבודת הקרקע; אלא הן כוללות את כל התנהגותו המוסרית של האדם, במעשהו ובמחדלו.

2.     רד”צ הופמן ד”ה “לשמרה”:
“לשמרה”- להגן על הגן בפני חיות רעות, שלא תאכלנה את פירות עציו, אשר לא נועדו להן.
“ויצו… על האדם”- אבל לא רק מפני החיות היה צריך האדם לשמור את הגן, אלא גם מפני עצמו ושכמותו…

3.    נתיבות שלום: נתיבות נועם שבת עמ’ סט:
ויניחהו- נתן לו מצות שבת כד”א וינח ביום השביעי.
 לעבדה- ששת ימים תעבוד.
ולשמרה- שמור את יום השבת לקדשו.

•    פס יט’: קריאת השמות

  • פרופ’ ישראל רוזנסון, בספר “והנה טוב מאוד” עמ’ 36-37:

ההתבוננות בטבע, זיהוי התופעות ותיאורן, המגולמות כאן בקריאת השמות, מפתחים ומחדדים את יכולתו האינטלקטואלית של האדם, ומאפשרים לו לעמוד על זהותו ועל זיקתו לאלוהיו… אך בניגוד לאיש המדע, המסתפק ב’קריאת שמות’ בשיטותיו שלו, רואה המתבונן הדתי בטבע גם אפשרות עקרונית ללמוד ממנו. הנחת היסוד היא, כי לבריאה יש ערך דתי- אין מדובר בטבע נייטרלי אלא בבריאה, שיש בה פשר וטעם, אף כי לא תמיד קל לפענחם. מדובר אפוא בשיח עם הטבע, אם כי בדרך המביאה בחשבון את עליונותו הבסיסית של האדם.

•    ד”ר דניאל שליט ב”ספר הקניון” עמ’ 224-225:
האדם אמנם נברא בצלם האלוהים, אבל אינו היוצר אלא היצור, וגם צלם-האלוהים שלו עדיין עומד לפני התפתחות ארוכה, ולשם כך הוא זקוק להנחיות, להדרכות.
מסתבר שכל שלטונו על הנמוך ממנו אינו אלא בתנאי של קבלת עול הגבוה ממנו, יוצר-הכל. לפיכך מה שניתן לו אינו שלטון, אלא אחריות במובן של responsibility – להיות מוכן לענות   To respond ,לתת דין וחשבון, להשיב על קריאת “איכה”…
רק אם האדם דוחה את פרק ב’ את קבלת האחריות כלפי הגבוה, ונאחז בפרק א’ כאילו עמד זה בפני עצמו- רק אז הופך כוח ההנהגה שבידו לכוח של כפיה …ורק אז הוא נעשה לאיום על הבריאה.

_________________________________________________________
 חברותא ירוקה- אגף “רוח הסביבה” בחברה להגנת הטבע סניף ירושלים. כתיבה: הדס ילינק.  לפרטים-  0522775965

דף לימוד על הזכויות שהאדם מקבל מהטבע אחריות שיש לאדם על הטבע

 “וכבשוה” – האדם והבריאה

ג’רמי בנשטיין

דף מקורות בנושא אדם-בריאה. שאלות לדיון נמצאות בסוף הדברים.

בראשית: בריאה I

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. {פ}

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. {פ}

ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי. {פ}

יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי. {פ}

כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים–יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ. כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי. {פ}

כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי. {פ}

פרק ב’ א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. {פ}

ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:

בראשית: בריאה II

בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן–מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן–הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן–הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת. טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת. יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל”ח, עמוד א’

(1)    תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת [כלומר, אחרון בסדר הבריאה].
(2)    ומפני מה?
(3)    שלא יהיו מינים [כופרים] אומרים שותף היה לו לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.
(4)    דבר אחר: כדי שייכנס למצווה מיד [הכנסת השבת].
(5)    דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו [יתגאה] אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית.
(6)       דבר אחר: כדי שייכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין [ארמון] ושכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחין…

תורת מוסר האדמה

כל תורות המוסר התפתחו, עד כה, על בסיס הנחה אחת: היחיד הנו חבר בקהילה של פרטים בעלי תלות הדדית. האינסטינקטים שלו דחפו אותו להתחרות על מקומו בקהילה, אולם ערכיו המוסריים  גם דחפו אותו לשיתוף פעולה (ייתכן שלשם יצירת מקום לתחרות חברתית).
תורת מוסר האדמה פשוט מרחיבה את גבולות הקהילה כך, שיכללו גם קרקע, מים,
צמחים ובעלי-חיים או במילה אחת – האדמה…
בקיצור, תורת מוסר האדמה משנה את תפקידו של גזע האדם (Homo sapiens), מכובש קהילת האדמה לחבר ולאזרח מן השורה בה. מכך, גם נובע כבוד ליתר חברי הקהילה וכן, כבוד לקהילה ככזו.
מתוך החיבור “תורת מוסר האדמה” (The Land Ethic) מאת אלדו ליאופולד (1948-1887).

בפגניות, האלוהות הייתה חלק מהטבע, והאדם ואלוהיו שניהם היו אובייקטים של הטבע.
אמונת הייחוד [מונותיאיזם], בלמדו שאלוהים הוא הבורא, שהטבע והאדם הם שניהם
חברים-נבראים של האל, גאלה את האדם מנאמנות בלעדית לטבע… הסרת הקדושה מהטבע לא הביאה כלל לניכור של הטבע, אלא קירב את האדם לכל חי בתוך אחוות הלל ושבח: האדמה היא אחותנו, לא אמנו.
מאת אברהם יהושע השל (חוקר, הוגה דעות, משורר, רב ופעיל חברתי, 1907-1972)

שאלות להנחיית הקריאה והדיון:

1.    אילו זכויות נובעות לאדם  מהמסופר בסיפור הבריאה הראשון (במיוחד פסוקים 26-30)?  האם יש מושג (גם) של אחריות?
2.     זכויות ואחריות שמשתמעות מהסיפור השני (פס’ 15)?
כיצד ניתן “ליישב” את שני התיאורים– פרק א’ ופרק ב’– הללו?
3.     במדרש ממסכת סנהדרין, נשאלת מה ניתן ללמוד מבריאתו של האדם בסוף הבריאה בערב שבת (ע”פ פרק א’)– אילו תשובות המדרש מציע לשאלה זו, ומהן השלכותיהן “הסביבתיות”?
4.    מה מציע ליאופולד כחלופה לגישות המקראיות? מה היתרונות והחסרונות של גישתו? מסכימים איתו או לא?

______________________________________________________

ג’רמי בנשטיין, סמנכ”ל מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית, חבר בוועד המנהל של טבע עברי.

דף מקורות על סיפור הבריאה בפרק א’. מקומו של האדם בעולם.

חברותא ירוקה
בראשית פרק א’ מקומו ותפקידו של האדם בעולם

   1. בראשית פרק א:

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ…

כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב.  כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקיִם, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.  {פ}

נתבונן בפסוקים המתארים את הבריאה, נשים לב למספר נקודות טכניות אך עקרוניות:

  •      באיזה שלב בבריאה נברא האדם?
  •     שימו לב – האם האדם נברא יחידי ביום השישי? איזו מסקנה ניתן ללמוד מכך?
  •     פס’ כז’- מה המשמעות שהאדם נברא בצלם אלוקים?
  •     איזו ברכה מברך ה’ את האדם? מה התפקיד שהקב”ה מיעד לאדם?
  •     שימו לב לפעלים המצויים בברכה.

   2. בצלם אלוקים:

 ר’ חיים וולוז’ין, נפש החיים, שער א’ פרק ג:

זהו “ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים וגו’ (בראשית א, כז), כי בצלם אלוקים עשה” (שם ט, ו) שכמו שהוא יתברך שמו, הוא האלוקים, בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו, כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהיה הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי ריבואות כוחות ועולמות, על פי כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל עניניו בכל עת ורגע ממש, כפי שרשו העליון של מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו, כאילו הוא גם כן הבעל כח שלהם כביכול.

  •   מה המשמעות של “צלם אלוקים” לפי ר’ חיים? איזו משמעות יש לכך לעניינינו?

3. ננסה לברר את משמעות הפועל לכבוש לפי מקומות נוספים בתנ”ך:

א. במדבר לב , כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ—

 
ב. מגילת אסתר ז, ח וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל-בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן נֹפֵל עַל-הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת; הַדָּבָר, יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן, חָפוּ.

ג. ירמיה לד, יד מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר-יִמָּכֵר לְךָ, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ; וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי, וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם.  טו וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם, וַתַּעֲשׂוּ אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, לִקְרֹא דְרוֹר, אִישׁ לְרֵעֵהוּ; וַתִּכְרְתוּ בְרִית, לְפָנַי, בַּבַּיִת, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו.  טז וַתָּשֻׁבוּ, וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי, וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ, אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם; וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם–לִהְיוֹת לָכֶם, לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת.  {ס}

  •  אילו משמעויות יש לפועל “לכבוש” לאור המקורות שצוינו לעיל?
  •  האם הרדייה והכיבוש המצוינים בפס’ כח הם טוטאליים לאור פסוקים כט-ל? (עיין ברש”י ורמב”ן לקמן).

ד. פסוק כ”ח:  פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה.

רמב”ן: וכבשוה – נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות, ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת, וכיוצא בזה וזה יכלול מה שאמר “ובכל הארץ” (לעיל פסוק כו):

ה. פסוק כ”ט: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע…

רש”י: לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ – השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם. וכשבאו בני נח, התיר להם בשר, שנאמר כל רמש אשר הוא חי וגו’ כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל:

 
ו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק- חזון הצמחונות והשלום, “לחי רואי” עמ’ רז:

אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות שהרדיה האמורה בתורה “ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ, איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות ליבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה, שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה’, הטוב לכל, ורחמיו על כל מעשיו שאמר: “עולם חסד יבנה”.

  •     איזו משמעות שונה / חיובית יכולה להיות למונח “רדייה”??
  •  מהי רדייה שבונה עולם של חסד?

ז. הרב יוסף דב הלוי סלוביצ’יק בספרו איש האמונה עמ’ 14-17 כותב כך:
“..הרי שעה שבירך ה’ את האדם הראשון וכשהטיל  עליו לכבוש  את הטבע כיוון אותו אל התכונות המעשיות של השכל אשר באמצעותם יכול הוא להשתלט על הטבע…מעולם לא היה בהן כדי לאפשר לאדם לשלוט על הטבע…

רק אדם הבונה בתי חולים, המגלה שיטות ריפוי ומציל חיי בני אדם,מתברך במידת הכבוד… האדם התרבותי השיג שלטון מוגבל על הטבע ונעשה,  במובנים מסוימים, אדון לטבע… שלטונו מאפשר לו לפעול בהתאם לאחריותו.”

  • הרב סלוביצ’יק מוסיף את עניין האחריות המשמש כקצה המאזן של השלטון והכיבוש.
  •  מה ההבדל בין שלטון ובין כיבוש?

ח. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לח עמוד א : “אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? … שאם תזוח דעתו [של אדם] עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר: כדי שיכנס [האדם] לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחיו ..”

  •  מתי האדם הוא בבחינת “מלך” ומתי בבחינת “יתוש קדמך”..
  • כיצד זמן בריאתו של האדם משפיע על מצבו הנפשי של האדם?

4. לכבודי? או לכבודי! נברא העולם?…

ט. רמב”ם- מורה נבוכים,חלק ג ,פרק יב

והבחינה האמיתית היא- שכל אישי מן האדם הנמצאים, כל שכן זולתו משאר מיני בעלי החיים, הוא דבר שאין לו שיעור כלל בערך המציאות כולו הנמשך- כמו שבאר ואמר: “אדם להבל דמה וגו'”, אנוש רימה ובן אדם תולעה”…וכל מה שבא בדברי ספרי הנביאים מזה העניין הנכבד, גודל התועלת בידיעת  האדם ערכו. ולא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו  לבד.

פרק יג:

ובגלל הדבר הזה הדעת האמיתי אצלי, לפי האמונות התוריות והנאות לדעות העיוניות, הוא שלא יאמן בנמצאות כולם שהם מפני האדם לבד, אבל יהיו גם כן שאר הנמצאות כולם מכוונות לעצמם, לא מפני דבר אחר.

  •     הרמב”ם מציע גישה בה המציאות- הטבע בעל קיום משל עצמו ללא קשר לאדם.
  •     כיצד גישה זו כלפי הטבע משפיעה על יחסו ושלטונו של האדם על הטבע?

 קטע מתוך הספר “הודו” של עזריאל קרליבך:

‘עליכם לסלוח לו’ אמר בעל הבית והצביע עלי, ‘ הוא בא מארץ נחשלת מאוד. גם לנו בהודו, היו שבטים פרימיטיביים כאלה- לפני מאות בשנים, בעודנו יושבים בג’ונגל. אל תבואו עמו בדין. הוא אינו אשם. בארצו שלו אין עדיין צביליזציה’… לא כל המסובים ידעו מהיכן אני בא.. והוא היה צריך להסביר להם: ‘תושבי ישראל שייכים לדת היהודית, שהיא משונה ומפגרת ביותר. יש להם ספר, שלא הגיע לחלק העולם שלנו- התנ”ך; ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם, כיצד מתארים הם לעצמם שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, ירח וכוכבים, ואחר כך יבשות וימים, ואחרי כן חיה ועוף, הכל למען גולת הכותרת שלו, בחיר היצירה ומטרת כל היקום… ויודעים אתם, מי הוא אותו  עליון מכל?’ איש מבין המסובים לא ידע. נחשו אך לא מצאו.

‘האדם!’… וכולם פרצו בצחוק אדיר…

‘אם כן’ שאלו, ‘למה נבראו הכוכבים, שאין לו לאדם כל תועלת בהם? חי-חי-חי. שהאדם אינו יכול לגור בהם? חא-חא-חא… ואם העיקר הוא האדם- לשם מה כל הנשרים והברבורים, הינשוף והזריר, העיט והקוקיה, התוכי ובת היענה? ומה צורך בנמר ובזאב, ביחמור ובשועל, בכלב-הים ובליש? ובשביל מי הרי ההימאלאיה הגבוהים ואיי הים השוממים, ולשם מה צוקי הסלעים ויערות עד- מה טעם עולם ומלאו? מה? היכן השכל וההיגיון?’

בעל הבית נתחייך חיוך רחב.

‘ההגיון’ אמר, ‘פשוט מאוד. הם המציאו לעצמם את האגדה הזאת, כדי שיוכלו לעשות ככל העולה על שרירות ליבם. כדי שיוכלו לרדוף אחר תאוותיהם בלא כל רסן. הם אמרו, שהאדם הוא תכלית הבריאה, כדי שיהיה לו צידוק לדרוך על כל היצורים, להתאכזר לכל היקום, לשעבד לעצמו את כל אשר עיניו רואות, להשמיד להנאתו מכל הבא לידו, – שכן הכל נחות דרגה לגביו, הכל נוצר רק למענו, עולם נבנה על מנת שהוא יהרוס אותו… הוא שאמרתי—פראים’…

_________________________________________________________
 חברותא ירוקה- אגף “רוח הסביבה” בחברה להגנת הטבע סניף ירושלים. כתיבה: הדס ילינק.  לפרטים-  0522775965

הדס ילינק בדף מקורות “בחג נידונין על המים” – על הקשר של

הדס ילינק בדף מקורות “בחג נידונין על המים” – על הקשר של חג הסוכות למים. התפילה על הגשמים.

דף מקורות על הקשר שבין המים לחג השבועות. היבטים חברתיים וסביבתיים.

חברותא ירוקה

חג השבועות

המים

חג שבועות:

  • ממנהגי יהדות מרוקו 

 אחרי הצהרים אומרים שני מיני אזהרות, “גדולות וקטנות”. הן נקראות כך ע”פ גודל בתי האזהרות, הכתובות בצורה שירית ובחרוזים. האזהרות הגדולות נכתבו בידי המשורר הגאון רבנו יצחק בן ראובן זצ”ל, בן זמנו של הרי”ף זצ”ל. האזהרות הקטנות של רשב”ג נקראות רק אצל עדות מעטות, ביניהן יהודי מרוקו. קוראים את האזהרות בבית-הכנסת, ולפעמים גם בבתים פרטיים, במנגינה יפה. כל אחד, בזה אחר זה קורא את “הבית” המגיע לו לפי התור, ואת השורה האחרונה של כל בית מסיימים ביחד. מי “שנפלו בו האזהרות” (כלומר, מי שיוצא לו לקרוא את הבית האחרון, המתחיל במלים “בסימנא טבא ובמזלא יאה…”) זוכה למנה הגונה של מים קרים, וגם שאר הקהל, ובפרט הילדים, אינם שבים הביתה כלעומת שבאו, אלא זוכים להזיית מעט מיםחיים עליהם, שכן התורה נמשלה למים.

  • ממנהגי יהדות לוב

התורה נמשלה למים ומכיוון שכך נהגו בחג השבועות לשפוך מים זה על זה. ילדים וילדות וצעירים וצעירות מצטיידים בכלים שונים, ממלאים אותם מים מהבארות ומהברזים ושופכים על כל עובר ושב, ולא נמצא אדם שהקפיד על זה. מנהג קדמון הוא ואין מערערין עליו

התורה והמים:

  • מדרש רבא (במדבר) פרשה א:

בשלושה דברים נתנה התורה

במדבר, באש ובמים.

במדבר דכתיב: ויבואו מדבר סיני. 

באש דכתיב: והר סיני עשן כולו כי ירד עליו ה’ באש. 

במים דכתיב: גם עבים נטפו מים

מה אלו בחינם לעולם, אף דברי תורה בחינם לעולם. שנאמר:”הוי כל צמא, לכו למים”{ישעיה נה,א} ואין “מים”אלא תורה.

  • תהילים כט פס’ ג : קוֹל ה’, עַל-הַמָּיִם: אֵל-הַכָּבוֹד הִרְעִים;  ה’, עַל-מַיִם רַבִּים.

החיבור בין הניגודים אש ומים במתן תורה:

– [עז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום (תהלים כ”ט):הנה ידוע שגדול השלום, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (עקצין פרק ג’): ‘שלא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום’. ומה הוא השלום,שמחבר תרי הפכים. כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (זהר ויקרא דף י”ב:) בפסוק: “עוששה שלום במרומיו”, כי זה המלאך מאש וזה ממים, שהם תרי הפכים כי מים מכבה אש, והקדוש~ברוך~הוא עוששה שלום ביניהם ומחברם יחד. ]

ר’ נחמן, ליקוטי מוהרן –תורה פ: ה’

– חינם- אנרגיה מתחדשת-  מים ושמש. 

אילו תכונות יש למים?

  • מדרש שיר השירים רבה א, יט’:

דברי תורה נמשלו למים; שנאמר: “הוי כל צמא לכו למים” 

מה המים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו; 

מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם; 

מה המים חינם לעולם, כך תורה חינם לעולם; 

מה המים מן השמים, כך תורה מן השמים; 

מה המים בקולי קולות, כך תורה בקולי קולות; 

מה המים משיבים נפשו של אדם, כך תורה משיבה נפשו של אדם; 

מה המים מטהרים את האדם מטמאה, כך תורה מטהרת את הטמא מטמאתו; 

ומה המים יורדים טפין טפין ונעשים נחלים נחלים, כך תורה אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע; 

ומה המים מניחים מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו; 

ומה המים אין מתקימים בכלי כסף וזהב, אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס; 

ומה המים אין הגדול מתביש לומר לקטן: השקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתביש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד, ואפילו אות אחת; 

ומה המים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם  יודע לשוט בהם ולהורות בהם סוף שהוא מתבלע.   

  • דברים יא: כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם:  אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.  יא וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם.  יב אֶרֶץ, אֲשֶׁר-ה’ אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ:  תָּמִיד, עֵינֵי ה’ אֱלֹקיךָ בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.  {ס}

יג וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם–לְאַהֲבָה אֶת-ה’ אֱלֹקיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם.  יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.  טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ.  טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹקים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם.  יז וְחָרָה אַף-ה’ בָּכֶם, וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה, לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר ה’, נֹתֵן לָכֶם.

   -המטר כמשקף את היחסים שבין אדם למקום 

רות א, א וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב–הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו.  ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים–מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם.

מדרש רבה, מגילת רות, פרשה א, ד

למה נענש אלימלך?

על ידי שהפיל ליבן של ישראל עליהם.

לבוליטין שהיה שרוי במדינה, והיו בני המדינה סבורין עליו ואומרים, שאם יבואו שני בצורת והוא יכול לספק את המדינה עשר שנים מזון. כיון שבאת שנת בצורת יצתה לה שפחתו מעילת בסידקי וקופתה בידה. והיו בני המדינה אומרים: זהו שהיינו בטוחים עליו שאם תבא בצורת הוא יכול לפרנס אותנו עשר שנים, והרי שפחתו עומדת בסידקי וקופתה בידה.

כך אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו.

עמד וברח לו מפניהם הדא הוא דכתיב: וילך איש מבית לחם יהודה:

רות רבה א׳, ד’

– האם יש קשר בין המצב החברתי למצב ה”גשמי” ?

  • תלמוד בבלי תענית כד ע”א [מתורגם]: 

“רב הזדמן למקום אחד. 

גזר תענית ולא בא המטר. 

ירד לפניו שליח הציבור. 

אמר `משיב הרוח` – נשב הרוח 

אמר `מוריד הגשם` – בא המטר. 

אמר לו: מהם מעשיך? 

אמר לו: מלמד דרדקים אני ומלמד מקרא לבני עניים כבני עשירים, וכל מי שאינו יכול לשלם, איני לוקח ממנו דבר, וכל מי שמתרשל, יש לי בריכה של דגים, ואני משחד אותו בדגים ושולח לו ומפייס אותו עד שבא וקורא”.   

מהו המפתח להורדת גשמים ?

  • תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ג הלכה א 

תרגום: 

פעם אחת הייתה בצורת ברחבי ארץ ישראל. גזר רבי חנינה תענית בציפורי, התענו הציבור, ולא ירד גשם. באותו זמן בדרום הארץ – התקין רבי יהושע בן לוי תענית, וירד גשם. היו אנשי ציפורי אומרים: רבי יהושע בן לוי מוריד גשם לדרומיים, ורבי חנינה עוצר את הגשמים מאנשי ציפורי.

פעם אחרת היו צריכים שוב לתענית מפני הבצורת, שלח רבי חנינא והביא את רבי יהושע בן לוי לציפורי. אמר לו: התרצה לצאת עימי מן העיר ונתענה יחדיו? יצאו שניהם והתענו, ולא בא הגשם! קם רבי חנינה ואמר לפני אנשי ציפורי: לא רבי יהושע בן לוי מוריד מטר לדרומיים, ולא רבי חנינה עוצר את הגשם מאנשי ציפורי. אלא דרומיים ליבם רך  ופתוח, ושומעין דברי תורה ונכנעים לפני הבורא. ואילו אנשי ציפורי ליבם קשה, ושומעין דברי תורה ובכל זאת לא נכנעים לפני הבורא…

– למסקנת המדרש: האם מתנת הגשם תלויה בצדיק שבעיר, או במעשי העם?

  •  בראשית רבה, פרשה לג 

(תהלים קמה) “טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו”.

תרגום:

רבי תנחומא ורבי אבא בר אבין בשם רב אחא אומרים: למחר שנת בצורת באה, והבריות מרחמין אלו על אלו, והקב”ה מתמלא עליהן רחמים. 

בימיו של רבי תנחומא היו צריכין ישראל לתענית (בשל הבצורת).

באו אליו בני העיר ואמרו לו: רבי, גזור תענית. גזר תענית.

גזר תענית יום ראשון, יום שני, יום שלישי  ולא ירד גשם.

נכנס ודרש להם: בניי, התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב”ה מתמלא עליכם רחמים.

יצאו האנשים לחלק צדקה לענייהם, ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.

באו האנשים אל רבי תנחומא ואמרו לו: רבי, מה אנחנו יושבים ומתענים כאן, ועבירה נעשית כאן. אמר להם: מה ראיתם?

אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.

שלח רבי תנחומא שליחים, והביא את השניים לפני הציבור כולו.

אמר לו: מה היא לך זו? אמר לו: גרושתי היא.

אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?

אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה, והתמלאתי עליה רחמים.

באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה, ואמר: ריבון כל העולמים, מה אם זה שאין לה עליו מזונות (הוא אינו חייב לה כלום, ובכל זאת כשראה אותה בצרה, ונתמלא עליה רחמים. אתה שכתוב בך “חנון ורחום”, ואנו בני ידידיך – בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים.  מיד ירדו גשמים ונתרווה העולם.

–  על מה באה הבצורת?

–  כיצד הם פירשו את הביטוי “התמלאו רחמים אלו על אלו”? 

  • מדרש רבא מגילת רות: ד”ה ויהי בימי שפוט השפטים ב:

(משלי י”ט) עצלה תפיל תרדמה, ונפש רמיה תרעב.

על ידי שנתעצלו ישראל לעשות גמול חסד ליהושע.

הדא הוא דכתיב: (יהושע כ”ד) ויקברו אותו בגבול נחלתו מצפון להר געש.

אמר רבי ברכיה:

חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו ‘געש’.

ומהו הר געש? ע”י שנתגעשו ישראל מעשות גמילות חסד ליהושע.

באותה שעה נחלקה ארץ ישראל,

והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי,

והיו ישראל עוסקין במלאכתן:

זה עוסק בשדהו

וזה עוסק בכרמו

וזה עוסק בזיתיו

וזה עוסק בפוצמו

לפרש ונפש רמיה תרעב, נתגעשו מעשות גמילות חסד ליהושע,

ובקש הקדוש ברוך הוא להרעיש את העולם כולו על יושביו.

כמאן דאמר: (תהלים י”ח) ותגעש ותרעש הארץ.

חברותא ירוקה- אגף “רוח הסביבה” בחברה להגנת הטבע סניף ירושלים. כתיבה: הדס ילינק 

דף לימוד על שנת השמיטה, המבטאת בתוכה רעיונות סביבתיים-חברתיים

דף לימוד על שנת השמיטה, המבטאת בתוכה רעיונות סביבתיים-חברתיים

לימוד מקורות בנושא השבת: יום מנוחה, הרפיה והתבוננות בטבע

השבת

הדס ילינק

רציונל:
השבת היא יום המאפשר לנו מדי שבוע לנוח, לעצור,להרפות את האחיזה ולהתבונן פנימה. ליצור מציאות שבה הטבע והבריאה מתקיימים ללא מגע ידינו.

מבנה הלימוד :

 

פתיחה במליאה- אווירת שבת

נשמיע את המזמור “לכו נרננה לה'” הפותח את תפילת קבלת שבת:
• מהי השבת בעבורכם?
• באילו דרכים אתם הופכים יום זה לשבת?

לימוד בחברותא

התיאור הראשון של השבת מופיע בבריאת העולם. בכל יום מימי הבריאה נברא משהו, מה נברא ביום השביעי? האם יש דבר מה שנברא בכל זאת בשבת?

1. בראשית, פרק ב פסוקים א-ג: א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם. ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

מנוחה. היכולת להרפות. וזה מה שהיה העולם חסר-
2. כדברי רש”י: דבר אחר מה היה העולם חסר, מנוחה. באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה. (פירוש רש”י בבראשית פרק ב פסוק ב.)

בעשרת הדיברות אנו מצווים לשמור את השבת. בשני הנוסחים של עשרת הדיברות בתורה (בספר שמות ובספר דברים) מובאים נימוקים אחרים לשמירת השבת:

1. מהם שני נימוקים לשמור שבת?
2. מי מחויב לשבות?
3. איזה “סיפור” מספר לעצמו שומר השבת, לפי שני המקורות.
4. כיצד אם כך מסייעת השבת בעיצוב תודעה סביבתית-חברתית ?

3. שמות כ, ח (פרשת יתרו): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵשֶת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְבִיעִי שַבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶר בִּשְעָרֶיךָ. כִּי שֵשֶת יָמִים עָשָה ה’ אֶת הַשָּמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּבָּת וַיְקַדְּשֵהוּ .

4. דברים ה יא (פרשת ואתחנן): שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה’ אֱלֹהיךָ. יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. יג וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹהיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ – לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה’ אֱלֹהיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן צִוְּךָ ה’ אֱלֹהיךָ, לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. {ס}

בפרשת יתרו המצווה היא לזכור את יום השבת בהקשר של בריאת העולם. ההימנעות ממלאכה מזכירה מעשה בראשית. האדם אינו במרכז אלא הבריאה. יש לכך השלכות שונות.
בפרשת ואתחנן המצווה היא לשמור את יום השבת, בהקשר של עבדות והזדהות עם כל העבדים באשר הם. השבת מזכירה לנו שגם אם אנו בעלי בית וריבונים – יש מי שלו שייך הכול, ולכן יש לאפשר לכל אחד את תחושת החירות הבסיסית (עיינו בהרחבה בדברי ד”ר שגית מור בהמשך).

בשני המקורות הציווי לשבות חל על כולם, כולל העבד, האמה, הגר ואף בעלי החיים.

5. ד”ר שגית מור: דברים אלו מופנים אל בעל הבית שיש לו שדות, עבדים, שוורים וחמורים. הוא מורשה לעשות את מעשיו – שמכוונים להפקת רווחים – רק בימי החול. ביום השבת הוא מצווה להפסיק ממעשיו אלו ולשבות. ביום זה הוא מאפשר לכפופים לו מנוחה (פיזית) ונופש (נפשי), ובכך הוא מוציא אותם זמנית מגדר של מכשירים המופעלים על ידו לגדר של יצורים עצמאיים. כך משחזר בעל הבית כלפי הכפופים לו מעין גאולה, כגאולת ישראל ממצרים. השבת היא יום הגאולה של המשועבדים בחברה. ביום זה הם זוכים לנופש ולמנוחה, והם במצב של בני חורין. יום זה הוא שמגדיר את זהותם כצוריו של האל, ואת בני האדם כברואים בצלם, ולא כמכשירים ביד אדונם. ביום זה מושעים הבדלי המעמדות. החברה כולה, על כל מעמדותיה, מדגישה את התרבות המשותפת שלה. האל מופיע בפרשה זו כמדריך המנחה את האדם לנהוג בדרך מוסרית ונכונה. האדם נקרא לחקות את מעשי האל, ולנהוג בכפופים לו כדרך שהאל נהג בעם ישראל ביציאת מצרים. הפערים שבין האל לברואיו (כמו הפערים בתוך החברה) מצטמצמים בתפיסה זו. כולם שותפים באותם ערכים מוסריים ויוצרים יחדיו חברה שלמה, צודקת וחזקה יותר. האדם נקרא להשתתף עם האל בבריאת העולם המוסרי.

חזרה למליאה

המקורות הבאים מציגים תפיסות שונות ביחס שבין האדם והתערבותו בעולם, בהקשר של יום השבת.
• מה משמעות השבת בכך שהיא שוברת את הרצף של ימי העשייה?
• מה אנחנו מרוויחים מן היכולת לשבות?

6. אריך פרום: “העבודה, גם אם יוצרת היא, וגם אם הורסת, הריהי התערבות מצד האדם בעולם הפיסי. המנוחה היא מצב של איזון בין האדם לטבע – אסור לו לאדם לנגוע בטבע, לשנותו בכל דרך שהיא, לא לבנות ולא להרוס דבר. השינוי הקטן ביותר שיעשה האדם בתהליך הטבעי, כמוהו כפגיעה באיזון. השבת היא יום השלום בין האדם לטבע. עבודה מכל סוג שהוא היא סתירתו של אותו איזון עדין בין האדם לטבע. השבת מסמלת את האחדות המושלמת בין האדם לטבע ובין האדם לחברו. על ידי הימנעות מעבודה – דהיינו הימנעות מתהליך של שינוי הטבע והחברה – משחרר עצמו האדם מכבלי הטבע והזמן, אם כי רק ליום אחד בשבוע. היחס בין האדם והטבע והאדם לזולתו הוא יחס של הרמוניה, של שלום ואי התערבות.

7. אברהם יהושע השל: כל הרוצה ליכנס לקדושת היום חייב להניח תחילה את המולת החולין של מיקח וממכר סואן, לפרוק מעליו עול עמל שהוא רתום בו, להתרחק מן השאון הצורם של ששת ימי המעשה, מן העצבנות והכעס של הרדיפה אחר נכסים, ולחדול מן המעל שהוא מועל בכך שהוא מבזבז לריק את החיים , חייו שלו. הוא חייב להפרד מכל מלאכת ידיים וללמוד להבין ולדעת, שהעולם כבר נברא ויתקיים אף בלא עזרתו של האדם . ששת הימים בשבוע אנו נאבקים עם העולם , מפיקים רווח מן האדמה. ביום השבת אנו מייחדים את דעתנו על זרע הנצח השתול בתוך נשמתנו. ידינו נתונות לעולם, ואילו נשמתנו שייכת לאדון העולם. ששת ימים בשבוע אנו מתבקשים למשול בעולם – וביום השביעי אנו משתדלים למשול בעצמנו.
אברהם יהושע השל, השבת, הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, ישראל 2007, (בתרגום: אלכסנדר אבן-חן

סיכום

אהוד בנאי מציג בהומור את חשיבות השבת והקשר בינה לבין ‘טרנד’ שמירת הסביבה.

8. אהוד בנאי I יום כדור הארץ
מדברים עכשיו לא מעט על מצבו העגום של כדור הארץ ואני שומע,כולם אומרים,חייבים בדחיפות לעשות משהו כמו: יום ללא מכוניות, יום ללא רכבות, יום ללא מטוסים, יום ללא אוטובוסים ואופנועים, יום ללא עישון, יום ללא עשן, יום ללא מכונות כביסה, יום ללא מיבשי כביסה ,יום ללא מדיחי כלים, יום ללא טלפונים, יום חיסכון באנרגיה, יום ללא בישול, יום ירוק, יום כחול, יום סגול, יום ללא תאונות, יום ללא עבודה, יום ללא לחץ, יום עגול.
ואני אומר:
יש לנו יום כזה מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו כעם.
יש לנו יום כזה מאז ומתמיד. מאז שנברא העולם.
יש לנו את השבת, כן, שבת, רבותי, שבת!
שבת זה הרי היום הטוטאלי למען כדור הארץ.
זה טוב לאויר, זה טוב לאדמה, זה טוב לכביש, לים, למים,ולרוח לנשימה ולנשמה,זה זמן איכות לסביבה, זמן איכות למשפחה, זמן איכות למנוחה…

“ויברך אלוהים את היום השביעי ויקדש אותו
כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות”

בכל יום בסוף תפילת שחרית אומרים אנו “שיר של יום- ” היום יום ראשון בשבת קודש”… כלומר בכל יום מימות השבוע אנו מתכוננים לשבת.
יש כאן הזדמנות עבורנו לחשוב כיצד אנו בכל יום בשבוע מנחילים משהו מן המשמעות של השבת.
שבת שלום!.

דף מקורות על ציונות וסביבה – הפרחת השממה – האם זה טוב

“נלבישך” – ציונות וסביבה

ג’רמי בנשטיין, מרכז השל.

 

שיר למולדת

נתן אלתרמן

בהרים כבר השמש מלהטת

ובעמק עוד נוצץ הטל,

אנו אוהבים אותך מולדת,

בשמחה, בשיר ובעמל.

ממורדות הלבנון עד ים המלח

נעבור אותך במחרשות.

אנו עוד נטע לך ונבנה לך.

אנו ניפה אותך מאוד.

נלבישך בשלמת בטון ומלט

ונפרוש לך מרבדי גנים

על אדמת שדותיך הנגאלת

הדגן ירנין פעמונים.

המדבר אנו דרך בו נחצובה,

הביצות אנחנו נייבשן,

מה ניתן לך עוד להוד ושובע

מה עוד לא נתנו וניתן?

בהרים, בהרים זרח אורנו,

אנו נעפילה על ההר.

האתמול נשאר מאחורינו

אך רבה הדרך למחר.

אם קשה היא הדרך ובוגדת,

אם גם לא אחד יפול חלל,

עד עולם נאהב אותך מולדת,

אנו לך בקרב ובעמל!

 

“לשמוע את השורשים צומחים” – ס’ יזהר

האנטי-שממה הציונית

הרבה זמן נחשבה הציונות כהצהרה חגיגית כנגד השממה, כאנטי-שממה, ככובשת השממה, כ”מפריחת השממה” (ו”שממה” במובן: הלא-מתורבת, הנשאר בידי הטבע, ואפילו הנראה כריק או כמאיים או דוחה).

הסיסמה החזקה ביותר בימי תחילת המדינה, שחזרה אין-ספור פעמים בפיו של בן-גוריון ובלהט סוחף, הייתה: “הפרחת השממה”.

וגם כאן היו שתי הנחות יסוד: שממה זה רע. הפרחת-השממה זה טוב.

הפרחת השממה התפרשה אז כביטול קיום השממה. כמחיקת הלא-כלום. כניצול כל המשאבים עד תומם. חשבנו אז, שאם נצליח לעשות את הדבר הזה, אם נעלה על השממה, נבטלה, ונעשה אותה פורחת, כלומר מיושבת, כלומר מבויתת, כלומר, לא פראית, לא חסרת ערכי אדם בתוכה – אז גם יקרו הדברים הטובים ביותר שהציונות חלמה עליהם.

אין יש בלי אין

מבחינה מסוימת – מבחינת בטחון, מבחינת אכלוסה של ישראל, ברור שיש משהו הכרחי בתביעה ליישב כל חלקת אדמה, אפילו אם שוממה. אבל גם כאן חוזר אותו עיוורון התכנון: שממה איננה רק ריק, ואפילו הייתה ריק – אי-אפשר בלעדיו. אפילו הייתה אפס-דבר – אי-אפשר בלעדיה. יתר על כן: האין הזה חשוב כמו היש. אין יש בלי אין. כמו שאין פתח אם אין סגור. אין קיים בלי לא קיים. רק בעולם בלתי מציאותי, קיים רק יש בלי אין. לפיכך, השמדת האין, כמוה כהשמדת היש: השמדת הסיכוי לשווי-משקל שהעולם בנוי בו.

מאז ומתמיד הפחידה השממה את בני האדם. אין בה צל ואין בה צמח ואין בה מים ואין בה מגורים, ואין בה נוחות. אבל יש בה סכנות, ויש בה לא מוכר, ויש בה מפחיד. תמיד נרתעו ממנה ותמיד העדיפו על פניה מקום של נוחות. ועם זה, במקרים רבים נפתח דף חדש בתרבות האדם, דווקא בצדו של אזור ריק, לא נודע, בלתי מיושב, בצדו של מדבר, בצידה של שממה. נביאי ישראל למשל, קמו על הגבול בין ישוב למדבר, ומיניקת השניים. קח מהאדם את המדבר – ואין לך תרבות גם באזור המיושב.

היו תרבויות שהתנוונו כאשר המרחק מהם אל הטבע, אל הבלתי מבוית, גדל עד לממדים שמנעו מהם את השפעתו הישירה. מצד שני, ידועות דוגמאות רבות של הפריית תרבות על-ידי הקרבה הבלתי אמצעית אל הטבע הבלתי מיושב. סופר גדול כפוקנר הגיע ממיסיסיפי, מדינה שמכל ממד תרבות באמריקה נחשבת כשממה. מדינה שעציה מרובים מאנשיה, שהבלתי מתורבת בה מרובה על המתורבת, וזו מכולן הוציאה כוח תרבותי אדיר, לא פחות ואולי יותר, מן הכוחות שגדלים בלב תרבות ניו-יורק ותחכומיה.

אני נזהר מלעשות הכללות, ואינני רוצה שדוגמה זו או שתיים ישמשו כאמת מידה מכלילה. אני מציע השערה, כי כדי שהאדם יהיה אדם בן-תרבות ותרבותו תהיה תרבות, חייבת תרבותו לעמוד על גבול האין תרבות: במגע הטבע הלא מיושב, הלא מעובד, הלא מבוית, לא צריך להתבייש באין תרבות. האין תרבות איננה ביצה. וגם ביצה, כפי שהזכרתי קודם, אינה תמיד משהו שצריך להשמיד ולגמור. המושגים השליליים על הביצה, או על המדבר שזה לא מקום אנושי, יש בהם הרבה סילוף או מחשבה לא בשלה. כעבור זמן, מגיעה גם שעתה של הטעות לעבור.

יש עוצמה למקומות הריקים. יש הרבה דעת והרבה חוכמה בפיתוח הזה. בלא תכנון, בלא מתוכנן, בלא מפולס, בלא צפוי, בפגישה עם הבלתי ידוע. אדם לומד בדרך זו מידה של ענווה וצניעות. הוא מתחיל לגלות דברים שקודם לא הקשיב אליהם. הוא רואה דברים במקומם הטבעי, לא במקומות שבהם הכריחו את הטבע להתנהגות מתועלת ומועילה. במקומות שבהם הוא עומד בשיווי משקל עתיד מכל, שנוצר בתהליכי דורות על דורות, ולעיתים בתהליכי תקופות גיאולוגיות. שם, בפיתוח הזה, יש נתיב חוכמה העולה בחכמתו האיטית על חכמתנו הפזיזה. אותה חוכמה איטית של נטיפים בחשכה, בשיווי משקל היסטורי. שיש בה על כך יותר איזון מאשר בדברים שהומצאו אך תמול שלשום, כדי לספק צורך מיידי כלשהו.

מובן שאי-אפשר לתפוס את המרובה: להשאיר אין קץ שממה ליד התרבות, זה אידיאל בלתי אפשרי. עם זאת, אסור למדינה, אסור לעם הבונה את עצמו, לראות את הריק, את השממה, את המדבר, את הישימון – ככוחות של רוע שצריך לסלק אותם. יש בהם עוצמה ויש בהם תרבות.

דור אחד אחרי בן-גוריון

כאשר דיבר בן-גוריון על “הפרחת השממה”, נדמה היה שדיבר על דבר שלעולם לא יקרה. נדמה היה אז שהיהודים לא שומעים לו ואף אחד לא ילך לנגב כדי להפריחו, גם כאשר בן-גוריון עצמו הלך לשדה בוקר, נראה היה שאין ממשיכים אחריו. אבל הנה לא חלף דור אחד, ובגלל כל מיני סיבות מתמלא והולך עכשיו הנגב במהירות, ולפתע חוששים שעוד מעט יתמלא הכול ויהיה כבר גמור ועשוי, ובחיפזון הזה כל מיני שגיאות ייקבעו עולם שאי-אפשר לתקנו עוד.

מופתעים מההתפתחות הפתאומית הזאת, באים עכשיו רבים וקוראים: “רגע, השאירו נא חלקים אחדים לא מיושבים, לא מפותחים, תכננו את הלא-מתוכנן”. כי התפיסה של שמירת הטבע, כוללת בה את שני המובנים: גם שלא יזיקו לטבע, וגם שלא יזיקו לאדם, בהינתקו ממקומות שוממים.

בארץ גדולה שני המובנים האלה הם בלתי משמעותיים. אבל אצלנו, ששמורות הטבע הגדולות והנרחבות ביותר הן כגינת-חצר בכל מדינה אחרת – הם קריטיים. במדינות הגדולות אפשר גם, שגינת החצר תתנהג כגינת חצר: יעשו שבילים ויסללו מדרכות, יסדרו פה ויארגנו שם, וכל מה שייעשה יהיה מתוכנן ומסורבל ומפולס, וידאגו לנוחות המבקרים, ואפילו ייפגעו בשיווי המשקל המופלא שבהוויה הנלחמת על קיומה בכוחותיה הטבעיים. אבל בארץ קטנה כשלנו אי-אפשר לעשות זאת.

 

מתוך: להבין את האדמה – עמוס קינן

חוסר ההבנה של הציונות

לציונות יש מרכיב נכבד מאוד של חוסר הבנה אל הארץ הזאת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך, אפשר לראות כאשר אתה נוסע מחיפה לתל-אביב בכביש החוף, ליד מעגן-מיכאל. אתה רואה כאן מימינך את הים-התיכון ומשמאלך אתה רואה את בריכות הדגים. בבריכות הדגים מגדלים את הדגים שאבותינו אכלו בפולין. לפולין לא היה ים, והדגים שהשיגו שם חיו במימיו המתוקים של נהר הוויסלה. אבותינו הציונים האינטלקטואלים באו הנה בלי לדעת שום דבר על הארץ הזאת, אבל שצריך לאכול דג בשבת הם ידעו. אמנם, היה כאן ים, שאפשר היה להוציא ממנו דגים, אבל הם לא חשבו על הים כמקור לדגים, אלא רק על הוויסלה. ומכיוון, שלא הייתה להם ויסלה, הם פשוט הקימו אותה באופן מלאכותי, לאורך החוף בבריכות המשתרעות מחיפה עד נתניה. הציונות לקחה לצורך כך מים יקרים ואדמה יקרה, בארץ שבה מים זה פרובלמה ואדמה זה פרובלמה, בעוד שבהישג יד מצוי ים והים מלא דגים, והיא עשתה זאת רק מכיוון שהדגים שבים אינם קרפיונים.

לזה אני קורא חוסר הבנה של האדמה. כי להבין את האדמה זאת אומרת מה לגדל, היכן ומדוע. כדי להבין את האדמה צריך קודם כל להסתכל על השמש ועל השמים, להסתכל ולבדוק את האדמה, לראות מה היא אוהבת – לא מה שאתה רגיל לו. רק אחרי שתבין מה היא אוהבת ומה היא רוצה ומה היא יכולה, ותתאים את עצמך אליה – לא אותה אליך – אתה יכול לבנות עליה את החיים שלך.

מי שמבין את האדמה יודע מאיזה חומר הוא מקים את ביתו, יודע כיצד הוא מקים את ביתו, יודע בתוך איזו צורה של יישוב הוא מקים את ביתו, יודע את גודל היישוב, יודע כיצד היישוב יושב על קווי הגובה, יודע כיצד הוא מתנהג עם השמש וכיצד הוא מתנהג עם הגשם.

מי שמבין את האדמה לא מעתיק בית-חולים מסקנדינביה. שם אין מספיק אור ולכן, בונים שם עם חלונות זכוכית גדולים. לנו כאן, פשוט אין בעיה כזאת – אבל בכל זאת העתיקו לכאן את חזיתות הזכוכית הגדולות מסקנדינביה ועשו כאן הרס של הנופים העירוניים על-ידי מזגנים ותריסולים. כל זה – מחוסר הבנת האדמה.

בלי הבנה אין אהבה

גרוע מכך: כאשר חיים בלי הבנת האדמה, חיים בניכור גובר והולך אל האדמה, וכאשר חיים בניכור גובר והולך, נעלמת יום אחד גם אהבת הארץ, וכאשר נעלמת אהבת הארץ אתה שואל פתאום: מה קרה לבנינו שיזרו כמוץ בפני הרוח. ובכן – זה בדיוק מה שקרה להם: קרה להם שהם איבדו את הבנת האדמה ואחר כך את אהבתה. הניכור הזה המונע את יצירת העם והוא המונע את הגשמת הציונות.

אני לא טולסטוי ולא א”ד גורדון. אני עמוס קינן מהמאה ה20-, שאוהב לאכול ואוהב מעלית, ואוהב טלוויזיה וכל דבר אחר שמספק נוחיות. כל אלה לא מונעים ממני להבין, שאם עמוס קינן ינוכר מסביבתו, חייו כעם כאן אינם מובטחים – ואף חייו הפיזיים אינם מובטחים כאן.

החטא הקדמון של הציונות

בעיית הבעיות שלנו היא, שהציונות טרם הוגשמה, ואנחנו עדיין לא הפכנו לעם. שכן אילו הציונות הייתה מוגשמת, לא היינו שומעים את קולות הנכאים על “עם הבורסה” ועל המוץ שנזרה מכאן לרוח ופותח תחנות דלק בלוס-אנג’לס.

כאשר אני אומר שהציונות לא הוגשמה אין זה דבר פסימי – כי אין זאת אומרת שהיא לא תוגשם. ואם אני אומר שעדיין אין כאן עם, זה לא אומר שלא יהיה כאן עם. אבל להגיד “יש עם” בשעה שאין עם, או ש”הציונות הוגשמה” בזמן שהיא לא הוגשמה, אין זאת אופטימיות אלא טמטום. ונגד טמטום יש להילחם כמו שנלחמים נגד הטוב שבגויים: לרוצץ את ראשו. על זה אין לוותר.

החטא הקדמון של הציונות הוא ניסיונה להתאים את הארץ הזאת אל הציונות, ולא את הציונות אל הארץ הזאת.

מבחינה זאת, הציונות מכילה בתוכה לא רק חוסר הבנה, אלא גם מרכיב חזק מאוד של תוקפנות. אין זה מקרה שהדבר שמסמל יותר מכל את הציונות הוא הבולדוזר. בולדוזר בכלל איננו דבר מבין וגם לא דבר חושב. בולדוזר הוא דבר מבצע, והוא מבצע בדרך כלל את מה שאין, שהרי מה שיש לא צריך לבצע. במקום שיש ים לא צריך בולדוזר בשביל לעשות ים, ובמקום שיש הר לא צריך בולדוזר לעשות הר. בולדוזר קיים כדי לעשות ים במקום שאין ולקחת הר ממקום שהוא קיים למקום שאיננו קיים, וכך הוא מגלם את האגרסיביות של הציונות לגבי הטבע והנוף. בתוקפנות הזאת של הציונות, שנובעת מהשורש האינטלקטואלי שלה ועוברת דרך חוסר ההבנה שלה את הארץ, מוליכה אותנו לא רק לכישלון ביצירת עם, אלא במקביל גם לכך שהארץ נחרבת והולכת.

יכול להיות שעוד נתעורר בזעקה מרה, ונמצא כי עכשיו הוא הרגע האחרון שבו עוד אפשר לעשות כאן עם. אבל עלול לקרות שכאשר נגיע לכך, כבר לא תהיה כאן ארץ נאותה לעשות בה את העם הזה, כי עוד קודם לכן הצלחנו להחריב אותה בכוח הבולדוזר.

מספרו של עוזי פז ארץ הצבי והיעל, הוצאת מסדה 1981

כרך 1: לעבדה ולשמרה; עמ’ 40-46: תולדות שמירת הטבע בישראל

עם קום המדינה החלה ביוזמתו של היינריך מנדלסון התארגנות במסגרת וועדה לשמירת טבע ליד החברה הבוטנית והזואולוגית. וועדה זו גיבשה הצעה מפורטת לאזורים מוגנים ולשמורות טבע (הם עוד לא השתמשו במונח שמורות טבע אלא קראו לשמורות רזרבאטים). ההצעה ראתה אור בשנת 1953. וכך כותב פז: “בגופי התכנון והביצוע היו שהתקיפו הצעות אלו, שהיו חריגות ויוצאות דופן בעולם המושגים של אז, וראו בהן מגמה לזרוק את היהודים לים כדי להותיר את ארץ ישראל לחיות ולצמחים.”

מתוך “בעיקר על אהבה”

מאיר שלו

כמו רבים אחרים למדתי בבית הספר על יתוש האנופלס. אני חושב שישראל הייתה המדינה היחידה בעולם, שלימדה לילדיה את תורת היתושים בשיעורי ההיסטוריה ולא בשיעורי הזואולוגיה. מבחינת מערכת החינוך הישראלית יתוש האנופלס, שהעביר את חיידקי הקדחת והדביק בהם את החלוצים, לא היה חרק, אלא מחבל. אחד מאויבי הציונות והיישוב היהודי. יחד עם עכברי השדה, השרב, המופתי הירושלמי, היבלית, והמפלגה הקומוניסטית וזחל הקפנודיס, הוא ביקש להחריב את המפעל הציוני, ולמזלנו נכשל…

מכל מקום, בשנים שאני למדתי על יתוש האנופלס הנבזה בבית הספר היסודי, החליטה הציונות לחדש את נעוריה באמצעות ייבוש החולה. אולי יעניין אתכם לדעת שהובא לשם גם מהנדס הולנדי אחד, מומחה לייבוש וניקוז קרקעות. האיש הזה הזהיר שקרקע הכבול, אותה קרקע שהמייבשים תלו בה תקוות כה רבות, עלולה להתנהג בצורות בלתי-צפויות, ואפילו מזיקות. ואז קם ההידרולוג של הקק”ל, הכה באגרופו על השולחן והכריז: “הכבול שלנו הוא כבול ציוני, הכבול שלנו לא יזיק!”

מתוך: יהדות וזיקה למקום (ג’רמי בנשטיין)

זה כבר דבר שבשגרה, שפירושה של הציונות היא השיבה המודרנית של העם היהודי לארץ ישראל. עד כה לרוב, חשבנו על משפט זה במונחים פוליטיים-חברתיים. אך בהקשר של דיון זה, הוא בראש ובראשונה טיעון סביבתי. בפעם הראשונה מזה 2000 שנה, העם היהודי אחראי לפיסת בריאה. הנוכחות היהודית המחודשת בישראל פירושה התחלת היסוד מחדש של “תחושת המקום” ההיסטורית והטבעית שלנו. פירושו (באופן אידיאלי) לחזור הביתה מבחינה סביבתית, איחוד מחדש של תרבות וטבע, וריפוי קרע משוסע עתיק כגלות.

אפשר לטעון שהיהדות המסורתית מאופיינת על-ידי מידה מסוימת של התנכרות היסטורית מהעולם הטבעי. בקיצור ניתן להציע מספר סיבות לכך. ראשית, הייתה המלחמה התנ”כית נגד עבודת האלילים שהפכה גורמי טבע לאלים: המונותיאיזם הטרנסצנדנטי דרש את החלוקה בין בורא לבריאתו וכתוצאה מכך, איבד עולם הטבע מאלוהותו. שנית, הוא הדגש הרבני על התורה ולימודה: הערך העליון, וכמעט בלעדי, של תלמוד תורה – שקיעה מוחלטת “במולדתנו הניידת” הביבליוגרפית, אם להשתמש בביטויו המוצלח של היינה – העומד מעל ומול עולם הטבע כמקור ידע והשראה.

אך למטרות שלנו, התופעה המשמעותית ביותר היא זו של הגלות מהארץ, עם עובדות החיים היומיומיות והתודעה הרוחנית השולטת של החיים בגולה. כמובן, שחלק גדול מהסיפור מורכב ממגבלות חיצוניות. למשל, שמנעו מיהודים להיות בעלי קרקע בארצות רבות בתפוצות. אך חשובה יותר היא העובדה, שבמשך 2000 שנה אנו, היהודים, מנענו מעצמנו בעיקשות, באופן כמעט פתולוגי, פיתוח קשר עמוק, תחושת מקום, כלפי כל מקום אחר על כדור-הארץ – למרות, שדורות רבים בילינו ברובם. למרבה האירוניה, בדיוק חלקים אלה, של הדת והתרבות היהודית שבארץ ישראל מבטאים ומנציחים את ההשתרשות הפיסית באדמה ובנוף, חייבים להפוך למאוד “רוחניים” וסמליים (בלבד) בתפוצות. לוח השנה שלנו הוא, לוח השנה של ארץ ישראל, הפולחן שלנו מקשר אותנו לעונות בארץ ישראל, החגים שלנו משקפים את המחזורים הטבעיים של ארץ ישראל, והשפה שלנו, עברית, מלאה בביטויים הקשורים לארץ, שבה היא התפתחה. למרות, שכל זה מראה על קשר עמוק לבריאה, האם זה יכול להיות יותר מקשר מופשט, לפיסת בריאה רחוקה מאוד? למעשה, ככל שאנו מכירים יותר את המשמעות הסביבתית העמוקה של הקשר התרבותי היהודי לארץ ישראל כביתו הטבעי, כך אנו נאלצים להודות שאותה תרבות יהודית דתית לא יכולה אלא לתקוע טריז בין יהודי התפוצות לסביבתם המקומית.

קחו למשל, יהודים מברזיל או מארצות הברית – הם עשויים לאהוב את הנוף הטבעי של ארצותיהם, ולהיות קשורים לסביבותיהם המקומיות, אך הם חייבים לעשות זאת כאמריקנים או ברזילאים, ולא כיהודים. כלומר, ייתכן שיש להם ייראה, שמקורה בדת, כלפי החוויה הנעלה של הבריאה ופלאיה (בתקווה שהיא מטופחת ומבוטאת על-ידי ברכות ומנהגים יהודיים אחרים), אך קשר משמעותי מבחינה סביבתית עם הנוף הגלותי הוא בעייתי ביותר מנקודת מבט יהודית. מדרום לקו המשווה, קיום מצוות יהודיות הוא, ללא ספק, מלא אבסורדים: חוגגים את ההגעה המחדשת של האביב כאשר משתופפים בתחילת הסתיו או את חג החורף של חידוש האורות תחת השמש היוקדת של הקיץ, אך נושאים אלו עולים גם באקלימים אחרים. בקליפורניה אולי, ט”ו בשבט עשוי לרמוז על מסגרת מלאת עוצמה עבור “רבני הסקוויה”, ומחאתם המרגשת נגד אינטרסים דורסניים של תעשיית העץ. אך בצפון מזרח, הם חוגגים את התעוררותם מחדש של העצים מתחת לשכבת שלג עבה. אם היהודים האמריקנים היו מבצעים את הלכתם הסביבתית למעשה – האם לא היה עליהם להקיף את בית-הכנסת עם דלועים וקלחי תירס, במקום עם אתרוגים ולולבים סוב-טרופיים? תמונה זו אולי מעלה חיוך, אך במשך ההיסטוריה, היהודים לעולם לא אמצו לוח שנה או פולחן, ששיקף את המצב הטבעי המקומי. כמו שהם אף פעם לא פירשו מחדש את המצוות התלויות בארץ, כדי להתאימם לכל ארץ אחרת. האם עליהם לעשות זאת עכשיו, לאור התפתחות תודעתם הסביבתית ורצונם לבסס מודעות זו מבחינה יהודית?

תחושת מקום משמעותית, קשר עמוק לסביבה המקומית כבית, חייב להיות מושתת מבחינה תרבותית ורוחנית. זה, כפי שטענתי עד כה, חיוני לכל נקודת מבט סביבתית בעלת משמעות. זה הגרעין של מה שהייתי מכנה “ניאו-ציונות אקולוגית”: האם אנו היהודים, יכולים לדבר בכנות על תחושת מקום יהודית, על כך, שתרבותנו הדתית היהודית תביע קשר סביבתי לאזור או למקום, בכל מקום מחוץ לישראל?

אין זה בא לומר שהיהדות, כתרבות דתית, אינה רלבנטית לדאגות הסביבתיות של יהודי התפוצות.

…אך עבור הישראלים, הערכים היהודים ויצירת קשר מחדש, עם המקורות בהקשר של החיים על ועם הארץ, יכולים להדגים את התרומה והתובנה של המסורת היהודית, התרבות הילידית הקשורה לאדמה ולנוף. אותם יסודות של לוח שנה ושפה, שהרחיקו את היהדות מהטבע בגלות ההיסטורית הם בדיוק היסודות היוצרים את הפוטנציאל לחברה הישראלית להיות מושרשת היטב, כפי שברור מהתרבות היהודית החילונית גם כן. צד זה של המשוואה הוא בעיקר יחידני, אך הוא גם דגם בעל השלכות אוניברסליות: בהבנת הקשר של העם היהודי עם ארץ ישראל, אנו רוכשים הבנה יהודית של הקשר האנושי עם הטבע, והפוטנציאל שלו בחבורות שונות מסביב לעולם.

ברור, שלחברה הישראלית, מצפה עוד דרך ארוכה לפני שהיא הופכת לאור סביבתי לגויים. הציונות הייתה באותה מידה פרויקט של מודרניזציה, בנייה וכיבוש הסביבה כפי שהייתה שיבה רוחנית לארץ, והרכבה מחדש של היהדות כתרבות ילידית, עם כל מה שזה כולל. אך אם אנו נקבל את הטענה שהדאגות והפעולות הסביבתיות האמיתיות משקפות אכפתיות וקשר למקום מסוים, בית, אזי ברור שהדחף המרכזי של סביבתיות המנסה לקשור תרבות יהודית ערכית ושפה, עם תחושת מקום אמיתית תתרחש בראש ובראשונה בבית הלאומי, בישראל. כאן יש לשפה התרבותית שלנו טבעיות, שורשיות, הנובעת מלהיות בבית, ולנוף הטבעי, משמעות תרבותית ייחודית מאותה סיבה. השיבה הביתה – תרבותית וטבעית – מאפשרת לנו לקחת את אותו הצעד הקולקטיבי הראשון לקראת עולם טוב יותר, החל מהבית, בחלקתנו הקטנה בו.

שאלות להנחיית הקריאה והדיון

1. מבחינת קשרי תרבות-טבע: האם היהדות היא יותר תרבות שבטית-ילידית, או דת ניידת ואוניברסלית?

2. האם הציונות הטיבה עם הארץ, או האם הציונות הזיקה מבחינה סביבתית?

3. האם התנגדות ליוזמות פיתוח היא אנטי-ציונית?

4. האם תיתכן ‘ציונות ירוקה’? האם זה חשוב?

 

 

____________________________________________________

ג’רמי בנשטיין- סמנכ”ל מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית

דף מקורות על האדם והחי, שמירה על מגוון ביולוגי, צרכי העולם ותיקונו