שלום! וברוכים הבאים למאגר המידע של טבע עברי בנושאי יהדות וסביבה. המאגר מכיל מגוון רעיונות מקורות וחומרי תוכן המתאימים למגוון רחב של פעילות. חפשו תוכן לפי סוג הפעילות, נושא הפעילות, ודרך החיפוש.

אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, "כי

אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, "כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל."

דברי רבי מאיר אמרו לו מעשה בשוק של פטמים שהיה בירושלים שהיו

דברי רבי מאיר אמרו לו מעשה בשוק של פטמים שהיה בירושלים שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח רבי יוסי אומר שוק של צמרים היה.

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

בבלי, מגילה כו ע"א: מעשה בבית הכנסת של טורסיים [רש"י: צורפי נחושת] שהיה בירושלים…

[בירושלים היתה הפרדה בשווקים לפי המלאכות- מלאכה עם ריח רע וכד' היתה מופרדת משאר המלאכות]

עשרה דברים נאמרו בירושלים: אין הבית חלוט בה ואינה מביאה עגלה ערופה

עשרה דברים נאמרו בירושלים:
אין הבית חלוט בה
ואינה מביאה עגלה ערופה
ואינה נעשית עיר הנדחת
ואינה מטמאה בנגעים
ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות
ואין עושין בה אשפתות
ואין עושין בה כבשונות
ואין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנות וורדין שהיו מימות נביאים הראשונים
ואין מגדלים בה תרנגולין
ואין מלינין בה את המת
… וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות מפני אהל הטומאה ומשום דלא ליתזקו עולי רגלים ואין עושין בה אשפתות משום שקצים ואין עושין בה כבשונות משום קוטרא ואין עושין בה גנות ופרדסין משום סירחא ואין מגדלין בה תרנגולין משום קדשים ואין מלינין בה את המת

א  שבט לוי–אף על פי שאין להם חלק בארץ, כבר נצטוו ישראל

א  שבט לוי–אף על פי שאין להם חלק בארץ, כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהם:  והערים הם שש ערי המקלט, ועליהן ארבעים ושתיים עיר; וכשמוסיפין ערי מקלט אחרות בימות המשיח, הכול ללויים.

ב  מגרשי הערים, כבר נתפרשו בתורה שהם שלושת אלפים אמה סביב–שנאמר "מקיר העיר וחוצה, אלף אמה סביב" (במדבר לה,ד), ולהלן הוא אומר "ומדותם מחוץ לעיר, את פאת קדמה אלפיים באמה . . ." (במדבר לה,ה):  אלף הראשונות מגרש, ואלפיים שמודדין חוץ למגרש לשדות וכרמים.

ג  ונותנין לכל עיר, בית קברות חוץ לתחום זה–שאין קוברין מתיהם בתחום עריהם:  שנאמר "ומגרשיהם, יהיו לבהמתם ולרכושם, ולכול, חיתם" (במדבר לה,ג)–לחיים ניתנו, לא לקבורה.

הרמב"ם, הלכות שמיטה ויובל פרק יג

במדבר פרק לה: א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר.

במדבר פרק לה: א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר.  ב צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם, עָרִים לָשָׁבֶת; וּמִגְרָשׁ, לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם, תִּתְּנוּ, לַלְוִיִּם.  ג וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם, לָשָׁבֶת; וּמִגְרְשֵׁיהֶם, יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם, וּלְכֹל, חַיָּתָם.  ד וּמִגְרְשֵׁי, הֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ, לַלְוִיִּם–מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה, אֶלֶף אַמָּה סָבִיב.  ה וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר, אֶת-פְּאַת-קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת-פְּאַת-נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת-פְּאַת-יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה–וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ; זֶה יִהְיֶה לָהֶם, מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים.  ו וְאֵת הֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם–אֵת שֵׁשׁ-עָרֵי הַמִּקְלָט, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ; וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ, אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר.  ז כָּל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם–אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה, עִיר:  אֶתְהֶן, וְאֶת-מִגְרְשֵׁיהֶן.  ח וְהֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל–מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ, וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ:  אִישׁ, כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ, יִתֵּן מֵעָרָיו, לַלְוִיִּם.

רש"י- (ב) ומגרש – ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה.

רש"י- (ג) לכל חיתם- כל צרכיהם.

ספורנו (ג) לבהמתם למרכב ולמשא ; ולרכושם  בקר וצאן ; ולכל חיתם כמו  דבורים ל כוורת ויוני שובך וזולתם.

רש"י- (ד) אלף אמה סביב – ואחריו הוא אומר אלפים באמה, הא כיצד אלפים, הוא נותן להם סביב. ומהם אלף הפנימים למגרש והחיצונים לשדות וכרמים:

פירוש רש"י וספורנו על הפסוקים בבמדבר לה'

"אמרו חז"ל על דוד מלך ישראל, בשעה שסיים ספר תהילים זחה דעתו

"אמרו חז"ל על דוד מלך ישראל, בשעה שסיים ספר תהילים זחה דעתו עליו ואמר לפני הקדוש ברוך הוא:"יש ברייה בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני?"
באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת, ואמרה לו: "דוד אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך. ולא עוד אלא כל שירה שאני אומרת ממשלת עליה שלושת אלפים משלים, שנאמר" וידבר שלושת אלפים משל ויהי שירו חמישה ואלף".
ולא עוד אלא שאני עוסקת במצווה גדולה, וזו היא המצווה שאני עוסקת בה:  יש בשפת הים מין אחד שאין פרנסתו כי אם מן המים, ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני."..

מצוה תקכט: שלא להשחית אילני מאכל במצור וכן כל השחתה בכלל הלאו.

מצוה תקכט: שלא להשחית אילני מאכל במצור וכן כל השחתה בכלל הלאו.  .
.. נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה, ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה יאמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא [קידושין ל"ב ע"א] והא קא עבר משום בל תשחית.
שורש [=טעם] המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם. ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין, שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כלומר בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב [משלי י"ז, ה'], שמח לאד לא ינקה רע, והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם, זה ידוע ומפורסם.

כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם הֶפֶךְ מַה שֶּׁטָּעַן הָמָן הָרָשָׁע 'יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר

כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם הֶפֶךְ מַה שֶּׁטָּעַן הָמָן הָרָשָׁע 'יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד'… בַּמָּקוֹם שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת עַם אֶחָד, הִנָּם מְפֻזָּרִים וּמְפֹרָדִים בְּמַחֲלֹקְתָּם…. לְכָךְ תִּקְּנוּ מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, כְּדֵי לְהַפְגִּין אֶת הַיְּדִידוּת בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ.

(מנות הלוי – לרבי שלמה אלקבץ)

התחיל מקבץ עפרו של אדם הראשון מארבע פנות העולם אלא אמ' הב"ה

התחיל מקבץ עפרו של אדם הראשון מארבע פנות העולם אלא אמ' הב"ה שאם יבא אדם מן המזרח למערב או מן המערב למזרח ויגיע קצו להפטר מן העולם שלא תאמר הארץ אין עפר גופך משלי חזור למקום שנבראת אלא ללמדך שבכל מקום ומקום שאדם הולך ובא והגיע קצו להפטר מן העולם משם הוא עפר גופו לשם הוא חוזר לעפר שנאמר: כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב,

אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג אל בית המקדש כאל מקלט משותף, אל נמל מוגן מפני סערות החיים… והם מבקשים למצוא בו את השקט, להיפטר מן הדאגות אשר מעיקות עליהן משחר ילדותם, לנוח מעט ולבלות את זמנם בחדווה ובגיל. בלב מלא תקוות טובות הם עושים את החופשה החיונית הזאת בקדושה ובמתן כבוד לאל: הם גם קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא הכירום עד כה, ובמיזוג הלבבות על זבח ונסך הם מוצאים את ההוכחה הניצחת לאחדות הדעות.

אורחים, והם נשמות שבעה אבות: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד,

אורחים, והם נשמות שבעה אבות: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, אשר לפי בעלי הקבלה באים בימי חג הסוכות לבקר כל איש חסיד וצדיק בסוכתו, כל אחד ביום אחד מימי סוכות. וכדי לזכות לראות בהוד זיו אושפיזין הרוחניים, מצווה להזמין שבעה אורחים (אושפיזין) גשמיים, והם עניים מהוגנים בני תורה, לסמוך על שלחנו איש אחד בכל יום מימי החג.

כיצד [משמח את] הקטנים? נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן

כיצד [משמח את] הקטנים? נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם", ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב') "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם".